בראשית המאה ה-20 חיו במרוקו (Maroco) לפחות מאה אלף יהודים, ובתחילת שנות ה-50 מנו יהודי מרוקו כ-רבע מיליון נפש. המספר הזה הפך את הקהילה היהודית במרוקו לקהילה הגדולה ביותר בצפון אפריקה, ולאחת הדומיננטיות שבהן. כאשר קמה מדינת ישראל, עלו מרבית יהודי מרוקו ארצה, ומהקהילה המפוארת שמנתה מאות אלפים, נותרה כיום רק קהילה קטנה המונה כ-3000 יהודים בלבד. למרות העזיבה ההמונית והעובדה שיהודי מרוקו פזורים בכל הארץ, נותרה מורשתם המפוארת בעינה והשאירה את חותמה עד ימנו במגוון תחומים: התחום ההגותי, הפרשני, ההלכתי והמוסיקלי.

על פיהם ישק דבר

במטרה לשמר את ההלכה והמסורת היהודית ולהעבירה לדורות הבאים, כתבו חכמי מרוקו, ספרי הגות ופרשנות שעסקו בתורת ישראל ומנהגיה. החכמים ראו בעיסוקם שליחות שנועדה למנוע התבוללות של יהודי מרוקו בקרב המוסלמים לצידם חיו, והם נחשבו לאורים ותומים בקרב בני הקהילה. ספרי החכמים ויצירותיהם היו במרכז הוויה התרבותית אצל יהודי מרוקו, וכותביהם כיהנו כדיינים, פוסקים, פרשנים ואפילו פייטנים. מגוון התפקידים הללו הפך את החכמים לאוטוריטה בנושאים שונים הלכתיים שנגעו לחיי היום יום של חברי הקהילה, ממש כמו הרבנים כיום.


הפונקציות השונות אותן מילאו החכמים באו לידי ביטוי ביצירותיהם בהם נכתבו חידושים מהתלמוד, שאלות ותשובות, ספרות קבלה, פירושים להגדה של פסח ועוד. כמה מהחכמים הללו היו פוריים במיוחד כמו למשל ר' יעקב אביחצירא שכתב 14 ספרים, ר' יעקב בירדוגו, ר' חביב טולידאנו שחיבר 13 ספרים ועוד. חלק גדול מהיצירות נכתב בכתב יד, חלקן נשרף והלך לאיבוד, וחלק גדול מהן הודפס וניצל. יהודי מרוקו וכותביהם הכירו בחשיבות הדפוס ורבים מהם אף מימנו את הדפסת כתביהם מכספם הפרטי.


כתבי היד הודפסו במכונה מיוחדת מליסבון והספר הראשון שהודפס בעזרתה היה מסכת ראש השנה שהודפס באותיות רש"י. בשנת 1891 הוקם בית הדפוס היהודי הראשון בזמן החדש בטנג'יר, בו הודפס השבועון 'קול ישראל'. בפס עצמה פעלו כ-תשעה בתי דפוס עבריים שעבדו במרץ והדפיסו לא מעט ספרים, ביניהם ספרי מנהגים, בהם בדקו המחברים מהו המקור למנהג כזה או אחר, ומה הם שורשי מסורותיו. סוג אחר של ספרים היו ספרי הקבלה שכללו פירושים לספר הזוהר ולכתבי האר"י. בין הספרים החשובים היה גם ספרו של שלום בן משה בוזאגלו ממרקש, שחי בלונדון וכתב את 'מקדש המלך' המהווה פירוש חשוב לספר הזוהר.
אחד הז'אנרים האופייניים ליצירתם של המקובלים, היה פירוש התפילות על פי הקבלה. ספרים רבים בנושא חוברו על ידי החכמים והפכו  ל'ספרי חובה' בקרב המאמינים.

פיוטים וסלסולים

רבים מחכמי מרקו היו גם פייטנים ומשוררים וחיברו שירים, נוסף ליצירות אחרות. שיריהם שנקראו פיוטים, הפכו לשם דבר והם נחשבו משוררים וזמרים מבוקשים. במפגשים ואירועים חגיגיים, תפסו הפיוטים את מקומם של דברי התורה והולידו את האמרה המפורסמת 'פיוטים זה תורה'. הסיבה בגללה הפכו הפיוטים לחלק אינטגרלי מתרבות הפנאי, נעוצה בעובדה שחלק גדול מהפיוטים דיברו על מצבים שונים בחיים, תחושות ורגשות שנגעו בחייהם של רבים וגרמו להם להזדהות עם הטקסטים שהיטיבו לבטא את חיי היום יום. פיוטים רבים התייחסו לחגים ולמנהגים יהודיים שונים כמו ברית מילה, חתונות, חגיגות בר מצווה, אירועים והילולות על קברי צדיקים. את מרבית הפיוטים שרו בעברית וחלקם תורגמו לערבית 'היהודית' שהייתה שגורה בפי יהודי מרוקו. בין הפייטנים המוכרים בזמן החדש ניתן למצוא את דוד אלקיים שחי במוגדור בין השנים 1855 עד 1945 והוא נחשב לאחד מהפייטנים האחרונים במרוקו. שיריו הודפסו בקובץ מיוחד בירושלים והם נקראים 'שירי דודים'. מרבית השירים שכתב הביעו אהבה לארץ ישראל ודנו בעם ישראל וגאולתו.

המוסיקה האנדלוסית

פייטן מוכר נוסף, בן הזמן החדש, היה דוד בוזגלו יליד קזבלנקה שעלה לארץ ונפטר בשנת 1975. בוזגלו היה בקיא ברזיה של המוסיקה האנדלוסית שעברה מספרד למרוקו והפכה לשירה פופולארית בקרב יוצאי העדה. שורשיה של המוסיקה האנדלוסית נעוצים במאה ה-9 בימי השושלת העבאסית, בקורדובה שבספרד. ייחודה של המוסיקה הזו באה לידי ביטוי בצלילים המשלבים בין מזרח ומערב ויונקים את שורשיהם מהאיסלאם והנצרות. המוסיקה האנדלוסית נחשבת למוסיקה אצילית וחגיגית, ויש בה אלמנטים המזכירים את הפיוט, בדמותם של טקסטים ארוכים ו'סיפוריים'. השימוש בכלי נגינה ייחודיים, כמו העוד למשל, יוצר צליל עשיר וצבעוני המעניק לשומעים חוויה מוסיקלית ורגשית כאחד. עם גירוש היהודים מספרד, מצאו מוסיקאים רבים מקלט בארצות המגרב, לשם הביאו עימם את תרבות המוסיקה האנדלוסית, שהפכה למוסיקה הקלאסית המקומית והתחבבה על כל שומע. הפופולאריות של המוסיקה האנדלוסית לא נעצרה עם עליית יהודי מרוקו לארץ. גם כיום פועלת בארץ תזמורת אנדלוסית שהוקמה בשנת 1994,  על ידי יוצאי מרוקו שהתגוררו באשדוד ומנגנים בה טובי המוסיקאים. למוסיקה האנדלוסית מאות מעריצים בכל הארץ, שבאים להאזין לצלילים וקולות מבית אבא.

מנהגים ואמונות

אי אפשר לדבר על תרבות יהודית מרוקאית, מבלי להזכיר את המנהגים והאמונות העממיות שהיו לחלק מהתרבות והמסורת, ושאבו את השארתם מהשכנים המוסלמים. מנהג קיום המימונה למשל, אינו נשען על מקורות יהודיים, אך למרות זאת הפך למנהג פופולארי שאומץ בארץ, והוא כולל התכנסות של בני משפחה, אורחים וחברים, שירה ואכילת דברי מתיקה שונים לברכה ומזל. מלבד המנהג הזה רווחו בקרב יוצאי מרוקו אמנות עממיות שונות כמו למשל האמונה ב'עין הרע' לפיה אין לשבח או להלל בנים, ילדים ומכרים מחשש עינם הרעה של הקנאים. האמונה בעין הרע יצרה מגוון של אמונות, קמיעות, ומעשי ניסים שנועדו להילחם בתופעה.

בין האמצעים הפופולאריים למלחמה בעין הרע ניתן למנות את החמסה, מזוזות, ספרים וקמיעות. בנוסף לאמצעים הללו האמינו יהודי מרוקו כי צבעים מסויימים - כחול, אדום ולבן יש בכוחם להרחיק מזיקים. זו הסיבה בגללה צבעו את קירות הבית בגוונים של כחול כהה, וכך גם את הדלתות והחלונות. גם הדג נתפס כחיה שיש בכוחה להרחיק עין הרע, ונשים רבות ענדו על גופן תכשיטים בצורת דג. בין האמונות החזקות שרווחו בקרב יהודי מרוקו היתה האמונה כי בכוחם של צדיקים לסייע בריפוי מחלות, בזיווגים, בעיות בריאות ופרנסה. המאמינים העניקו לצדיקים הללו - חכמי התורה - כוחות מאגיים של ממש שלא נעלמו גם כאשר הללו מתו. בכוח האמונה הזו התפתחה מסורת של השתטחות על קברי צדיקים שהפכה לאחת האמונות הפופולאריות ביותר, גם כיום.

 

כתב: רוני בן יוסף