אבק הדרכים היתמר לשמיים, כאשר החיילים טיפסו במאמץ ניכר במעלה ההר. אחד מהם עצר וניסה להתאוורר על-ידי כך ששחרר מעט את השריון הצמוד לחזהו. הוא ניגב את מצחו והגניב מבט מיואש לכיוונו של המפקד שצעד בראש. הוא לא קינא בו, באיש שרק לפני זמן מועט קיבל הוראה לעזוב מיד את סורנטו, כדי להתייצב בדחיפות באי קפרי בפני טיבריוס, הקיסר האיום ביותר שעמד אי-פעם בראש האימפריה.

המכתב לא אמר מה הייתה הסיבה, אך ליבו בישר לו שחורות. מי שממונה על אספקת המזון לקיסר צריך תמיד להישמר מהרע מכל.

הכניסה לווילה יוביס הייתה מרשימה בדיוק כפי שזכר אותה מביקורו הקודם במקום. הוא הובל בדחיפות אל גג הארמון, שם ישב הקיסר, והתבונן במבט קודר במורדות ההר התלולים. מראה האיש היה מפחיד: שדוף, קירח, פניו מלאי כתמים ומבטו שחור. הקיסר התרומם מכיסאו, צעד לעבר המפקד ופלט: "שלום לך דרוסוס ידידי, קראתי לך על-מנת לברר עניין פעוט, הקשור לדגי המאכל שאתה שולח לי".

המפקד נשם לרווחה והשניים החלו לשוחח בנושא האספקה, אך לפתע, בעת שעמדו בקצה המרפסת, דחף טיבריוס את איש הצבא והשליכו אל התהום.

בגיל 67 שמע הקיסר טיבריוס נבואה כי מותו יבוא עליו ברומא, והחליט לעזוב את העיר. הקיסר תמיד היה חשדן, רגזן ונוטר טינה, והנבואה לא תרמה לשלוותו.

לפני שיצא אורגנה לכבודו מסיבת הפתעה מיוחדת; תוך כדי חגיגות גדולות לפלורה, אלת הפרחים, נאספו על-ידי משרד הטקסים הרומאי מאות אנשים קרחים, ואיתם חמשת אלפים ילדים גלוחי ראש, שצעדו לפני כיסא הכבוד של טיבריוס.

 

טיבריוס באי קפרי

 

מאז ומעולם היה קפרי האי האהוב עליו, והוא הפך אותו לביתו הקבוע. טיבריוס בנה בכל רחבי האי 12 ווילות, כשווילת יוביס (VILLA JOVIS) הייתה הגדולה והמפוארת מכולן. שם החזיק את חיית המחמד האהובה עליו, מעין לטאת ענק שהובאה מאחד מאיי הודו. כאשר ראה אותה לראשונה, נשבע כי כעת הוא מאמין בכל סיפורי הקרבות של הרקולס במפלצות. הוא קרא לה "דרקון ללא כנפיים", והאכילה מדי יום בחיפושיות ובפגרי עכברים.

מקור חששותיו מדגי המאכל הגיעו מאימו, אותה שנא בכל ליבו. השניים נפגשו במקרה בנאפולי באותה השנה. היא ידעה כמה הוא נהנה מדגי הבינית, והזהירה אותו שחלקם מורעלים. כמה ימים לאחר מכן, בעת שישב טיבריוס על החוף שבאי, הגיע דייג, וחשב שיוכל לשמח את הקיסר בדג ענק שהעלה ברשתו. הוא עלה לחוף, זרק את הדג לכיוון הקיסר, ואמר בשמחה: "ראה מה הבאתי לכבוד הקיסר". טיבריוס הנבעת זעק לשומרי ראשו ופקד עליהם ללפות את ידי הדייג, בעת שלובסטר ענק הונח על ראשו. הדייג המסכן איבד את שתי עיניו זחל משם מתייפח בעצב, ונבעט על-ידי אחד מאנשי הקיסר אל גלי הים מראש הצוק הקרוב.

האחראי על אספקת המזון לא היה הראשון שנזרק מראש ווילה יוביס אל התהום. היה זה מנהג ידוע של טיבריוס. במהלך 11 שנות חייו על האי מצאו את מותם עוד מספר חשודים בהתנגדות לקיסר.

שתי פסגות גבוהות מעטרות את האי קפרי: מונטה סולארו ומונטה טיבריו. הקיסר בחר בהר הנקרא כיום על-שמו, לבנות את ארמונו המפואר. רק כאן, במקום אליו ניתן לעלות מכיוון אחד בלבד, והוא מוגן על-ידי צוקים אדירים משאר הכיוונים, יכול היה לחוש ביטחון. ההגעה כיום אל האי קפרי היא במעבורות היוצאות מדי שעה מנמל סורנטו או מנאפולי (ממזח סנטה לוצ'יה מול קאסטל נואובו). השיט מסורנטו קצר יותר.

האי קפרי של היום שונה לגמרי מכפי שהיה בימי הקיסר טיבריוס: שלושה כפרים ציוריים, שורות יאכטות של עשירי אירופה, חנויות מזכרות ללא סוף, ווילות מפוארות כמו שהאיטלקים יודעים לבנות, ומקומיים, הצועקים ומפנים את התיירים הרבים אל האוטובוסים המיניאטוריים, שרק הם יכולים לעבור בסמטאות הצרות.

נקודת ההגעה אל האי היא מרינה גרנדה MARINA GRANDE , משם עולה הדרך אל הכפרים אנא קפרי ANA CAPRI וקפרי. הדרך אל שרידי ווילה יוביס אורכת כ-45 דקות של הליכה רגלית, ויוצאת מהכפר הקפרי. רק כאשר נמצאים למעלה, צופים בנוף הנשגב ונהנים מהבריזה, מבינים איזה טעם מצא הקיסר בעזיבת רומא הצפופה ובמעבר לכאן.

בכפר קפרי כדאי גם להיכנס אל גני אוגוסטוס ולצפות לכיוון מרינה פיקולה ואיי פאראיונס, שבצידו השני של האי.

אנא קפרי הוא הכפר השלישי שבאי. שם כדאי לבקר בווילה סאן-מיקלה או לפחות לצפות על הנוף מהמרפסת שלידה. בשנת 1884 פרצה בדרום-איטליה מגיפת כולרה קשה, ולעזרה נחלצה קבוצה גדולה של רופאים אירופאים. ביניהם היה גם דוקטור אקסל מונתה, שהתאהב בקפרי, החליט להתיישב במקום, וקבע את ביתו בווילה סאן-מיקלה שבאנא קפרי. הספר "מגילת סאן-מיקלה" מספר את סיפורם של הרופא המפורסם ושל האי. זהו גם המקום ממנו ניתן לעלות אל הנקודה הגבוהה שבאי – לפסגת מונטה סולארו, ברכבל, עם הרגליים מתנדנדות באוויר, עד לשיא הגובה 589 מטר מעל פני הים.

המערה הכחולה GROTTA AZZURA היא אחד מאתרי הטבע המפורסמים בעולם. קרני השמש הנשברות במים, ממלאות את המערה הקרסטית באור כחול ורך. הביקור במערה מתבצע באמצעות סירות קטנות. בימים של גלים גבוהים לא ניתן לבקר במערה. בכל מקרה, לרוב התור ארוך, השמש קופחת, ולא בטוח שסיבוב של שתי דקות במערה שווה את שעת ההמתנה הארוכה.

בתקופתו של טיבריוס עלו על האי רק אנשים בודדים באישור מיוחד. מלבדם חיו עיזים רבות על האי, ומכאן שמו – קפרי. הקיסר היה וודאי מזדעזע לשמוע שמיליוני תיירים יגיעו אל האי האהוב עליו ויבקרו את מחמדיו.

פומפיי – חיים בעיר המושלמת

 

דמיינו לכם את העיר הנעימה ביותר העולה על דעתכם, לא גדולה מדי, לא קטנה מדי, רחובות מרוצפי אבן, תכנון עירוני מתוחכם, בתי ציבור נעימים, צמחים מטפסים, ציורי קיר, מזרקות ואווירה טובה ברחובות. ועכשיו דמיינו לכם שבמהלך לילה אחד אותה עיר אידיאלית נעלמת מעל פני האדמה.

זהו סיפורה של פומפיי, העיר שנחשבה לפופולארית ביותר בין ערי האימפריה הרומית, והייתה ביתם של כ-25,000 איש.

יש משהו מיוחד בהסתובבות במקום המדהים הזה, שקפא באחת על מקומו. כאילו מנהרת הזמן החזירה אותנו 1929 שנים אחורה אל התאריך 24 בחודש אוגוסט. כאן הסתובבו מאות קצינים פורשים שזכו עם שחרורם באזרחות, סנאטורים לשעבר שרצו שקט בחיים, שופטים, סוחרים מדושני עונג, אומנים ופשוטי-עם.

צינורות עופרת הובילו מים אל בתי העשירים וגרמו בכך להרעלה איטית ומסוכנת, אך באין יודעין, היו החיים טובים ונעימים.

העשירים האמיתיים חיו בפרברים. אחד משוערי העיר היה פליניוס הזקן, מפקד הצי וסופר משכיל, שכתב את האנציקלופדיה המקיפה ביותר של העולם העתיק. עמו התגורר אחיינו פליניוס הצעיר, לימים אחד המתעדים החשובים של האימפריה הרומית. האחיין הצעיר, שתיאר בדיוק מזוויע את קורות העיר בימיה האחרונים, סיפר על רעידת האדמה הגדולה, שזעזעה את העיר בשנת 62 לספירה. בניינים רבים ניזוקו, אמות מים קרסו, ומונומנטים ועמודי ניצחון קרסו. "האלים כועסים", קבעו חכמי העיר, והחלו בטקסטים דתיים שיפיסו את דעתם. כאשר נרגעה הארץ, החלו עבודות השיפוצים הנרחבות, שארכו שנים ארוכות. בשנת 79 לספירה חזרה העיר להדרה הקודם, והחיים בה שוב נראו מושלמים. נראה היה כי האלים שמחים ונהנים לראות את אנשיהם נהנים ממנעמי החיים. אך מסתבר כי זעמו של אחד מהאלים עדיין לא שכך. הפייסטוס, אחיו של זאוס, האחראי על הנפחייה האלוהית, החל לעבוד בכעס רב. הניצוצות מן הנפחייה העירו את הווזוב, הר געש ששכן מרחק קילומטרים בלבד מהעיר המפוארת.

 

שעתם של האלים הזועמים

 

בשעות אחר הצהריים החל ההר להשמיע צלילי פיצוץ מחרידים, שזעזעו את בתי העיר. בשלב שני החלו גזים לוהטים לצאת מן הלוע שנפתח, ושברי סלעים החלו להיזרק. אחדים מתושבי העיר החלו לבכות ולברוח בפאניקה, אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת הפיצוץ האדיר והיחידי שהשמיע ההר, בעת שפלט אל השמיים כמויות אדירות של אפר. על-פי עדות פליניוס היה המראה כ-"עץ אורן רחב צמרת", שהיתמר לגובה של עשרה קילומטרים. הענן האדיר כיסה לחלוטין את אור השמש, ועלטה השתלטה על העיר. שמועות החלו להגיע על חורבנן המוחלט של שתי עיירות סמוכות, קטנות יותר, הקרובות יותר אל ההר. הרקולאנום ERCULANO  וסטאביה STABIAE נעלמו מעל פני האדמה כבר בשלב זה.

החומרים הוולקאניים שעלו לשמיים החלו לרדת על רחובות העיר כמו גשם של אבנים קטנטנות. היו אלו חומרים שיצאו מן ההר במצב של רתיחה, לכדו ביציאתם חלקיקי אוויר, והפכו לאבן טוף. מצב מחריד זה הוביל לפאניקה כללית. אנשים קשרו כריות לראשם, אספו את דברי הערך שיכלו לשאת בידיהם, והחלו לרוץ לכיוון הנמל, לשם הגיע הצי הרומאי על-מנת לאסוף את הפליטים.

אחרים, בעלי בתים מפוארים וגדולים, ראו, למרות המצב, את ביתם כמבטחם, ונכנסו פנימה על-מנת להתפלל אל האלים. יוליוס פוליביוס, פורש מהחיים הפוליטיים, היה אחד מאותם עשירים שנותרו מאחור עם המשפחה והמשרתים.

במהלך הבריחה הרסו שלטונות העיר את שערי העיר על-מנת לאפשר את מנוסת ההמונים, אך רבים מאלו שהגיעו עד לנמל, כולל רבים מאנשי הצי שחשו לעזרה, לא שרדו את זעם האלים. בין אלו היה גם פליניוס הזקן. גזים רעילים שנפלטו מן ההר חיסלו את רובם ממש על קו החוף.

החלק הקטלני והדרמטי ביותר בהתפרצות המפורסמת ביותר בעולם הגיע שעה אחת לאחר חצות. זרם של בוץ פירוקלאסטי, המכיל כמויות גדולות של אפר, שברי סלעים, לבה נוזלית ומים, יצא בלחץ אדיר מן הלוע. גל ענק נוצר בראש ההר, והחל לזרום במהירות של 150 מטר לשנייה (לא, זו לא טעות!) לכיוון העיר.

תוך פחות משתי דקות נעלמה העיר המפוארת תחת שכבה בת ארבעה עד שמונה מטרים של בוץ רותח. בני משפחת הסנטור פוליביוס נקברו תוך שניות, ונותרו קרוב ל-2000 שנה באותה התנוחה בה מצא אותם הגל הלוהט.

ההליכה היום בין העתיקות מלהיבות אף את אלו שאין הארכיאולוגיה נמנית על תחביביהם. רחובות שלמים, מקדשים, שרידי ארמונות, כיכרות שוק, מזרקות, ציורי קיר מדהימים ביופיים ובדיוקם. חלק מציורים אלו מלמדים על האמונות, הסיפורים והמנהגים של בני פומפיי הקדומים.

אחד הממצאים המדהימים הנראים בעיר הוא שלדי בני העיר שלא ברחו. הגופות נעצרו במקומם מיד עם הגעת הגל הפירוקלאסטי, ונמצאו על-ידי הארכיאולוגים באותה התנוחה. כדי לשמור על השלד שלא יתפרק הוצא הבוץ המקורי, ובמקומו הוחדר מילוי גבס.

החפירות הארכיאולוגיות שהחלו באופן רשמי כבר ב-1850 נמשכות ללא הפסק גם בימינו. בית הסנאטור, שנחשף רק בשנה שעברה, הציג נדבך נוסף של הפן האנושי בעיר.

מעיר שוקקת חיים, הפכה פומפיי לבית הקברות הגדול ביותר של האימפריה. זמן קצר לאחר הטרגדיה כתב פליניוס הצעיר: "כזו הייתה פומפיי, העיר הקדושה לאלה וונוס, שייקרה הייתה בעיניה אף מספרטה עצמה... ועכשיו את הכול כיסו הלהבות והאפר. אפילו האלים היו מעדיפים היום, שאירוע כזה יהיה מעל ומעבר לכוח מזימתם".

"קוסטיירה אמלפיטאנה"

 

דרך החוף מסורנטו אל פוזיטאנו ואמלפי. רק אזכור השם מעורר אצלי תחושות מענגות וזיכרונות על הדרך היפה באירופה. אני נוסע בכביש המתפתל אל מול נופי ים כחול, עיירות אדומות גג, טראסות גבוהות ומטעי כרמים. היין המיוצר באזור נחשב למשובח במיוחד.

אני עוצר לכוס יין אדום במסעדה התלויה על המצוק. קשה לתפוס שהנוף המרהיב הזה הוא אמיתי. המלצר מליץ לי על יין מקומי בשם דמעות ישו (לקרימה דל ג'סוס). אני נזכר בסיפור ששמעתי פעם בביקור בזיכרון יעקב. הסופר והמשורר היינריך היינה התאחר פעם אצל הברון רוטשילד. השניים ישבו ושתו ביחד את יין דמעות ישו. "אתה יודע למה קוראים כך ליין הנפלא הזה?", הסביר הברון למשורר, "כי כשישו הנוצרי רואה שני יהודים עלובים כמונו שותים יין כל-כך טוב בא לו לבכות..."

אמלפי של היום היא עיירה ציורית בת כ-6000 איש. קשה להאמין שכבר במאה ה-9 הייתה המקום עיר מדינה, ששלטה על אזורים חקלאיים נרחבים, קולוניות מעבר לים, והשפעתה הגיעה עד לארץ ישראל. המסדר הצבאי של אבירי סיינט-ג'ון הוקם כאן, ובשנת 1112 הקים בירושלים בית-חולים מרשים ובו 2,000 מיטות. כאן, גם נקבעו חוקי הספנות הראשונים, התקפים עד היום, ונקראים טאבולה דה אמאלפה (TABULA DA AMALPHA). בכניסה לעיר פסל של ממציא המצפן, שהיה תושב העיר, וציור קרמיקה גדול, המתאר את נתיבי הים של ספני העבר. בין האתרים אותם פקדו אני מוצא גם את ירושלים וים המלח.

אני ממשיך בדרך המרהיבה אל ראוולו RAVELLO, ושם עוצר לכוסית של לימונצ'לו. אני צופה על הנופים המרהיבים שבדרך, ומנסה למצוא ביומן תאריך נוסף, בעוד כמה חודשים, בו אוכל לשוב אל המקום הנפלא הזה.