אמסטרדם, חורף 1345. הארכיבישוף של אמסטרדם פקח עין מנומנמת בביתו הסמוך לקתדרלה. נדמה היה לו שהוא שומע קריאות וצעקות מחוץ לביתו. החושך אפף את החדר. הוא התעטף בשמיכתו מתגונן מפני צינת הבוקר, משכנע את עצמו כי בודאי חלם. 'אמסטרדם יכולה להיות קרה מאד בחורף', הספיק לחשוב לפני שעצם את עיניו בשלווה..

 דפיקות עזות בדלת לא התירו עוד מקום לספקות. מישהו העז להעירו, ועוד לפני עלות השחר!

הוא קם ממיטת החבלים ממנה יצא, ושלח מבט עורג לעבר מזרן הקש, לפני שפנה ברוגז אל הדלת, עוטה בדרך אליה את גלימתו על גופו כבד המימדים.

"מה בשם כל ה.. ?"   דבריו מלאי הכעס נקטעו מיד כאשר ראה את המון האדם, המתעלם מצינת החורף, וצובא על דלתות הקתדרלה. אנחת רווחה נשמעה בחלל האוויר כאשר נראתה דמותו המוכרת של הארכיבישוף. ברור היה שההמון החרד שואב נחמה ממראה נציגה הבכיר של  הכנסייה. ראש המועצה צעד קדימה. על ראשו חבש מצנפת ומראהו הכללי היה כשל אדם שזה עתה קם וחזה בפלא. הוא מיהר לנדב  הסברים לארכיבישוף המופתע. 

לפני מספר שעות, מסתבר, קרה בעיר מקרה יוצא דופן. אחד התושבים חש ברע, ומשפחתו הזמינה אל הבית רופא. הרופא שהודאג ממצבו של החולה, המליץ לבני המשפחה, לאחר בדיקה, להזמין כומר על כל צרה שלא תבוא:  במקרה חירום, חשב הדוקטור, יוכל הגוסס להתוודות בפעם האחרונה. 

הכומר הגיע, הקשיב לוידויו האחרון של החולה, וערך עבורו טקס מיסה אישי. החולה הכניס את הלחם הקדוש אל פיו, ובלע אותו. נראה היה שרווח לו, אך לאחר מספר דקות התעוותו פניו, והלחם הקדוש, נפלט מפיו תוך צרחות וכאבים. אלו שחשו אל החולה איחרו את המועד, וגילו כי יקירם החזיר את נשמתו לבורא. 

הארכיבישוף לא יכול היה לעצור את חוסר הסבלנות לסיפור המתמשך.."ובכן מה עושה כל העיר מול הקתדרלה שלי"? שאל בכעס. ראש המועצה הביט היישר לעיניו והסביר כי מיד לאחר ההתרחשויות האלו, קרה הנס: הכומר ובני המשפחה לא ידעו מה לעשות בתערובת המעוכלת שנחה במרכז החדר, והעלתה אדים מהבילים. מטעמים היגייניים הוחלט להכניסו לאש שבאח.  

כאשר שכחו הלהבות נדהמו הכול לראות את הלחם החצי מעוכל, מבריק, נוצץ, וללא פגע, כאילו היה מוגן במעין כוח עליון מפני האש והגחלים הלוחשות. 

"השמועות על הנס שזכתה לו עירנו פשטו במהירות, והנה הגענו לבקש את בעצתך", אמר ראש המועצה לארכיבישוף בעניים דומעות – "מה עלינו לעשות"? 

לקראת סוף הסיפור הרגיש הארכיבישוף את גופו רועד, ספק מחמת הצינה, ספק מההתרגשות שעלו בו נוכח האפשרויות שעלו מתיאור הנס. הוא חיכך את סנטרו בידו, אסף מעיל נוסף, ויצא בראש ההמון אל ביתו המת.

צילום: גיא נוימן

 

 גלגולה של "תיבת הנס"

תזכיר משנת 1378 הנשמר בקפידה בארכיוני העיר אמסטרדם, מעיד על נס הלחם המעוכל למחצה שפרסם את העיר. אירופה של המאה ה 14 הייתה קתולית ומאמינה, והאירוע שהתרחש 33 שנים קודם לכן הפך את אמסטרדם למוקד עלייה לרגל עבור אלפי צליינים. הלחם הקדוש והחצי מעוכל הוכנס לתיבת עץ מעוטרת, שנשמרה בקפלה קטנה, שנבנתה באותו המקום. במשך השנים הבאות הגיעו עשרות אלפי מאמינים, תושבי העיר והסביבה, בכדי להשתתף בתהלוכה שאורגנה לפיאור הנס, ונערכה בכל שנה בהנהגתם של מנהיגי הגילדות השונות.       

    

ברחוב קלוורסטראט (Kalverstraat), בו אירע הנס המפורסם, התקיים בעבר שוק עגלים. כיום שוכן כאן המדרחוב של אמסטרדם, שוקק חיים, עמוס חנויות, מסעדות, ומרכזי קניות. אחת הסמטאות שבו נושאת עד היום את השם הייליוו'ג (Heiligeweg), שפירושו "הדרך הקדושה". 

עולי רגל ציינו בכתובותיהם את אמסטרדם יחד עם אתרי עלייה אחרים לרגל כמו סאנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד ורומא. הלחם המעוכל למחצה שהוכרז באופן רשמי כרליקיה (מזכרת קודש) המשיך להוכיח כי הוא חסין אש. בשנת 1452, עת שריפה פרצה בקפלה, נשרף כמעט הכול, אך התיבה נותרה ללא פגע.   

תהלוכת הלחם התקיימה עד שנת 1578, ואז, בעקבות שינויי הרפורמציה, והפיכת חלק גדול מתושבי העיר לפרוטסטנטים, הוחרם רכוש הכנסייה, וכל פעילות קתולית גלויה  נאסרה.

התיבה נמסרה לבית יתומים, אך המשיכה לחולל ניסים גם שם. כל ילד חולה שישב עליה, כך נאמר, החלים ממחלתו. המוזיאון ההיסטורי של אמסטרדם, הממוקם ברחוב קלוורסטראט, מציג את "תיבת הנס", ואף מחלק חומר הסברה בנוגע לנס העתיק, שהפך את אמסטרדם ליעד לוהט לעולי רגל.  

צילום: גיא נוימן

 

 הנמל של אמסטרדם

באזור הנמל של אמסטרדם, לא הרחק מהמוזיאון הימי של העיר ניצבת ספינה עתיקה ומשוחזרת. היו זמנים בהם היה הנמל של אמסטרדם לגדול בנמלי אירופה. סוחרים מהעולם כולו נהרו לכאן, לאחר מסעות של חודשים ארוכים בים, ובכליהם שקים של עושר – תבלינים מהמזרח הרחוק.  

חלק גדול מהספינות נשאו על דגליהן את שלוש האותיות המוכרות באירופה VOC, ראשי תיבות של Veringde Ost indish Company, "החברה ההולנדית לאיי מזרח הודו". 

החברה הזו ייצגה למעשה את אמסטרדם ואיתה את הולנד במאבקים הקולוניאליים בדרום מזרח אסיה. איי מזרח הודו היה הכינוי שניתן לשרשרת האיים המוכרת לנו כיום כאינדונזיה ומאלזיה. האיים האלו שהיו עשירים בתבלינים כגון קינמון, מוסקט, פלפל ועוד היו מקור של עושר שחצה את האוקיאנוס, באמצעות הספנים ההולנדיים, הגיע לנמל הזה, ושיפר מאד את מראה העיר.

במפות עתיקות של העיר ניתן לראות את הנהר אמסטל, נשפך בדלתא גדולה ובוצית, אל הים. כאשר נבנה לבסוף הסכר האדיר (דם) נוצרה הסדרה המעגלית של תעלות אליפסיות שמקורן בנמל. 

אזור תחנת הרכבת המרכזית של העיר היה בעבר פתח הנמל הפנימי, וסירות קטנות ובינוניות המשיכו ברחוב דמרק (Damark) של ימינו, החוצה את ליבה של העיר העתיקה. רחוב זה היה בעבר תעלת מים רחבה, והספינות התקדמו בה באיטיות לכוון הסכר, תוך שהן מעלות ופורקות סחורות היישר מהמחסנים הגדולים, שהחזיקו סוחרי העיר בעליות הגג של הבתים. שרידים לפעילות זו ניתן לראות כיום כמעט בכל בית באמסטרדם, שבמרכז הגמלון (המשולש המעוטר הקבוע בחזית הבית) המפואר שלו נטוע וו. 

במהלך המאה ה 19 הלכה חשיבות הנמל וירדה. אופי הספינות השתנה, והנמל המוגבל של אמסטרדם כבר לא ענה על הצרכים. פעילות הסחר הימית של הולנד עברה למרכזים אחרים עד שהתבססה ברוטרדם, שבדרום הולנד, שהתברכה בגישה ישירה לים הצפוני. 

ברוטרדם נמצא כיום הנמל הגדול בעולם. מעבר הנמל לרוטרדם סימל תהליך נוסף בתיעוש המדינה –והעלייה בחשיבות מסילות הברזל והפעילות בהן.  בשנת 1899 נבחר הארכיטקט קויפרס (P.J.H. Cuipers) לתכנן את מבנה תחנת הרכבת המרכזית. התוצאה הייתה יצירה הנראית יותר כארמון מלכותי מאשר כתחנת רכבת פונקציונאלית. שפע העיטורים משקף את ההיסטוריה הימית של סוחרי אמסטרדם, ואת מיקומה של התחנה במרכזו של הנמל הישן והוותיק. במגדל השמאלי מופיעה שושנת הרוחות, ועל זה שמימין ניתן לראות את המילים החקוקות "שפע, אחווה ותרבות", המוצגות לצד שתי ספינות הפורקות סחורותיהן.   

המעבר מתחת למסדרונות הנוסעים ומסילות הרכבת מוביל את הבאים ושבים היישר אל היציאה הצפונית מהתחנה, שם מתגלה קו המים של הנמל. מעל 6,000 ספינות מגיעות כיום אל העיר, תוך  שהן חוצות 19 קילומטרים של זרוע ימית, המחברת המפרידים את  אמסטרדם לים הצפוני. למעשה חפירת תעלת הים הצפונית החזירה חלק מהספינות לאמסטרדם. 

פרוייקט אדיר זה שהושלם בשנות ה-30 של המאה ה-20 פתר את אמסטרדם מבעיית הגאות, שאיימה מספר פעמים להציף את העיר. הסכר הגדול שהוקם על זרוע הגאות של הים הצפוני (Zuiderzee) נבנה במבצע מרשים של הנדסה הידראולית, הביא לייבוש שטחים חדשים (פולדרים), ולפתיחה בטוחה של מעבר ימי, היישר למרכז אמסטרדם.   

מראה הנמל, המתגלה לפתע מיד עם רגע היציאה מהתחנה מרשים את כל רואיו.  במאה ה-17 נבנו כאן מספר איים מלאכותיים בכדי לענות על הביקוש הגדול של נקודות עגינה ומחסנים לסחורות. החלק הפעיל בנמל הוא החלק המערבי. בניין הנמל (Havengebouw), בו מרוכזת כל הפעילות ממוקם מצידה השמאלי של תחנת הרכבת. התצפית מהמסעדה שבחלקו העליון נותנת מושג טוב על הפעילות כיום. 

דרך טובה לחוש את הנמל ואת הסביבה המימית של אמסטרדם היא באמצעות נסיעה במעבורת, המעבירה את הנוסעים (בחינם) משני צידי התעלה. ממזרח לתחנת הרכבת נמתחת דרך הנסיך הנדריק (Prince Hendrikkade), המובילה היישר אל מגדל הדמעות (Schreierstoren). על המגדל המעוגל שהיה בעבר חלק מחומת העיר, נשפכו דמעות רבות. המגדל שימש כנקודת הפרידה מהמלחים, שיצאו לים. רק שליש מאלו שנסעו חזרו לעיר ולמשפחותיהם. רבים אחרים טבעו בים, מתו ממחלות טרופיות, מהתקפות שודדי ים, או פשוט מצאו חיים חדשים באיי התבלינים. 

המוזיאון הימי של הולנד (Nederlands Scheepvaart Museum) ממוקם בבניין שהיה בעבר בית מאגר לנשק. האוסף האדיר של דגמי ספינות, עוגנים, מפות עתיקות, תותחים, וחרבות חושף טפח מההיסטוריה הימית המפוארת של אמסטרדם.   

צילום: גיא נוימן

 

 הכנסייה החשאית של המלחים והזונות

כבר בתקופות קדומות התבססה בקרב מלחי העיר מסורת עממית, הטוענת שבכדי לעבור את המסעות המסוכנים בשלום יש צורך לבקר בשני מוסדות חשובים: הכנסייה, ורובע החלונות האדומים – מקום משכנן של זונות העיר, שנהגו מאז ומתמיד לפתות את המלחים הצעירים המשוטטים בסביבות הנמל.  

אזור החלונות האדומים משתרע בסמוך לנמל, על פני מספר סמטאות ורחובות צרים, הפרושים לצד תעלות המים שממערב לרחוב דמרק.   

מספר כנסיות חשובות והיסטוריות שוכנות בסביבות הנמל של אמסטרדם. "הכנסייה הישנה" (Oude kerk) שוכנת ממש בלב אזור החלונות האדומים, וסיפקה היום כמו בעבר, שירותי דת גם לזונות של העיר,  המבקשות מחילה לנפשן.

בתחילת דרכה נבנתה הכנסייה כבית תפילה קטן, שגדל עם השנים, והפך לכנסייה מפוארת וגדולה. עם שינויי הדת של תנועת הרפורמציה הוחרם כל רכוש הכנסייה בידי הקלוויניסטים חמורי הסבר, שהתנגדו לכל אלמנט קישוטי בתוך בית האל. מסיבה זו נעלמו 38 בתי המזבח המפוארים, שעיטרו את פנים הכנסייה. למרות זאת היא נותרה מרשימה גם כיום, בעיקר בשל האור הרב, המועבר באור יקרות, דרך החלונות הצבעוניים הקבועים בקירות הגבוהים.  

מלחמות הדת של הולנד הביאו בשנת 1578 לגירוש פומבי של האוכלוסייה הקתולית מן העיר –  הקתולים עלו על ספינות, אך הורשו לחזור בחשאי לעיר, ולחיות בה, בתנאי שהם מצניעים ומעלימים את טקסיהם וכנסיותיהם. מתברר שהסובלנות ההולנדית המפורסמת באה לידי ביטוי כבר אז. 

על תעלת Oudezijds Voorburgwal  שבלב אזור החלונות האדומים ניצב בית ישן מן המאה ה-17. החזית הרגילה של בית מספר 40 מסתירה כנסייה קתולית חשאית, שהוקמה במקום בתקופת האיסור הקלוויניסטי. הקתולים שחזרו לעיר נאלצו לקיים בחשאי את טקסיהם באסמים ובמחסנים, ומאוחר יותר, כמו במקרה הזה, בעליות גג גדולות שהוסבו לכנסיות. 

הכנסייה הקטנה קבלה את הכינוי "אדוננו של אסם התבואה" (Amstelkring). למרות גודלה ומגבלותיה הטבעיות היא צברה עושר רב, ואפילו עוגב מרשים ומזבח מפואר הותקנו בה.    

הכנסייה הבולטת והמרשימה ביותר מבין כנסיות הנמל היא כנסיית סנט ניקולאס (Sint Nicolaas Kirk), השוכנת בסמיכות לתחנת הרכבת הראשית. הכנסייה הוקדשה לניקולס הקדוש (סנטה קלאוס), שנחשב לפטרונם של המלחים, כמו גם פטרון העיר כולה. היא הוקמה במאה ה-19, בתקופה שבה בוטל האיסור הפרוטסטנטי (הקלוויניסטי) שמנע מהקתולים לבנות כנסיות, ולהציג בגלוי אלמנטים פולחניים. המזבח הראשי של הכנסייה מתאר את "נס הלחם החצי מעוכל", שהיה, לפחות על פי הקתולים, האירוע הדתי החשוב בתולדות העיר.

איך ממתיקים את מי הים

הכפר שוכן על שפת אגם אייסל (IJsselmeer). כאשר מתקרבים לכפר רואים בבירור כי הוא מוגן על ידי מערכת סכרים. הסירות וגובה פני המים באגם גבוהים במספר מטרים מן המפלס עליו בנויים הבתים. האזור כולו הוא פולדר (Polder), כלומר שטח שיובש מן הים. כאשר מתבוננים בסכרים המודרניים הקיימים במקום רואים כי הסיפור ההולנדי המוכר על הילד הגיבור עם האצבע, לא יכול היה להתקיים במציאות (בהקשר הזה שהסיפור מצוץ מן האצבע...) אבל אין ספק שמדובר בסיפור אגדה מוצלח למדי שהצליח להגיע לכל העולם. כ 2,500 קילומטרים של סכרים מגינים על האדמות הנמוכות של הולנד. הסכרים רחבים מאד (על גבי הסכר שליד וולנדם עובר כביש), בנויים ממספר שכבות מחומרים שונים האטומים למים.   

בשנת 1920 החלו ההולנדים בפרוייקט אדיר של סכירת הזרוע ששלח הים הצפוני עמוק אל תוך המדינה. הגוף הימי שהיה מאז ומעולם חלק מן הים התנתק, ומאז במשך מעל 80 שנה, זרמו אל הימה שנוצרה רק נהרות, נחלים וגשם. אט אט שינה גוף המים את אופיו וכיום הם מתוקים הרבה יותר מאשר מי הים הרגילים. 

וולנדם הוא כפר ציורי, חביב, תיירותי וקתולי (פסלה של הבתולה מרים השומרת על כל הדייגים היוצאים בסירותיהם אל האגם, מעיד על כך). חלק מהתושבים המקומיים עדיין הולכים בתלבושות ההולנדיות המסורתיות, ונהנים מישיבה של אחר הצהרים, מול האגם, על ספסל עם כריך של דג הרינג משובח.  

הכפר מארקן (Marken), מצדה השני של הימה היה בעבר בנוי על אי, אך כיום סוללת עפר מחברת אותו בכביש אל היבשה. מארקן מעט פחות תיירותי מוולנדם והוא שומר על אופי שקט יותר: בתים ירוקים, נמל קטן, תעלות והרבה ירק. 

באזור בו ממוקמים שני הכפרים מכוונים שלטי הכוונה למפעלים של גבינות (טעימות מאד – אולי בזכות 45% השומן שבהן). 

מפעלים אחרים מייצרים באזור קבקבי עץ - אחד הסמלים של הולנד. ההולנדים משתמשים בעץ צפצפה כדי ליצור את הקבקב. הקבקב נראה לא נוח, אך אם הוא מותאם לרגל, הריהו נוח להפליא, עמיד למים, ומתאים ביותר לאקלים הרטוב של הולנד. גם היום ישנם הולנדים השומרים לעצמם זוג קבקבי עץ ואתם הם עושים את עבודות הגינה. הגבינות ההולנדיות וקבקבי העץ הם שני המוצרים הנמכרים ביותר בהולנד (אחרי המריחואנה כמובן). 

הדרך אל וולנדם ומארקן עוברת בסמוך לטחנת רוח עתיקה, הממשיכה לפעול גם היום. ההולנדים הכריזו על טחנות הרוח העתיקות שלהם כעל ערך היסטורי מוגן שאין לפגוע בו. טחנות רוח היו האמצעי בו החלו ההולנדים להעביר את כמויות המים האדירות המציפות את השטח מהמקומות הנמוכים אל המקומות הגבוהים. האזורים המיובשים הופכים בד"כ להיות לאדמות מרעה, אך חלחול המים ממשיך כל הזמן. כיום נשאבים המים באמצעות משאבות מודרניות, אך הטחנות נותרו כעדות אילמת למלחמה הבלתי פוסקת של ההולנדים במים.   

כ -  950 טחנות רוח נותרו בכל רחבי המדינה, אך המקום הטוב ביותר לראות מקבץ של טחנות פעילות וצבעוניות הוא הכפר זאנססחאנס (Zaanse Schans), השוכן ממערב לשני כפרי הדייגים שהוזכרו. זהו כפר משוחזר ובו חנויות שונות למזכרות ומפעלי גבינה. 

טחנות הרוח של זאנססחאנס פזורות בין אגמים, תעלות, וכרי דשא מוריקים. האוויר כאן בדרך כלל צלול וקריר, הפרות שמנות ובריאות, והמים נמצאים בכל פינה. כאשר מסתובבים באזורים המוצפים האלו, בין נופים ירוקים, וטחנות רוח מסתובבות,  מתעוררת תחושה של הצצה לארץ של אגדות, מין מקום אחר, שונה, וטהור. זוהי הולנד השלווה, הקרירה, ועתירת המים. 

בטקס המיסה חוזר הכומר על מילותיו של ישו, ואומר, לאחר הדרשה את המילים "זהו גופי": בלטינית "הוק אסט קורפוס" (Hoc Est Corpus). על פי האמונה ברגע בו נאמרות שלוש המילים, משנים הלחם והיין את אופיים, והופכים לבשר ודם. 

המאמינים נערכים בתור בכדי לקבל מחדש את קורבנו של ישו, שמתקבל עבורם בעזרת תיווכו של הכומר. המילים הנאמרות במהלך הטקס הם, כמובן, המקור לביטוי המפורסם בעולם, המבטא קסם, נס: "הוקוס פוקוס".