כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

דיסקברי טיול עולמי | טיול בדבלין - אירלנד

טיול בדבלין מאפשר הצצה אל עברה של העיר, הכולל לא מעט סיפורי גבורה, אגדות ומיתוסים

מאת: גיא נוימן

 

המשפחה שחצתה את גשר או'קונל (O'Connell) שבמרכז דבלין הלכה לאיטה. שלושה דורות צעדו יחדיו: סב, אב, ושני בנים צעירים. אחד הבנים הביט אל נהר הליפי שזרם בשלווה לכוון הים, וצעק בעליזות משהו לאחיו.
לקריאתו של האב המשיכו כולם היישר לעבר הבניין המרשים של סניף הדואר המרכזי, אך במקום להיכנס פנימה, נותרו עומדים מול חלון הבניין, הנטוע בדיוק במרכזו. שני הבנים הצביעו בהתרגשות על החלון, שמאחוריו עמד פסלו של קוהולין, אחד הגיבורים המוכרים ביותר מהמיתולוגיה האירית, ובמשך דקות ארוכות הקשיבו לסיפור העצוב שסיפר להם סבם האהוב, שעמד שם בפנים מכורכמות.
למעלה מחצי שעה עמדו בני המשפחה ברחוב, מתעלמים מהעוברים ושבים, שמדי פעם עצרו לרגע בכדי להעיף מבט בגיבור המוכר, לפני שהם ממשיכים בדרכם.

 גשר חצי פני, באמצעותו עוברים עשרות אלפי אנשים בין שתי גדות נהר הליפי. צילום: Ireland Tourism
 גשר חצי פני, באמצעותו עוברים עשרות אלפי אנשים בין שתי גדות נהר הליפי. צילום: Ireland Tourism


מרד בבית הדואר

סניף הדואר המרכזי של דבלין משמש כאחד מציוני הדרך של העצמאות האירית. כאן, בחג הפסחא של 1916, פרץ המרד כנגד הבריטים השנואים, ששלטו אז בכל רחבי האי. מורדים אירים התבצרו בתוך בניין הדואר והשיבו אש לכוון הכוחות שצרו עליהם. המרד הוכנע בידי הבריטים, ורוב מנהיגיו נעצרו. 14 מהם הובלו היישר לכלא המרכזי, והוצאו שם להורג לאחר עינויים קשים.

בית הכלא קילמיינהם (Kilmainham Gaol) המרשים והמצמרר (תרתי משמע) שפסק מלפעול, הפך לפני מספר שנים לאתר תיירות. בכל יום, כל 40 דקות יוצא סיור מאורגן העובר בין המסדרונות שבין כתליהם התרחשו אירועים קשים. במאים לא מעטים בחרו לצלם את הסרטים בבימויים על רקע זה. בין בשאר צולמו כאן הסרטים "בשם האב" ו "מייקל קולינס" – שני שוברי קופות נודעים.

שתי דמויות שיזכרו לעד באירלנד הצליחו להימלט מהגורל שנגזר על מנהיגי המרד. האחד הוא אמון דה וולרה, שהפך מאוחר יותר לשליט הדומיננטי בפוליטיקה האירית ושימש במשך קרוב ל 60 שנה הן כראש הממשלה והן נשיא הרפובליקה.
האדם השני ששרד את מרד חג הפסחא הוא מייקל קולינס, שהעניק לעצמו את התואר "השר לבלגן כללי". בתקופת המרד כנגד הבריטים עמד קולינס בראש המחתרת האירית, ולאחר מלחמת העולם הראשונה יצא ללונדון כדי לחתום על הסכם הפשרה עם הבריטים. ההסכם שנחתם הביא להקמתה של אירלנד העצמאית, ולבחירתו של קולינס כמנהיגה הראשון של הרפובליקה שנולדה. סופו של קולינס היה דרמטי ממש כמו חייו: הוא נורה ונרצח. . אגב, בשל פעילותו המרדנית של יצחק שמיר כנגד הכובשים הבריטים כאשר היה פעיל לח"י, הוענק לו הכינוי "מיכאל" על שמו של מייקל קולינס.

בתוך בית הדואר של דבלין נמצא פסלו של הגיבור קוהולין שמסמל את הקשר בין העבר המיתולוגי העשיר של האירים לבין המאבק לעצמאות. קוהולין סימל עבור קולינס וחבריו את אומץ הלב, הדבקות במטרה והשאיפה לעצמאות.
מול בית הדואר המרכזי ניצב המונומנט החדש ביותר של דבלין - "מגדל האור", שהפך למקום פגישה פופולארי לצעירי העיר. העמוד המוארך בגובה 120 מטר הוא הבחירה של האירים במונומנט שיסיים את המילניום. למרות זאת נחנך העמוד רק בדצמבר 2002...

בסיסו של המגדל 3 מטרים וקצהו העליון רק 15 סנטימטרים. האירים הידועים כציניקנים גדולים, העניקו לרוב הפסלים והמונומנטים החשובים המעטרים את העיר כינויים שונים. בשל צורתו של מגדל האור הוא קיבל את הכינוי "המחט", ואירים רבים טוענים שהוא המונומנט של הנרקומנים.

קוהולין והרפובליקה האירית

הולדתו של קוהולין מיוחסת לשני אבות: על פי מסורת אחת הוא בנו של לוך - אחד האלים החשובים של האירים. מסורת אחרת מציגה את אביו כבן אנוש. הוא נולד בשם שטאנטה, ואת שמו קיבל כאשר כלב גדול מימדים עמד להתנפל עליו. קוהולין תפס את הכלב בעורפו, ורוצץ את גלגלתו על עמוד סמוך. גרסה אחרת טוענת כי זרק עליו כדור משחק, וזה חדר ללועו וקרע את בטנו.

הכלב היה שייך למלך מקומי, שהתאבל על מות כלבו האהוב. קוהולין שחש אשמה, הודיע למלך שהוא ישמור עליו ויהפוך למגינו במקום הכלב. המלך ששמח נתן לו את השם, שמשמעו "כלב ציד".

קוהולין היה מבריק, חכם, ומומחה בשליטה בכלי נשק שונים. שמו נקשר לאומץ ולהקרבה. אחד הסיפורים מתאר כיצד נלחם לבדו בצבא שלם. את מותו מצא כאשר נלחם באויבים רבים מספור, תוך שהוא מגן על כבודם של האירים ושל כל בן אנוש, באשר הוא כזה.

סופו של קוהולין היה הירואי ממש כמו חייו: הוא נפצע פצעים אנושים מחנית שפגעה בו, אך גם אז לא העזו אויביו להתקרב אליו. קוהולין אסף בידיו את מעיו השפוכים, וירד אל הנהר. רק לאחר שציפור נחתה על כתפו היה ברור שקוהולין מת, ורק אז הגיעו האויבים, וכרתו את ראשו.

בתחילת שנות העשרים הפך לסמל לשאיפתם ומאבקם של האירים לעצמאות, ופסלו, המתאר את הרגע בו נחתה הציפור על כתפו, ניצב בבית הדואר של דבלין, שם פרץ באפריל 1916 "מרד חג הפסחא".

<p>בפאבים הפזורים ברחבי העיר תוכלו ליהנות ממוסיקה אירית ובירה גינס. צילם: גיא נוימן</p>

בפאבים הפזורים ברחבי העיר תוכלו ליהנות ממוסיקה אירית ובירה גינס. צילם: גיא נוימן

הגשר מעל הנהר ליפי

רחוב או'קונל מתחיל מנהר הליפי ומגשר או'קונל, הידוע כגשר הרחב ביותר של דבלין. למעשה הוא הגשר היחידי שרוחבו עולה על אורכו. המונומנט חמור הסבר של דניאל או'קונל, "המשחרר" מעטר את הכניסה לרחוב המרשים. או'קונל הוא האיש שהצליח במאה ה - 19 לארגן אסיפות עם המוניות (עד מליון איש), ולהביא לשוויון זכויות של האוכלוסייה הקתולית.
את המונומנט מעטרים ארבעה מלאכים. על פי המסורת מנפנפים המלאכים בכנפיהם בכל פעם שבתולה טהורה ונטולת מחשבות תאווה, עוברת ברחוב. מיותר לציין שהם לא עשו זאת ולו פעם אחת...

מיקומה של דבלין, לא הרחק מהים, משפיע על נהר הליפי בכל מה שקשור להפרשי הגאות והשפל. במבט מגשר או'קונל לכוון הים ניתן לראות את בית המכס, אחד מבנייניה היפים ביותר של דבלין. בתקופת הכיבוש האנגלי (עד 1922) היה הבניין אחד המוסדות השנואים ביותר על האירים. לאחר הקמת הרפובליקה האירית, הציתו צעירים נזעמים את המבנה המפואר, ורק לאחר חמישה ימי בעירה כובו הלהבות באופן סופי. אז החלו השיפוצים, שהחזירו את המבנה לצורתו המקורית, ואף הוסיפו לו מספר אלמנטים אירים קלאסיים כמו הנבל חד קרן.

אירלנד היא המדינה היחידה באירופה שבחרה בכלי נגינה כסמל לאומי. הנבל מופיע על מטבעות הלירה האירית (זו שהייתה בשימוש לפני עידן היורו), על משרדי ממשלה, ועל כל כוס גינס הנמכרת בפאבים.

כאשר כבשו הבריטים את האי עשו מאמצים רבים לדכא את האירים. השפה האירית (ניב קלטי הנחשב לשפה הרשמית במדינה) נאסרה, וכך גם כל יתר סימני הלאומיות והייחוד. בין השאר נאסרה הנגינה בנבל האירי.
האירים המשיכו ללמוד בסתר את שפתם בשדות וב"בתי הספר של גדרות השיחים"(hedge schools) ולפרוט על הנבל האסור במחתרת. בדבלין מסבירים בהומור שהסיבה האמיתית לבחירת הנבל כסמל לאומי, נעוצה בכך שההישרדות בעיר מתאפשרת רק אם יודעים למשוך בחוטים...

משני צידי הנהר ניצבים מעגני סירות, הן למסחר והן לתענוגות. האירים אינם מתרגשים ממזג האוויר הסגרירי המאפיין את האזור, ולא מונעים מעצמם שיט בסירות מנוע מהירות. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לצאת, לבושים היטב, בסירת מנוע מאזור בית המכס אל שפך נהר הליפי, ומשם לאורך החופים והמצוקיים הנמתחים לדרומה ולצפונה של העיר.

בתוך העיר חוצים כיום את הנהר גשרים רבים, רק שניים מהם מיועדים להולכי רגל. החדש מבין השניים הוא "גשר המילניום", הבנוי מאלומיניום וחוצה בקשת רחבה אחת, את הנהר. הגשר העתיק יותר מבין השניים נקרא באופן רשמי "גשר וולינגטון" או "גשר ליפי", אך ידוע יותר בשמו העממי "גשר חצי פני" (Ha'penny bridge). ב 1816, כאשר נחנך הגשר נקבע מחיר זה עבור המעבר מגדה לגדה. היום עוברים עשרות אלפי אנשים (בחינם) בין שתי גדות נהר הליפי.

בצדו הדרומי של הנהר ליפי נמצא אזור טמפל בר (Temple Bar). השכונה הענייה לשעבר, שהייתה מיועדת להריסה, שינתה את פניה, והפכה לדוגמא נפלאה לשחזור ושימור. כיום זהו מרכז חיי הלילה של דבלין. כל חנות שנייה באזור היא פאב, מסעדה או חנות מזכרות.

הגשמים הרבים הפוקדים את אירלנד שימשו תמיד אלמנט מזרז לנשים ולגברים כאחד לחפש מקלט חם באחד מהפאבים הרבים הממוקמים כמעט בכל מקום בעיר. המשקאות המככבים הם כמובן וויסקי וגינס. וכשהכוס מלאה וצלילי המוסיקה האירית מתפשטים באוויר, יש גם מי שקופצים אל רחבת הריקודים.

המלכה הבתולה שאהבה רק גברים פרוטסטנטים


מעל 1,000 פאבים פועלים בעיר, מספר אדיר בשביל עיר בת מליון ורבע תושבים. לא פלא איפה שמרחק הליכה של פחות מארבע דקות, מפריד בין טמפל באר - אזור הפאבים והבילויים העיקרי של דבלין לבין אלפי הסטודנטים, הלומדים בטריניטי קולג' (Trinity College) - האוניברסיטה המפורסמת ביותר של אירלנד.

בשנת 1592 החליטה המלכה אליזבת' הראשונה, בתו של המלך הנרי השמיני, ותומכת נלהבת בהמשך כיבוש אירלנד, כי יש להקים באי מקום לימוד עבור פרוטסטנטים מכובדים. זאת בכדי שלא יאלצו האדונים לנדוד עד ליבשת, וכן בכדי שלא יושפעו מרעיונות מרדניים, או חס ושלום יספגו את השפעת הכנסייה הקתולית.

הצו שהוציאה המלכה הפך את שרידי המנזר שעמד בחלקה המזרחי של העיר בסיס לאוניברסיטה חדשה (קולג') שנקראה על שם השילוש הקדוש (טריניטי). טריניטי קולג' הוא למעשה האוניברסיטה העתיקה ביותר של אירלנד, הנחשבת גם בימנו לטובה במדינה. על פי צו אליזבת' פתח המוסד את שעריו לגברים פרוטסטנטים בלבד, כלומר לשליטים הבריטים ולצאצאיהם האנגלו-אירים. הכניסה לקתולים, המהווים את רוב אוכלוסיית אירלנד הייתה אסורה לחלוטין למשך יותר מ - 200 שנה. רק בשנת 1793 הותר מעט הרסן וקתולים נבחרים שקיבלו את אישורו והמלצתו של הבישוף המקומי, הורשו, לאחר בחינות קבלה מדוקדקות, ללמוד באוניברסיטה המהוללת.

בשנת 1904 זכתה אישה ראשונה להירשם ללימודים באוניברסיטה, ולמעשה רק ב 1970, 378 שנים לאחר הקמתה, ביטלה הנהלת האוניברסיטה את כל האפליות, ואישרה תוכניות רישום ולימוד זהים לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל דת, גזע או מין.

באולם הבחינות המרכזי של הטריניטי קולג' ניצב עד היום הפורטרט של המלכה אליזבת', מקימת האוניברסיטה. המסורת הסטודנטיאלית עתיקת היומין של האוניברסיטה קובעת כי כל היושב במהלך מבחן תחת תמונתה של המלכה, עתיד להיכשל בו כשלון חרוץ. זו הסיבה שכל הסטודנטים משתדלים מאד להגיע למבחן מוקדם ככל האפשר, על מנת לתפוס את המקומות הטובים הרחק מהכסא המקולל תחת מבטה של המלכה השנואה.

אזור הטמפל בר - מרכז חיי הלילה של דבלין. צילם: גיא נוימן
אזור הטמפל בר - מרכז חיי הלילה של דבלין. צילם: גיא נוימן


הספר שנכתב בשמים

במהלך מאות שנות קיומה של האוניברסיטה נצברו על גבי מדפי הספרייה העתיקה שבאוניברסיטה מעל 200,000 ספרים. אלו מסודרים בגלריה מוארכת ומרשימה לאורך 64 מטר. כאן ניתן לצפות בחרדת קודש בספר קלס (The Book of Kells) - המפורסם והעתיק ביותר באירלנד. הספר הוא קובץ מיוחד של ארבעת האוונגליונים (ארבעת ספרי הבשורה הפותחים את הברית החדשה), שהועתק בכתב יד בידי נזירים אירים לפני כ 1100 שנה. הספר נכתב כנראה באי איונה (Iona) שליד אדינבורו, סקוטלנד, משם הועבר למנזר קלס שבאירלנד, שם גם קיבל את שמו, ורק לפני כ 300 שנה מצא את דרכו את הקולג' היוקרתי. עיטורי הספר - מלאכת מחשבת של שילובים קלטיים, נחשבים לפסגת האומנות האירית, שהשפיעו על יצירות אומנות רבות בכל רחבי המדינה.

מלומד בן המאה ה 13 שראה את הספר לא האמין שבני אנוש הצליחו ליצור יצירה כה מושלמת, וטען בתוקף כי רק מלאכי השמים יכלו ליצור יצירה כזו.
בנוסף לספרים מצוי בספריה אחד הנדבכים החשובים של ההיסטוריה האירית, הנבל העתיק ביותר במדינה הנחשב לרכושו הפרטי של מי שהיה ראש המלכים של אירלנד, המלך בריאן בורו.

כאשר לחם המלך בויקינגים, ניצח בקרב, ונכנס לאוהלו כדי להודות לאל על הניצחון, נכנס אל האוהל לוחם וויקינגי ששרד את הקרב, והרג את המלך הנערץ בעת שזה כרע על ברכיו על מנת להתפלל. על מוסר ההשכל יחליט כל אחד בעצמו...

אשת הלילה של דבלין

מדרחוב גראפטון (Grafton Street) ממוקם ממש ביציאה הדרומית של הטריניטי קולג'. כאן, אולי יותר מכל מקום אחר, ניתן לראות את השינוי האדיר שעברה דבלין במהלך 15 השנים האחרונות. מעיר אפרורית, מזוהמת מפיח, זולה וחסרת כל יומרה, הפכה דבלין לעיר שרמת החיים בה בין הגבוהות באירופה. על כך מעידות שתי עובדות: כמות המכוניות בכבישים עלתה פי שניים, ומחירי הנדל"ן קפצו פי שישה ויותר.

בתחום התחבורה הרכבת הקלה (בדומה לזו המתוכננת בירושלים) היא המילה האחרונה בעיר. הרכבים הויקינגים שיוצרו במהלך מלחמת העולם השנייה, משוטטים ברחובות העיר ובתעלותיה ומשמשים כיום אטרקציה תיירותית, לתיירים המוכנים להתלבש בקסדות עטורות קרניים ובבגדי ויקינגים, ולהבהיל את עוברי האורח שברחובות.

בדבלין הפסיקו תושבים רבים לעסוק בשאלה איך לגמור את החודש, ומתעניינים יותר בשאלה לאיזה מגרש גולף מ 400 המגרשים של אירלנד כדאי לנסוע בסוף השבוע.
בזכות תעוזה, צמיחה תנופה כלכלית שהגיעה מצד הממשלה, ויחס אוהד כלפי משקיעים זרים, הרוויחה אירלנד ביושר את הכינוי החדש שדבק בה - "הנמר הקלטי של אירופה".

מדרחוב גראפטון מציג תדמית של עיר שונה בתכלית מזו שהייתה בעבר. מרכזי קניות נוצצים, מסעדות ובתי קפה מפארים כיום את הרחוב שוקק החיים. דבלין של היום, שהפכה, בזכות פעילות משטרתית נמרצת, לאחת הערים הבטוחות בעולם, היא זוהרת, קוסמופוליטית, נקייה, מרשימה ויקרה. דבלין הפכה להיות ללהיט היסטרי, לדבר 'הנכון', ולמוקד משיכה לתיירים מכל העולם ולאירים השבים למולדתם מהנכר (תופעה חדשה, 160 שנה לאחר שברחו ממנה בעקבות רעב תפוחי האדמה).

בתחילתו של המדרחוב ניצב אחד הפסלים המפורסמים בעיר - פסלה של מולי מאלון. מולי מוזכרת באחד משירי הפאבים המפורסמים של אירלנד כבת דייגים ענייה ויפהפייה, שהייתה מגיעה מידי יום לרחובות דבלין, דוחפת עגלה עמוסת צדפות חיות ומנסה למכור את מרכולתה.

הציניקנים מכנים את הדמות המפוסלת בשם The tart with the cart, שפירושו הפרוצה עם העגלה. השמועות אומרות שבשעות היום אכן התפרנסה מולי מאלון ממכירת צדפות וסרטנים, את כספה האמיתי עשתה בלילה...
מידי ערב, עת מתכנסים הדבלינאים בפאבים ברחבי העיר, מתחילה הלהקה בשירי הפאבים והשיכורים, ובין אלו מושר תמיד גם השיר מולי מאלון.

חידת הדלתות הצבועות

דבלין היא אולי המקום המוצלח בעולם לעסוק במקצוע הגננות. אחד המקצועות הנחשקים בדבלין הוא הגנן הראשי של גן סנט סטפן גרין (Saint Stephen's Green), הממוקם בקצה מדרחוב גראפטון. הגנן הראשי בפארק רשאי ליהנות מפריבילגיה רצינית – לגור בבית עץ יפהפה הממוקם בפינת הגן.

סנט סטפן גרין קטן אמנם במימדיו, אך הוא משמש כמפלט מהמולת הרחוב. כאן, בין הדשאים, העצים רחבי הגזע, והברווזים, הנעים בין בריכות המים, ניתן למצוא מזור לרגליים הכואבות מהשיטוטים במרכזי הקניות של המדרחוב.
הגן הוא גם המבוא לכניסה לאזור הכיכרות הג'ורג'יאניות, שהוקמו כמגורי האריסטוקרטיה האנגלו-אירית של דבלין במאה ה-18.

בבתים ששמרו על צורתם המקורית ניתן עדיין למצוא את המרפסות הקטנות והמעוצבות, את מתקני המתכת ללפידים, שהאירו את הדלת לאדוני הבית ואת בליטות הברזל לניגוב הבוץ מהנעלים. אבל האלמנט הארכיטקטוני המושך יותר מכל את העין, הן הדלתות הכבדות, הצבועות כל אחת בצבע אחר. לכך, אומרים, ישנן שתי סיבות. הראשונה קשורה לסוף חייה של המלכה ויקטוריה. לאחר 64 שנות מלוכה התאבלו האנגלים על מות המלכה, אך באירלנד הכבושה הייתה שמחה, ואירים רבים צבעו את הדלת בצבעים עליזים. לאור היחסים העכורים בין האנגלים לאירים, והסבר כזה הוא נשמע הגיוני. מנגד טוענים בדבלין, שהסיבה האמיתית למגוון הצבעים המעטר את הדלתות קשור דווקא לאהבת השתייה. בשעות הערב יוצאים הגברים לשתות במסבאות העיר, ולאחר כמה כוסות וויסקי וכמה פיינטס של גינס קשה להם מאד למצוא את הדרך הביתה. בכדי שלא יגיעו "בטעות" אל דירתה של השכנה, דאגו נשות דבלין לצבוע את הדלתות, וכך כל דלת צבועה בצבע אחר...

השיר על מולי מאלון
כתב: פאדי שמידט , תרגם בתרגום חופשי: גיא נוימן


בדבלין העיר היפה
במקום בו הבחורות כה יפות
שם ראיתי לראשונה
את מולי מאלון.
היא דחפה את עגלתה
ברחובות צרים ורחבים
קוראת "צדפות וקונכיוח חיות, או – הא"
היא היתה בת דייגיים
ובכך אין פלא
כי כך היו גם אביה ואמה לפניה
ושניהם דחפו את עגלתם ברחובות צרים וארוכים
קוראים "צדפות וקונכיות, או – הא"
היא מתה מקדחת, ואיש לא יכול היה להצילה
וזה היה סופה של מולי מאלון ----
אבל רוחה עדיין מרחפת ברחובות צרים וארוכים
דוחפת את העגלה וצועקת: "צדפות וקונכיות חיות או הא"