דיסקברי טיול עולמי | טיול בטוסקנה- איטליה טיול בטוסקנה הוא חווייה מדהימה: לשקוע בעצלות על שמיכה מול הנוף, עם ספר שירים או מפה שתוביל אותנו לדרכים אבודות ולכפרים מסתוריים. חופשה בטוסקנה, הגרסה המרגיעה מאת: רז מור כל מה שצריך זה רכב בעל נפח מנוע לא גדול - בואו נגיד שפיאט או אלפא רומיאו יתאימו לנוף הזה - מכונית לא חדשה וקטנה שתתנהל בזהירות וללא חיפזון בסמטאות צרות ובשבילים פתלתולים, העולים אל כפרים אבודים. כמה אבודים יכולים להיות כבר במקום העתיק הזה? לא הרבה, אם בכלל. חצר המצודה. צילם: יונתן זייד יותר מזה אנחנו לא צריכים צריך לקחת גם צלחת אחת או שתיים, שמיכה רחבה וסכין, סכין? כן, לא צריך מזלגות הרי אפשר לאכול בידיים ולהרגיש את האנרגיה של המדרונות. רצוי ואף מומלץ שיהיה סודוקו ושש-בש, ספר שירים - ביירון, ביש שלי, או קיטס ששוררו על מראות שכאלו, איזה מאמר של האוניברסיטה, או כתבה בעיתון שלא יצא לסיים לקרוא. ובשל מה אלו? בכדי שנדע להתנהל במתינות עם הזמן העצל של שם. וצריך להשיג מפה של הגבעות ואולי מדריך אחד או שניים ואת המילון הירוק עם המילים באיטלקית ומה עוד? זהו לא? אולי גם פנקס בכדי שלא נשכח. ומין תענוג חמים וים תיכוני מתפשט בי כשאני מעכל ששום דבר דרמטי לא יתרחש בימים הקרובים. נלון היכן שנלון, נאכל היכן שנאכל ונשתה את מה שימזגו לנו בכוס. הרי מה יכול כבר להיות? ברור שיהיה טעים. נשהה היכן שנעים ולא ניגרר אל מה שחשוב או מרתק. נעשה את זה הפעם בצורה אחרת מתמיד, לא עוד הסמטאות עמוסות התיירים של פירנצה, סיינה או סן גומיניינו, הפעם לא נעבור תמונה אחר תמונה בגלריה אופיצי או לא נעפיל לשום כנסיה המוזכרת כ"אתר חובה" במדריך הירוק של מישלן, גם לא נאכל בשום מסעדה מומלצת שצולמה לאיזו סדרת בישול שגורה. השלווה שהולידה יופי אולי הפעם אצליח להשיב את תמונת הנוף הבלתי דרמטית בעליל הזו לפרופורציות הראויות לה. פרופורציות המתוחמות בקונטור שברירי ודק הנקרא שלווה; השלווה וחוסר המעש הספק אדיש ספק עצל יצרו פנאי; והפנאי? הוא הנחיל התעסקות בכל מיני דברים של פנאי והתנובה של התעסקות שכזו יצאה יופי - יופי שליו המתוח ברפיון על פני הגבעות המעט חד גוניות, בין העצים בשדרות הברושים הרבות, יופי המתוח בין חמניות בוערות בסיפו של קיץ ופרגים מדממים בשלהי אביב, והלאה משם היופי השורה בחריצי גבינת הפקורינו (גבינת כבשים), בבקבוקי הפייסקו (בקבוק יין העטוף בקש) ובידיו המיובלות של איכר עול ימים, הבוהה בעצב באדמתו ובשכניו המזדקנים. חצר במצודה ליד פיזולה (Fiezole). צילם: יונתן זייד יקב במרתף הראשונים שהשתתפו ביצירת גלוית הנוף הזו היו האטרוסקים. אבות קדומים אלו העניקו לטוסקנה את שמה, אבל אולי חשוב מזה את כרמי זיתיה וענביה. הם אלו שהתמקמו ראשונים בנוחות על ראשי הגבעות ולפיכך הם אלו שאחראים לקווי המתאר הכלליים של הנוף, כך שמאז ועד עולם טוסקנה תהיה בעיקר יישובים ציורים המושרשים בראשי הגבעות בעוד שבקימורן נטועים מטעי זיתים וכרמים. אל הפסגות העתיקו האטרוסקים אבני ענק שמהן בנו את חומות עריהן, ובחומות ענק אלו קרעו בתי שער מפותחים שחופו בקשתות איתנים. האטרוסקים היו כנראה הראשונים באיטליה שייצרו קשת שלה שימושים ארכיטקטוניים ברורים; אותה קשת תיקרא בספרי האדריכלות קשת רומית. קשת שכזו הניצבת כמעט 2,700 שנים ניתן לפגוש בוולטרה (Volterra), בסמטה לא עסוקה במיוחד. קל למצוא מרתפים שכאלו בראדה ובגרבה ובקסטלינה אין קיינטי (Castellina in Chianti) ובכפרים נוספים. האטרוסקים השאירו מאחוריהם בעיקר אומנות פיונררית (Funerary Art) שהיא אומנות שעניינה קבורה. כיאה לתרבות שפולחן המתים היה חלק חשוב מפולחנה, ניתן למצוא לא מעט אתרי קבורה אטרוסקים על ראשי הגבעות. אחד מהמקומות האהובים עלי נמצא ממש מעל קסטלינה אין קיאנטי לא רחוק ממגרש החניה. כל שיש לעשות הוא לטפס כ-500 מטר במעלה הגבעה המיוערת בעצי אורן, להצטייד בשמיכה, תשבצים או ספר שירים, ולשהות. להתבונן הרחק אל הנוף שסביב ואל פתחי הקברים הדוממים ולשקוע בעצלות ממכרת, הרי שום דבר לא בוער. לפתוח את המפה ולתור אחר דרכים אבודות וכפרים שכוחי אל שדרכי נוף המסומנות במפה בירוק מובילות אליהם. בין אסיף לזריעה S439 היא דרך נוף חלומית שלאורכה פזורים, מוולטרה (Volterra) ועד לחוף, שרידים רומאיים לא מעטים. אזור נוסף נמצא ממש על הגבול בין לאציו לטוסקנה, שם ניצבת לה בראש מצוק געשי העיירה הנשכחת פיטיליאנו (Pitigliano), המכילה שרידים אטרוסקיים ורומאיים לא מעטים וכמובן רחובות ימי-ביניימיים ציוריים. בעיירה זו חיה בעבר קהיליה יהודית. אהובה עלי השינה בפיטוליאנו, אשר רחובותיה העתיקים מתרוקנים לקראת ערב, עת אזרחיה מבשלים בנינוחות את ארוחתם. תמיד נחמד להסתובב בכפרים העתיקים סביב העיירה (שם מייצרים יין לבן תוסס) ולחשוב שזמן הוא דבר יחסי לחלוטין. עושה רושם שהאנשים שחיים בטוסקנה היו יכולים לחיות ולשרוד בכל תקופה שהיא. לתושבי הכפרים והעירות הקטנות אין תלות בזמן. הם מתנהלים להם בכבדות בין קיץ לחורף, בין אסיף לזריעה, ולעת ערב הם סועדים את ליבם בבתי אבן שבנו אבותיהם. מרבית הבניה בטוסקנה התפתחה בימי הביניים. החל מהמאה ה-11 נבנו אלפי בתים בראשי הגבעות על מנת לקלוט מהגרים רבים שהגיעו מהצפון בכדי להתיישב ולא לעזוב. יישובים חדשים קמו, ותושביהם יצרו קהיליות של אזרחים שכינו עצמן קומונות. עד היום הקומונה היא מילה שמישה באיטלקית. היא מלמדת מי באמת, חוץ ממריה הבתולה ובנה, מנהל את חיי התושבים, והיא נושא משעשע או טרגי בפני עצמו (משעשע אם אתה לא גר שם). כרמים בכל מקום. צילם: יונתן זייד שוקולד מריר במנזר מחד מהמאה ה-11 התרבו היישובים או הקומונות, ומאידך נותר ריק המרחב בין יישוב ליישוב. עד לתקופת הרנסנס (שלהי המאה ה-14), נבנו במרחב שומם זה רק מנזרים מבודדים שנהנו מהגנת השמים הנוצריים שמעליהם, אך שרדו בעיקר בשל ריבונים מקומיים שפרשו את חסותם עליהם. כך בצפון טוסקנה מנזרים של פרנציסקנים, במרכזה בנדיקטים, דומיניקנים וקבוצות ידועות פחות כמו הוואלומברוזים, ההרמיטים של קאמאלדולי, הסרוויטים - מסדר שנוסד על מונטה סנאריו (Monte Senario), ואחרונים חביבים האוליבטינים, שגם הם התיישבו על הר ששמו מונטה אוליבטו מאג'ורה (Monte Oliveto Maggiore). לשני האחרונים כדאי לעלות וליהנות מהנוף. בלה וורנה (Santuario della Verna) שמצפון מזרח לפירנצה כדאי לערוך סיור רגלי למרומי ההר, בין שבילי נוף ציוריים וגם לקנח בשוקולד מריר המיוצר במנזר שכולו מוקדש לפרנציסקוס הקדוש. בכלל, מנזרים הם מקומות מרגשים לקניינים קפיטליסטים. למרות שלא תמיד זול בהם, תמיד טעים ומרגש והנוף והשלווה הם בחינם. אם המנזרים רחבים יחסית ומאורגנים, היישובים על ראשי הגבעות משרים אווירה לחוצה שכולה משקפת חרדה מהמתרחש מחוץ לחומות היישוב, הבתים צפופים, צרים וגבוהים (חלק גדול מהיבול שנאסף בשדות נגרר אל הכפר ואופסן בקומות העליונות של הבתים, רק שם יכלו האיכרים להיות בטוחים שהיבול לא ייבזז). שנים של בניה בתוך החומות יצרו מיעוט של כיכרות (פיאצות). לרוב ניתן לראות כיכרות כאלו בסמוך לכנסיית הקהילייה (פייבה), או בסמוך למבצר המעוטר בסמליי המשפחות המקומיות ששלטו בחיי היום יום של הקומונה. בכיכרות הללו, המצויות בכל כפר ועיירה קטנה בטוסקנה, נערך יום השוק השבועי בו ניתן לרכוש מכל וכל. לעיתים יום השוק, מיקומו של הדוכן וסוג המזון שנמכר בו, לא השתנו במשך מאות השנים האחרונות - הרי אין לאן למהר ואנשי החבל מסתייגים משינויים. כל מה שצריך זה רכב בעל נפח מנוע לא גדול, מכונית לא חדשה וקטנה שתתנהל בזהירות וללא חיפזון בסמטאות צרות ובשבילים פתלתולים, העולים אל כפרים אבודים. כמה אבודים כבר יכולים להיות במקום הקדום הזה...? חייכתי לעצמי.