אם לוקחים בחשבון שזו הייתה פגישת עבודה, ברור שיותר מידי יין זרם לי בוורידים באותו הערב. מצד שני, גם נציגי סוכנות התיירות האמריקאיים לא הסתפקו בקוקה קולה און-דה-רוקס. אחרי הכל, לא תמיד מזדמנת לנו ארוחת ערב טוסקנית מסורתית במנזר ההולך-ומשתפץ של קמיליאנו (Camigliano) בחדר האוכל המקושת ומעוטר בפרסקאות רנסנסיות משוחזרות ומחופה בעשרות בקבוקי יין.

הנוף המרהיב של לוקה,טוסקנה. צילמה: צאלה רובינשטיין

הראש הקשה של האיטלקים

למרות שבעליו הרשמיים של המנזר הם דניאלה ונרצ'יסו, מריה בת ה-74 היא הבעל-בית בפועל. בתפקידה המיתולוגי כאם הבית והטבחית, היא-היא המנצחת האמיתית על תזמורת האירוח וההגשה. השפה הזרה היחידה שמדברת מריה היא איטלקית, וגם זה – רק כשמגיעים אורחים. בשאר הימים היא מסתפקת בניב המקומי של קמיליאנו, ששגור רק על שפתם של בני הכפר הקטן ומי שגר בסמוך אליו. אבל ככה זה בכל הכפרים באזור, האיטלקית היא רק שפה שנייה. מריה, בכל אופן, מארחת במטבחה המון אורחים זרים, מה שמחדד מאוד את חוש ההומור והאבחנה המשובחים שלה. "שבוע שלם היו פה הצרפתים, הסתכלו על כל צעד שלי במטבח. לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו, אבל בסוף גרמתי להם לקשקש באיטלקית. רק אנחנו האיטלקים, איזה ראש קשה יש לנו, לא מצליחים לקלוט אפילו מילה זרה אחת".

סוף העולם שמאלה

ברגע שיורדים מכבישי האוטוסטראדה הניסיונות לעקוב אחרי סימני ההיכר המקומיים הם עקרים לחלוטין. כפרים, כנסיות, מחצבות, ה'כרם של' או ה'וילה של' אינם מהווים נקודות ציון ברורות למי שאינו מכיר את הסביבה. באין שילוט סיסטמתי, רבים מהמבקרים מוצאים עצמם משוטטים שעות בין כפרים, מתבוננים במפות שאין להן קשר ממשי עם השטח – ובעיקר, מתוסכלים מחוסר היכולת לתקשר באנגלית בסיסית עם מישהו שיוציא אותם מהסבך.

נראה לכם שאתם ממש ממש קרובים, אבל איכשהוא הנסיעה בלופ? פציאנצה! מאוד סביר שתגיעו לצומת שהשילוט בו מורה "ימינה לסן-פרדיאנו, שלושה ק"מ", ובעודכם ממשיכים מספר קילומטרים בכביש הצר תמצאו שלט נוסף המוביל ממש לאותו סן-פרדיאנו, אלא שמהנקודה בה הנכם נמצאים גדל המרחק לכפר בחמישה ק"מ. טעות אופטית? יש עליות בירידות? לא. כנראה שלכל מהנדס מע"צ הייתה דעה משלו על אורכה של הדרך, וברוח הפלורליזם הרנסנסי ניתן לכל אחד מהם חופש ביטוי בעבודתו. במקרה ואין בנמצא GPS, אני ממליצה לחכות לרדת החשיכה ולאמץ את שיטותיו הבדוקות של גליליאו גלילי: ניווט בעזרת כוכבים. כבר שנים שזה עובד עם קבלות.

לפני הארוחה במנזר של קמילאנו. צילמה: צאלה רובינשטיין

שיעור בהיסטוריה

המנזר של קמיליאנו והגן הסובב אותו נבנו בשנת 1509 כ"ווילה מדיצ'י די קמיליאנו" עבור משפחתו של ג'יאוונו מרקו די בנדטו די מדיצ'י, נצר למשפחה הפיורנטינית הידועה שחפצה בבית בכפר, לימי הקיץ המהבילים והבלתי אפשריים של פירנצה. לאחר עשרות שנים וגלגולים בנוסח טלנובלה של אז – נישואי נוחות, בגידות וגירושים, נמכרה הווילה אחר כבוד לכנסייה והמקום הוסב למנזר, "איל קונוונטו די פאדרי קפוצ'יני די קמיליאנו". במשך מאות שנים אנשי הכמורה והנזירים של המסדר ביקשו להצניע את עברה העשיר וההדוניסטי של הווילה ולא חסכו במאמצים לכסות את הפרסקאות בטיח זול, להסתיר את החלונות הרחבים בקורות עץ ולהגלות למרתפים את יצירות האמנות שעוד נותרו בה. במשך השנים ועקב חוסר טיפול נאות הושחתו חלק מהעמודים המפוסלים, אדני החלונות וגרמי המדרגות מגולפי העץ וכן ריצפת השיש שלה.

דניאלה, רופאת משפחה במקצועה, הייתה רופאת הבית של המנזר. עם מותו של המשרת-בקודש האחרון והתרוקנותו מיושביו (כן-כן, גם כאן הולך ופוחת הדור) לא ידעו בכס הקדוש מה לעשות עם הנכס, היושב על צומת הדרכים המרכזית של קמיליאנו, ותופס שטח נכבד – בסדר גודל של חמישים בתי אב בערך.

המנזר מבחוץ צילמה: צאלה רובינשטיין

בואנה נוטה סניורה

האיטלקים אוכלים כמו שהם אוהבים, ולא משנה היכן הם נמצאים: בבית, בעבודה או בחתונה. העיקר שיהיה טעים, ובעיקר שמח. השמחה הזאת, מתברר, כוללת דציבלים שאוזן זרה אינה מורגלת בה, ובעיקר – סצנת שולחן פרועה.פה לא תמצאו שלושה עלי בזיליקום מעוצבים בזווית של 45 מעלות לביסטקה פיורנטינה. הטוסקנים לא מחפשים עיצובים בצלחת. עיצובים זה יופי במילאנו, זה משתלב נפלא עם האמבטיות האיטלקיות בקטלוגים, אבל זה לא מתאים לצלחת שאיטלקי אוכל ממנה.

כאן מתרכזים בתכולת הצלחת ולא בדקורציה. כתמי-היין על המפה מעידים שבאמת היה פה שמח לפני שהגעתי. קצת כלור מחזיר את הברק הטבעי, כאילו לא קרה כלום; ואם הם לא ירדו – אז מה? הם רק מזכירים את חגיגות העבר, ובוודאי שאינם מעיבים על החגיגה הנוכחית הבאה עלינו לטובה. ואם לא די בפוגרום, הרי הקטע הכי טוב עוד לפנינו: ממש בסוף-בסוף, כשכולם מתפזרים ומפנים את השולחן, מרביצה עקרת הבית המסורה ניעור אימתני למפת השולחן, ככה ממש באמצע החדר, שהפרורים יתפזרו להם לכל עבר לפני שהמפה נכנסת להשריה. ואז? מטאטאים, וכמובן שוטפים.

הפעם, גרציה דיו, מריה חסכה מאיתנו את המראות הקשים – אך לא מפאת כבודם של הנוכחים הזרים. סתם כי לא הספיקה לפנות את השולחן לפני שפיטר המבושם, שעון על גרם מדרגות השיש המעוקלות, הכריז באופן סופי בהחלט על "בואונה נוטה", לילה טוב.