צליל חריקת שער הברזל פילח את השקט שעמד בנחל, והחריד ממנוחתו שפן הסלע שמן, שעמד על פיסת קרקע חשופה, וקיווה לקלוט כמה קרני שמש ראשונות. כאשר הגיח ראשו של הנזיר האורתודוקסי, נעלם השפן זה מזמן. הנזיר כבר עמד מחוץ למנזר, נשם מלוא ריאותיו את האוויר הצלול, והביט סביב. צליל פכפוך המים השליו שהגיע ממעיין עין פארה, ממש למרגלות המנזר. הנזיר הביט לכוון המים, צמחייה ירוקה כיסתה את שתי הגדות, מכאן שמו של המעיין, "עין פארה" - המעיין הפורה.
 

קריאתם הקולנית של עורבי קאק השתלטה לרגע את צליל המים. האזנה קשובה יותר העלתה מעומק הוואדי גם כמה שריקות טריסטרמית. הנזיר עמד ללא נוע, מנסה לקלוט את האלמנטים של הטבע בכל חושיו. הוא נשען על החומה הגבוהה שמאחוריו, וחש ביטחון במגע הקר של האבן על גבו. מספר דקות לאחר מכן אסף את שערו הכהה והארוך לקוקו, ונכנס בחזרה אל תוך המתחם הסגור של המנזר.

הנס של חריטון

בשנות ה 1980, בשל בעיות תקציב, נטשו הנזירים האורתודוסים את מנזר פראן, ראשון מנזרי מדבר יהודה, ושבו אליו רק לפני מספר שנים. המנזר קרוי גם מנזר חריטון, על שמו של מייסד תנועת הנזירות במדבר יהודה. הסיבה למיקום המנזר פה קשורה לאגדה. באחד הימים טעה הנזיר חריטון בדרכו, ונפל לידי שודדים, שלכדוהו וגררוהו לפראן. הנזיר המסכן, שמצא את עצמו כפות באחת מפינות המערה, לא יכול היה לעשות דבר מלבד להתפלל לאלוהים. מאוחר יותר, בשעה שהשאירוהו השודדים לבדו, ראה חריטון דבר מדהים. ברגע שנפלה השינה על אחרון השודדים זחל נחש גדול מידות אל המערה. מול עיני הנזיר המופתע עצר הנחש מול כד היין של השודדים, והחל לטפטף לתוכו טיפות לבנות של ארס.
כשחזרו השודדים, ונפלו לחגיגת שתייה, הושפעו מהרעל, ומתו עד האחרון שבהם.

חריטון התפתל עד שהשתחרר מחבליו, והצליח, לברוח מהמקום. מאוחר יותר החליט, בזכות אותו הנס, לחזור אל המקום, ולהפוך להרמיט, נזיר מתבודד. מספר שנים מאוחר יותר התאספו סביבו יותר ויותר אנשים, שהקימו מעין קבוצת מתבודדים, הלאורה הראשונה של מדבר יהודה. הלאורה היא סוג של התיישבות נזירית. כל נזיר חי במערה נפרדת, ומעביר את רוב ימות השבוע בבדידות, בהרהורים, ובתפילות. בסוף השבוע מתכנסים יוצאים כולם אל מערכת השבילים המחברת את המערות, ונפגשים לתפילה משותפת במערה של הנזיר הוותיק ביותר. השם לאורה, שמשמעותה ביוונית שביל צר, מרמז על מעברי הנזירים בין המערות, ששברו את תחושת הבדידות הקשה.

במשך הזמן הפכה הלאורה של פארן למנזר שיתופי, קוינוביון (מיוונית, חיי שיתוף, "קוינוס ביוס"). בתוך המנזר התחייבו הנזירים לשלושה נדרים בסיסיים: הסתפקות במועט, התנזרות  מיחסי מין, וציות מוחלט לאב המנזר.

מערות התבודדות ששמשו את הנזירים הראשונים עדיין מצויים בתחומי המנזר.

למרות קרבתו של מנזר פארן לירושלים, הוא חווה את כל טלטלות ההיסטוריה הקשורות למנזרי מדבר יהודה: ההתחלה, כאמור, עם הנזיר חריטון, במאה הרביעית לספירה. בתקופה זו, בה הפכה הנצרות לדת המועדפת של המדינה, שגשגה תנועת הנזירות, שהפכה להיות ל"אופנה החדשה" של הדת הצעירה. במדבר יהודה הקטן (בין דרך מעלה אדומים שבצפון ועד לנחל פרס שבאזור צומת הערבה, התקיימו כ 140 מנזרים שיתופיים ולאורות, חלקם כללו מאות נזירים.

בשנת 614 הרגו הפרסים, שפלשו לארץ, את הנזירים, והרסו את כל מנזרי מדבר יהודה. כ 1,300 שנה עמדו המנזרים בשיממונם עד שבאמצע המאה ה-19 החליטה הכנסייה הרוסית לשקם ששה מהם.

הסופר מארק טווין שהזדעזע ממראה הנזירות הסגפנית הותיר את רשמיו בזיכרונותיו ממסעו באזור:

"כמה הללו סגורים ומסוגרים שם זה שלושים שנה. במשך כל השנים הקודרות הללו לא שמעו צחוק ילדים או את קולה הברוך של אישה. הם לא ראו דמעות אנוש ולא חיוכי אנוש. לא ידעו חדוות אנוש ולא צער אנושי ואמיתי. ליבם ריק מזיכרונות העבר, ומוחם מנוער מחלומות העתיד. את כל הנחמד, היפה, היקר, דחו הרחק מלפניהם, מלפני כל היפה לעין וכל הערב לאוזן. סגרו את שעריהם הגבוהים, והגביהו את חומות האבן האטומות שלהם לנצח.

הם גרשו את חן הנועם של החיים, ולא הותירו אלא את צילם הנבוב והכחוש. שפתיהם, שפתיים לא תשקנה, ולעולם לא תזמרנה. ליבותיהם, לבבות שלעולם לא ישנאו ולעולם לא יאהבו – הריהם כמתים מהלכים!"

מתוך "מסע תענוגות בארץ הקודש", מארק טווין.

המדבר של עיר הקודש   

שלושה מעיינות גדולים נובעים בוואדי קלט. עין פארה (עין פרת), הממוקם במבואות שכונת פסגת זאב, ומתחת לישוב ענתות, הוא המערבי שבהם, והקרוב ביותר לירושלים.
מבחינת ההגדרה הגיאוגראפית לא עונה סביבת עין פארה על ההגדרה של מדבר (פחות מ 200 מילימטר גשם בשנה). המעיין מצוי בספר המדבר, המושפע מהמשקעים היורדים בהרי יהודה.
כמות המים הגדולה הנובעת בנחל משכה מאז ומתמיד את האדם. כבר בתקופה היוונית החלו להיבנות אקוודוקטים, שנועדו להעביר את מימיהם המתוקים של המעיינות אל המבצרים, והחלקות החקלאיות שהוקמו בדרך היורדת ליריחו, ובעיר עצמה.

בשנת 1927 החליטו שלטונות המנדט הבריטי לנצל את כמות המים הגדולה ולהקים מערכת שאיבת מים לירושלים. המשאבות שהעמידו הבריטים החלו להעלות את המים מערבה דרך צינורות מתכת, שחלק מהן מונחים בנחל גם כיום. עד 1967 סיפקו מעיינות הנחל כ 80% מתצרוכת המים של ירושלים המזרחית (הירדנית).
לאחר מלחמת ששת הימים נזנח הפרוייקט, וכל ירושלים, המזרחית והמערבית כאחד החלה לקבל את מימיה ממעיינות ראש העין.
בית המשאבות הבריטי שנבנה בעין פארה עדיין ניצב על תילו, ומשמש כיום את משרדי רשות הגנים, שהכריזו על עין פארה כעל גן לאומי, חלק משמורת הטבע של ואדי קלט.

הנזירים היושבים כיום במנזר פראן כפופים דתית, סמכותית ותקציבית לפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים.
יחד עם מנזר סנט ג'ורג', הממוקם מזרחה יותר, מהווה מנזר פראן את אחד משני המנזרים של ואדי קלט (נחל פרת).
מדוע נמשכו הנזירים דווקא לאזור זה? מספר תנאים ייחודיים הפכו דווקא את מדבר יהודה לאטרקטיבי במיוחד עבור הנזירים. 
כאן ניתן למצוא שילוב מדהים של בדידות ושקט מצד אחד עם קרבה אמיתית ונוחה לעיר. המרחק הקצר למרכזים העירוניים הגדולים אפשרו לראשי המנזרים לקחת חלק בפעילות הפוליטית של ירושלים.
המערות הטבעיות שבסלעי הגיר הקשה והדולומיט שימשו את הנזירים לאתרי ההתבודדות.
המים היו גם הם, כמובן, בסיס עקרוני שאפשר התיישבות במקום. בחלק מואדיות מדבר יהודה נובעים מעיינות מכובדים, המקבלים את מימיהם, בזרימה תת קרקעית, מאזור הרי יהודה.

אך מעבר לכל התנאים הסביבתיים טמונה הייתה משיכתו העיקרית של המדבר בשפע סיפורי הקודש מהמקרא ומהברית החדשה. במדבר יהודה ברח הנביא אליהו מפני אחאב, ובמשך 40 יום קיבל את לחמו מידי עורבים (המסורת של מנזר סנט ג'ורג').
מסורת אחרת הקשורה לאותו המנזר מספרת על יהוייכין ואנה, הסבא והסבתא של ישו, שהיו זקנים, ובאו להתפלל כאן בתקווה לצאצא. האלוהים נענה לבקשתם, ותשעה חודשים מאוחר יותר נולדה מרים, אם ישו. 
במדבר יהודה (על נהר הירדן) הטביל יוחנן המטביל המוני מאמינים, שנהרו אליו, וביניהם גם את ישו, קרוב משפחתו. אל מדבר יהודה לקח השטן את ישו, ובמשך 40 יום מנע ממנו אוכל, וניסה לפתותו (סיפור הקרנטל)

מדבר יהודה הוא המדבר הקדוש, המדבר המצוי בתחומה של העיר הקדושה ירושלים.