ב-1896 נערכו המשחקים האולימפיים הראשונים בתקופה המודרנית בבירת יוון אתונה, (Athens). יותר ממאה שנים אחר כך עברה העיר מתיחת פנים כוללת: היא שידרגה את מסלוליה האולימפיים, את אתרי התיירות והנופש שלה, את מסלולי הטיול שבה הכול כדי לארח שוב את המשחקים האולימפיים ב-2004. המשחקים וגלי התיירות שהביאו עמם הביאו להתפתחות מואצת של הבירה.

 

הלפיד האולימפי. צילום: Massimo Finizio, ויקיפדיה

 

עשרות בחורים צעירים טיילו אל העיר, ומבט גאה על פניהם. הבחורות הסתודדו ללא הרף, מציצות עליהם מבעד למרפסות ולגגות. הרווקות שביניהן ציפו לתחילת התחרויות בקוצר רוח: הן אלו שיזכו להיכנס אל האצטדיון על מנת לצפות בבחורים החסונים מתחרים זה בזה בעירום מלא. האמונה הרווחת הייתה, כי הצפייה בתחרויות תביא לרווקות מזל במציאת חתן מוצלח. במיוחד בלשו הבחורות בעיניהן אחר מתחרי הפנקרטיון – תחרות שהיא שילוב בין אגרוף להיאבקות. בתחרות הזו כל המחסומים הותרו וניתן היה לחבוט ביריב ללא רחמים, למעט פגיעה בפניו. זה היה קרב ברוטאלי, בו הבחורים החסונים נאבקו בזירה בוצית, כשגופם משוח בשמן. במידה ואחד המתמודדים ביצע עבירה, היה השופט מכה אותו בשוט. בסופה של כל התמודדות היו המתחרים מנקים זה את זה כסמל לאחווה. 

קבוצה נוספת של בחורים, שזכתה לתשומת לב וללחישות, היו מתחרי הפנטיאטלון, שהשתתפו בחמישה ענפים שונים. תחרות זו התפתחה במאה ה-5 לפנה"ס, במטרה ליצור את ספורטאי העל המושלם. המתמודדים התחרו במסלולי ריצת סטדיון (ריצה קצרה), מסלולי קפיצה למרחק, מסלולי זריקת דיסקוס, זריקת כידון והיאבקות זקופה. 

בלילות הביטו תושבי העיר לשמיים ובחנו את הירח. באמצע החודש, עת הירח מלא, יכריזו פרנסי העיר על פתיחת האירועים. אז יטיילו הספורטאים, המאמנים והצופים מהעיר אליס אל אתר האולימפיאדה. ביום שלמחרת, יעמדו כולם מול פסלו של זאוס מלך האלים, יישירו אליו מבט, ויישבעו כי יעשו כל מאמץ אפשרי בכדי לזכות בתחרויות. אחרי הכול התחרויות נערכו לכבודו של זאוס ונחשבו חלק מהפולחן הדתי. 

מכל קצות יוון (Greece), נהרו אנשים אל המשחקים. הם הקימו אוהלים, וישנו תחת כיפת השמיים. האזור שמסביב לאצטדיון שינה לחלוטין את פניו, והפך לים ססגוני של מוכרי מזון, יין, אריגים וקמעים, הכל מיועד לתיירים העולים לעיר. ברקע פעלו אמנים ומשוררים, שהפגינו את כישוריהם להנאת הקהל. גם ההנהגה הפוליטית הייתה דרוכה. מנהיגים מכל הערים החשובות הגיעו לאולימפיה, וניצלו את ההזדמנות לדיונים פוליטיים ולחתימה על הסכמים ובריתות. 

בחודש אוגוסט בשנת 776 לפני הספירה, נחתם הסכם שלום בין הערים ספרטה, פיסה ואליס. כדי לחגוג את ההסכם, הוחלט להעביר את היריבות הפוליטית למישור הספורטיבי, והוכרזה תחרות ריצה לכבוד זאוס, מלך האלים. התחרות התקיימה באזור מישורי, בסמוך לעיר אולימפיה. מכאן השם שניתן לאירוע, ונשמר עד ימנו. 

בשנת 708 לפנה"ס, כבר נטלו חלק בתחרויות כל ערי המדינה היווניות, והוחלט על עריכת המשחקים. מאז, כונה חודש אוגוסט – "חודש השלום", בו אסור היה להילחם, כדי שהספורטאים יוכלו להתאמן. מדינה שפגעה בחודש הקדוש, נענשה בחומרה על ידי שאר הערים. 

 

האיצטדיון האולימפי. צילום: Alterego, ויקיפדיה

 

מוקדי התחרויות משכו המוני אדם, והאירועים הפכו לפסטיבל ססגוני. בתחילה, נערכו החגיגות אחת לשנה, ונמשכו יום אחד בלבד. האירוע המרכזי ביום זה היה ריצה למרחק 192.27 מטרים – הקפה אחת של האצטדיון. במשך הזמן, נוספו תחרויות נוספות: זריקת דיסקוס ומרוץ מרכבות, והאירוע נמשך על פני חמישה ימים. 

התחרויות נערכו בכל ערי יוון (Greece), אך המרשימות ביניהן נערכו באולימפיה, אחת לארבע שנים. בעיר אליס, שהופקדה על ארגון המשחקים, נערכה הגרלה, שנה לפני עריכת המשחקים, במהלכה נבחר "הוועד האולימפי"- צוות של עשרה שופטים מבני המעמד העליון. הוועד עבר לאולימפיה, ושקד במשך שנה שלמה על לימוד החוקים והנהלים. בחודש האחרון לפני התחרויות, התאמנו הספורטאים תחת פיקוח הוועד, כדי להשוות את התנאים. ספורטאי שאיחר לאימונים, לא התאמן מספיק ולא שמע לחברי הוועד, נענש במכות, קנס או איסור השתתפות. זכות ההשתתפות במשחקים ניתנה לגברים יווניים, אך לא לעבדים, בתנאי שלא הורשעו ברצח, בפגיעה בשלום, או בחילול הדת.

ענפי הספורט של יוון (Greece) העתיקה

מלבד מתחרי הפנקרטיון והפנטיאטלון, התגבשו במהלך השנים מספר ענפי ספורט קבועים.

האבקות: נחשבה לחשובה שבפעילויות הספורט ביוון, ונתפסה כשילוב בין אומנות הגוף, הרוח והמדע. הסגנון הנפוץ בתחרויות היה "היאבקות זקופה", בה נאבקו שני המתמודדים על קרקע חולית, והמנצח היה זה שהצליח להטיל את יריבו שלוש פעמים על הרצפה. ההחלטה על קביעת הזוגות ניתנה בידי האלים, ונערכה ע"י הגרלה, ללא התייחסות למשקל הגוף. 

אגרוף: עד המאה ה-5 לפנה"ס, לבשו המתאגרפים כפפות רכות, שהגנו על המפרקים. החל מהמאה ה-4 לפנה"ס, נעטפו הידיים של המתאגרפים בתחבושת. לעיתים הכניסו המתאגרפים אבנים לתוך התחבושות, בכדי שהמכה שנתנו יהיו קטלניות יותר. גם בענף זה, נקבעו הזוגות על סמך הגרלה, והקרב נמשך עד כניעתו של אחד היריבים. 

תחרויות ריצה: נערכו במסלול בן 180 ל-220 מטרים, שנקרא "סטדיון". המסלול כוסה בחול, בכדי להגדיל את המאמץ, ולהקשות על המתחרים. התחרויות השונות נערכו בין סטדיון אחד ועד ל-24 סטדיונים (כ-5 ק"מ). חשבו לציין כי מדידת הזמן, המתקשרת לנו בצורה מיידית עם תחרויות ריצה למיניהן, היא תופעה של העת החדשה. בנוסף לתחרויות הריצה הרגילות, נערכו גם ריצות הופיליטים (עם חרב, מגן וקסדה) וריצות לפיד, בהן היו המתחרים רצים עם לפיד בוער. במידה והלפיד כבה – היה הרץ נפסל. 

קפיצה למרחק: ענף ספורטיבי שהיה מפותח מאוד באותה התקופה. המתחרים היו קופצים מהמקום, כאשר משקולת בת ק"ג אחד עד חמישה ק"ג בידיהם. המשקולת תרמה להעברת מרכז הכובד קדימה. במקורות מופיעים הישגים של 5.5 מטרים, עם משקולות של שלושה ק"ג בכל יד. מקום הקפיצה סומן ע"י יתד, ולכל משתתף ניתנה האפשרות לבצע שלוש קפיצות, שהטובה ביותר היא זו שקבעה את תוצאתו. 

זריקת דיסקוס: הדיסקוס ייצג את תנועת השמש סביב כדור הארץ, ומכאן הייתה לו משמעות דתית. הדיסקוס היה עגול ועשוי מתכת. משקלו נע בין 1.5 ל-6 ק"ג, וקוטרו היה 30 ס"מ. 

הטלת כידון: ספורט שהתפתח בעקבות הפעילות הצבאית. במהלך המשחק, הכידון היה מלופף לאצבע של המתחרה באמצעות שרוכים, והוא ניתק בזמן הזריקה. שרוכי הקשירה היו אלו שתרמו לדיוק, למהירות ולמרחק הזריקה. לרשותו של כל מתחרה עמדו חמישה ניסיונות. 

מרוצי סוסים ומרכבות - ענף שהתפתח מאימוני הלוחמים בצבא, והיה התחום היחיד בו השתתפו גם מבוגרים (מבוגרים, באותה התקופה, היו גברים מעל גיל 30). התחרות נערכה במסלול שנקרא "הפורדרומוס" (עמק שבמרכזו תלולית חול), והשתתפו בה בין 30 ל- 40 מרכבות, שאת כל אחת מהן משכו ארבעה סוסים. מיותר לציין, שהצפיפות במסלול הביאה להתנגשויות רבות ולפציעות לא מעטות של המשתתפים. 

בנוסף לתחרויות הקבועות, נערכו באולימפיה גם משחקי כדור, וכן תחרויות במוסיקה, פילוסופיה, מדע ואמנות. אלו תרמו לשלום, לגיבוש אווירה חברתית חיובית, ולשיתוף קבוצות אוכלוסייה רבות ומגוונות שטיילו מכל רחבי יוון והגיעו לעיר בה נערכו המשחקים לכן אין פלא שאולימפיה הפכה אז למרכז תיירות שוקק. 

 

האיצטדיון האולימפי באתונה. צילום: Jannisch, ויקיפדיה

 

במשך כ-500 שנה, היו המשחקים פתוחים ליוונים בלבד. בשנת 300 לפנה"ס, החלו להשתתף בתחרויות גם ספורטאים ממדינות אחרות. כעת, הועבר הדגש מתהילת הפרט להאדרת הלאום והקבוצה. 

התפיסה הבסיסית של היוונים לגבי דמות האדם, הייתה כי מדובר ביצירה מושלמת, שיש להציגה ואין להתבייש בה. לפיכך, נערכו המשחקים בעירום מלא. רק נשים רווקות היו יכולות לצפות בתחרות. היו גם תחרויות נפרדות לנשים, שנערכו לכבוד הרה, אשתו של זאוס. הנשים שהשתתפו במשחקים לא היו עירומות, אך גם למשחקים אלו הורשו להיכנס רק נשים רווקות. 

המנצחים והמנצחות בתחרויות הפכו לגיבורי העם- על ראשם הונחו זרים של עלי דפנה וזית, שמם זכה לפרסום בקרב כל ערי יוון בשירי תהילה, בפסטיבלים ובציורים, והם קיבלו מתנות רבות וטובות הנאה. בשנת 60 לספירה לערך, התחרה נירון קיסר במשחקים האולימפיים. הוועד האולימפי סבר שהקיסר לא יהיה מרוצה אם הוא וקבוצתו לא יזכו לפחות בחלק מהפרסים, ולכן עיוותו חלק מהתחרויות כך שהקיסר יצא מנצח. כתוצאה מכך רמת המשחקים באירועי התחרות ירדה, והשחיתות הפכה לחלק בלתי נפרד מהם. בשנת 393 לספירה, בעת שהאימפריה הרומאית המירה את דתה והפכה לנוצרית, הודיע הקיסר תאודוסיוס על ביטול המשחקים, בטענה שהם פאגאניים מידי. 

בסוף המאה ה-19 ניסו היוונים להתנתק מהאימפריה העותומאנית. כחלק מתהליך החיפוש אחר זהותם הלאומית, הם חידשו את המשחקים האולימפיים. המשחקים המחודשים נערכו באתונה בשנת 1896, ומאז הם נערכים מדי ארבע שנים, כל פעם בארץ אחרת. אירוח המשחקים הוא משימה מורכבת למדי, הדורשות השקעת משאבים עצומים על ידי העיר המארחת. זאת מכיוון שאירוח המשחקים דורש היקף בנייה עצום כדי לקבל את פניו של גל התיירות העצום שבה בעקבות משלחות הספורטאים. כיום, מופיעות על הדגל האולימפי חמש טבעות השלובות זו בזו, המסמלות את השלום ואחוות האנושות בחמש היבשות. צבעים אלו נמצאים בכל דגלי המדינות המשתתפות. ישראל משתתפת במשחקים האולימפיים משנת 1952.

מידע נוסף על אתרי תיירות, נופש, טיולים ומסלולים ניתן למצוא באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery.