כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

דיסקברי טיול עולמי | ביקור בבאהיה- ברזיל, הבירה הראשונה


ברזיל תמיד הייתה חלום בשבילי. הספרים, המוזיקה, התמונות והסרטים הציתו את דמיוני ודי היה בעצימת העיניים, כדי לדמיין את עצמי בחוף שטוף שמש, מוקפת מולאטים חטובים ונערות שחומות בחוטיני.

מאת: גלי מאירי

 

למרות שחשבתי שברזיל היפה תישאר לנצח בגדר חלום מתוק, מצאתי את עצמי ביציאה מנמל התעופה של באהיה, מדינת חוף בצפון מזרח ברזיל. התקופה- תקופת הקרנבל, ומן הסתם אני לא התיירת היחידה שמגיעה לעיר סלבדור. מצוידת בהרבה רצון טוב, באהבת התרבות ובספרדית בסיסית (הדומה לפורטוגזית באופן כזה, המאפשר לך לשוחח בחופשיות, אך לעולם לא להבין מה הם עונים בחזרה), פסעתי אל האוויר המהביל כשבידי כתובת של אכסניה. "משם כבר תסתדרי", הבטיחו החברים בארץ.

לאחר לילה מחריד בחברת 20 בנות בחדר מעופש, החלטתי לנסות וליהנות מחווית הקרנבל, בחברת משפחה ברזילאית. הצקתי למוכר הקוקוס בפינה עם סוגיה בוערת זו, והוא הפנה אותי למקום הנכון. המשפחה אליה שלח אותי הייתה חד הורית, ולמעשה גם בלי ילדים. כך קרה שמצאתי את עצמי מבלה את השבועיים של הקרנבל בדירתו של לואיס, פסיכולוג הומו חביב. לואיס לא ממש ענה על ההגדרה של "משפחה ברזילאית", אבל הוא דאג לספק בידור ותעסוקה כמו שתי משפחות לפחות.


על שפת מלון בבאהיה, צילום ויקימדיה רשיון GNU



בטלה כדרך חיים


להיכנס לדירה עם גבר ברזילאי לא מוכר זה לא ממש דבר חכם לעשות. אבל כנראה שאלוהים באמת שומר על התמימים, ואני זכיתי לגור עם ברזילאי נחמד ומכניס אורחים, ללא כל אינטרס נסתר, או עניין בנשים. אם הייתי מכירה את גברבריי ברזיל לפני כן, לא בטוח שהייתי מעלה על דעתי לגור עם אחד מהם באותה הדירה. דבר כזה, הוא ממש כמו לתת לחתול לשמור על השמנת... הברזילאים בכלל, ותושבי באהיה בפרט, מתייחסים למין בקלות ראש  ובלי דרמות. אצלם הכול מותר. הדבר בא לידי ביטוי במספר העצום של משפחות חד הוריות והרבה אחים מאבות ואמהות שונים.

לואיס החביב, שלא ידע אף מילה באנגלית, ניסה בכל יכולתו לארח אותי בחביבות. הוא עזר לי ללמוד פורטוגזית בסיסית, וכמעט ולא נזקקתי לשיחון כאשר  עזבתי אותו והמשכתי לטייל לבד. את עיקר זמנו בילה לואיס ברביצה בחופים ובשתיית קיפרינייה צוננת, ה"מרענן הרשמי של ברזיל",  שעשוי מליקר קנה הסוכר (קשאסה) ולימונים מעוכים. תרבות החוף בבאהייה היא מהמפותחות בעולם. הבאהיאני  הממוצע מבלה את מרבית זמנו הפנוי על שפת הים בשיזוף, משחק כדורגל ופלרטוט עם בנות. גם אני ביליתי שעות בחוף, מביטה בקנאה בבנות המסתובבות בחוטיני דקיק, שכוח המשיכה ככל הנראה אינו פועל עליהן. באופן מפתיע למדי לא ניתן לראות בחופים נערות בחזה חשוף, אך הביקיני הקטנטנים אינם מותירים מקום לדמיון. עקבתי בעניין אחר ההכנות לקרנבל, שכוללות גם חזרות של להקות המתופפים והרקדנים.



המסיבה הגדולה בעולם


יום פתיחת הקרנבל הגיע. הקרנבל מתחיל ביום הראשון אחרי ארבעים ימים שבהם, על פי הדת, צריך להימנע מאכילת בשר. במקור היה הקרנבל מסיבת רחוב ספונטנית, אך היום הוא הסממן הפולקלוריסטי הגדול ביותר בברזיל. אלפי תושבי באהייה שחומי עור,  מציפים את הרחובות, וצלילי הסמבה שבוקעים  בדציבלים גבוהים למדי מהרמקולים ברחובות,  לא משאירים מקום לתהיות: זאת ללא ספק המסיבה הגדולה בעולם.

כאשר מתחילות  משאיות הטריו לנוע ברחובות העיר וההתרגשות בשיאה. כל הסובבים מתחילים לרקוד סמבה. למראית עין נראה הריקוד קל: בסך הכל יש ל'הפריד' את הישבן משאר חלקי הגוף ולהניע אותו במהירות מרבית, תוך תנועות רגליים זריזות על הקרקע. אבל שלא יהיו לכם טעויות: זה רק נראה פשוט! בפועל זה הרבה יותר מסובך... במיוחד לחובבניות כמוני. הבנות המתוקות שרקדו לידי, הבחינו במצוקתי ההולכת וגוברת, והתגייסו ללמד אותי את צעדי הריקוד. בתום השיעור המאולתר נוכחתי, למגינת לבי, שהישבן שלי מקובע היטב לשאר הגוף (וכך כנראה גם יישאר), ושיש לי התכווצות שרירים חמורה. הברזילאים, לעומתי, המשיכו בקיפצוצים מעייפים במשך ששה ימים ולפעמים אפילו יותר. . 

בנוסף לריקודי הסמבה הספונטאניים, מתקיימים בקרנבל ה"אשה" (axe). מדובר בריקודי שורות, בהם אפשר לחזות בעשרות אלפי אנשים (וישבנים), הנעים בתיאום תנועות מושלם. במרכז העיר מקימות הרשויות טריבונות ענק, עליהן ניתן לשבת בבטחה ולצפות במצעד החולף. התשלום גבוה, והן מאוישות בעיקר על ידי  תיירים מערביים ועשירים.

רמת הפשיעה בזמן הקרנבל עולה, ואין כמו תייר לבנבן בחולצה מכופתרת, בכדי ללכוד את תשומת ליבם של פושעי העיר. לכן, יש להיזהר ולהשאיר את חפצי הערך והמזומנים בכספת שבבית המלון.



יש עוד מה לראות


לאחר תום הקרנבל הרגשתי ריקנות נוראה. ששה ימים חלפו כלא היו, ולפתע הכל נראה חסר טעם וריק מתוכן. החלטתי להיפרד מלואיס, להמשיך הלאה, ולנסות לחוות את חיי היום יום של באהייה. נסעתי  לכפר איתקרה (Itacare) בן 272 השנים הנמצא במרחק של  עשר שעות נסיעה מהעיר סלבדור. הרחובות המרוצפים אבן ובתי האחוזה הקולוניאליים הם זכר לימים בהם היה הכפר מרכז קקאו מקומי. השנים שחלפו עליו מאז מגפת הדבר הידועה של באהייה בתחילת המאה העשרים ועד שנות התשעים, הרחיקו אותו מליבם וכיסם של התיירים. אולם עם סלילת  הכביש הראשון לכפר בסוף שנות התשעים, הפך המקום  לאבן שואבת לתיירים מכל העולם. שמונה עשר החופים הלבנים המעוטרים בדקלי קוקוס וצמחייה טרופית, קוטנו של הכפר וחביבותם תושביו-  הספיקו לי בשביל לבלות שם לא פחות מחודשיים, ושנה מאוחר יותר חזרתי למקום לשלושה חודשים נוספים.

תיירים רבים אגב התאהבו בכפר  והחליטו להשתקע בו. קצב הפיתוח של הכפר הוא עצום, ומשנה לשנה הוא מאבד מתמימותו ובתוליותו. לכן, לכו לבקר בו עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.