כבישי העיר פקוקים במהלך מרבית שעות היום. בקיץ, השמש מחסלת כל טיפת אוויר צח. בחורף, קור מקפיא חודר לעצמות. הע רפיח הכבד יוצר שכבת מגן המאפשרת להישיר מבט אל עבר השמש מבלי להתעוור. ובכל זאת, יש בבייג'ינג קסם ייחודי וחד פעמי. היא עיר משקרת ומשכרת. מוקד תיירות אמיתי.  גם אופציה טובה לנופש.

ישן מול חדש בבייג'ינג. צילום: ברוך כהן

יש בה בליל של ריחות-צבעים-בניינים-אנשים, בצירוף שאין בשום מקום אחר בעולם. כמו מאהבת מנוסה, עוטה בייג'ינג ניחוח של מסתורין, ומקפצת בין המוכר והידוע לחדש ולמפתיע.

בדרכה הייחודית מזמינה היא את התיירים להוריד את שכבת הע רפיח והזיעה ולחקור אותה מיד עם תום הטיסה, ל גלות בה פנים סיניות מסורתיות ובו בזמן להתפעם מעיר מודרנית, קוסמופוליטית ודינאמית. לא קל להגיע אליה, אך יותר קשה למטייל לעזוב אותה.


מנהרת הזמן

השינוי החברתי-כלכלי שעברה סין בעשרים השנה האחרונות, במסגרתו הכלכלה הקומוניסטית הריכוזית נעה במסלול לעבר כלכלת שוק קפיטליסטית, הביא עימו גם השפעות תרבותיות ושינויים בפני העיר.

בשנות השישים והשבעים הייתה בייג'ינג עיר אפורה, הומוגנית וחד-גונית. לא רק המפה שייצגה אותה, רחובותיה ובנייניה, אלא גם המראה האנושי שבה תאם את רוח המשטר: הנשים והגברים נראו דומים זה לזו, לבשו חליפות מאו (חליפה בסגנון צבאי שהייתה מקובלת באותם ימים) ומדי עובדים בצבעים של כחול, ירוק וחום.

מי שתייר בבייג'ינג של תחילת שנות ה-80 וחוזר לטייל בה היום כמעט ואינו מזהה את הבירה האסייתית שהכיר לפני שני עשורים בלבד. בייג'ינג של המאה ה-21 אינה עוד עיר של שיכוני עובדים ומיליוני רוכבי אופניים, אלא מתאפיינת בבנייני מגורים מודרניים, רחובות ססגוניים, גורדי שחקים ובנייני משרדים עשויים פלדה וזכוכית, מרכזי קניות תיירותיים ופארקי מדע והיי-טק.

עם יישום הרפורמות הכלכליות של שנות ה-80, אף הוחלפו בהדרגה החליפות והמדים בבגדים צבעוניים יותר, והאופנה הפכה דומה לזו המקובלת במדינות המערב. למרות השינוי שהביאה עימה הקידמה, ייחודה של בייג'ינג בכך שהיא מבקשת לשמור על איזון של "ישן מול חדש", כפסיפס המורכב מנוף עירוני קוסמופוליטי, לצד סמטאות צרות ומבנים עתיקים. השיטוט ברחובות בייג'ינג הוא מעין מסע הלוך ושוב במנהרת הזמן הסינית. מסלול בזמן.

בירתה של סין היא ביתם הרשמי של כ-14 מיליון בני-אדם, אם כי המספר הלא רשמי הוא 18 מיליון בני-אדם. העיר מתפרשת על פני 16,800 קילומטרים מרובעים, ובנויה טבעות-טבעות סביב העיר האסורה. מרכז בייג'ינג, מהטבעת השנייה פנימה, היא בייג'ינג ההיסטורית – בה ממוקמים מרבית האתרים ההיסטוריים והסמטאות. ככל שמתרחקים מליבה של העיר, כך מתמזגות סמטאות העבר בשאון הצופרים מחריש האוזניים של אזוריה המודרניים.

בייג'ינג מצוייה במתח תמידי בין הצורך בפיתוח העיר ותשתיותיה, מתוך ניסיון להפוך לעיר מודרנית וגלובאלית, לבין הרצון לשמר את הייחודיות של העיר, מורשתה ועברה כחלק מאסיה הגדולה. שנים של היסטוריה רוויית מלחמות והפיכות הובילו להרס של חלקים ניכרים ממנה, אך עדין נושבות בה רוחות העבר של סין.

חלק משרידי העבר נהרסו כליל דווקא בעשרים השנה האחרונות, עקב תנופת הבנייה והפיתוח האדיר שסחפה ערים רבות בסין. בעוד במשך שנות ה-80-90 גל הקידמה הביא להריסת מבנים עתיקים ולהרס מאפיינים ייחודיים סינים, כיום קיימת מגמה אינטגרטיבית יותר של שימור שמנסה לשלב בין העבר, ההווה והעתיד בבייג'ינג.

השאיפה לשימור כוללת לא רק את מבני העבר המפואר והגרנדיוזי של בירת סין ובית הקיסרים, אלא גם את ביתם של פשוטי עם ופקידים, זאת בניסיון לעקוב אחר חיי העיר על מעמדותיה השונים. "בייג'ינג האותנטית" מקבלת את ביטוייה המרהיב ביותר במובלעות של "ישן" – סמטאות, מבנים היסטוריים, מקדשים וגנים מלכותיים – המציצות מבין גורדי השחקים והבניינים המציפים את הבירה הסינית במאה ה-21. חווית תיירות אמיתית.

הסמטאות העתיקות בבייג'ינג, הידועות בשמן הסיני HUTONG, הפכו לסמל חשוב של העיר. מקור השם הוא במילה המונגולית HOTTOG, שמשמעותה באר. טיול בסמטאות האספלט הצרות (רוחבן נע בין 10 ס"מ ל-10 מטר) והמתפתלות הוא חוויה אמביוולנטית כמעט: תחושה של צרות, צפיפות והצטופפות, חוברת למעטה של קסם וייחודיות.

נדמה כי זהו טיול בעולם שהולך ונעלם והוא עומד בניגוד לטיול בבייג'ינג החדשה, המתאפיינת בשדרות רחבות ובבניינים גבוהים ומרצדים המוכוונים לתנועת התיירות.

הסמטאות העתיקות מוקפות בקומפלקסים של מגורים הייחודיים לבייג'ינג, אשר נקראים SIHEYUAN, המורכבים מקבוצת בתים הפונים לכל אחד מארבעת כיווני השמיים, ובמרכזן חצר פנימית משותפת. מבנים אלו נושאים עימם את ניחוחות העבר ומספרים למתבונן מעט אודות החיים בסמטאות בייג'ינג העתיקה.

כך למשל, גודלה, צורתה וצבעה של דלת הכניסה, שנבנתה בהתאם לכללים נוקשים של סטאטוס חברתי, מרמזת על מעמדם של דיירי הבית בתקופה הקיסרית. במשך שנים הרחיבו הדיירים את בתיהם ו-"נגסו" בחצר המשותפת, בעיקר על מנת לאכלס את המשפחה המורחבת כפי שהיה נהוג: ארבעה דורות המתגוררים תחת קורת גג אחת.

במרבית הבתים לא היו כלל שירותים, ולכן הוקמו בתי שימוש ציבוריים בסמטאות. בחלק מן הסמטאות זהו המצב עד היום. מבנה הבתים משקף את אופי החיים בהם: בצפיפות וללא פרטיות, כשמסביב רעש אינסופי, מן הרחוב כמו גם מן הבתים, נודפים ריחות הכביסה, הבישול ו...השירותים.

במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות, כחלק מתנופת החידוש והבנייה בבייג'ינג, נהרסו חלק גדול מאותן סמטאות, על מנת לפנות שטחים לבניית בנייני מגורים ומשרדים ולפתור את בעיית צפיפות האוכלוסין החמורה בעיר. כיום נותרו בבייג'ינג כ-2000 סמטאות בלבד (לעומת כ-7000 שהיו בעיר בשנת 1949), בהן מתגוררים בעיקר קשישים.

עם זאת, צעירים סינים רבים, בעיקר סטודנטים ואמנים וכן תושבים זרים, עוברים לגור בבתים משופצים בסמטאות העתיקות. מחמאות רבות סביב נושא השיפוץ הובילו לחקיקתו של החוק החדש, האוסר על הריסת החצרות, ודואג לשימור המבנים המקוריים. העיקרון המנחה הוא שימור אופיין הייחודי של הסמטאות ובכלל זה אסור לשנות אף את שמות הסמטאות או לפגוע בעצים מסביב.

מקומיים ותיירים רבים פוקדים את הסמטאות הצרות באזורים כגון HOU HAI (אגם ה-HAI), בו משתלבים הבתים והסמטאות המקוריות בבתי קפה, בארים וחנויות קטנות, ביניהן חנויות בגדי מעצבים סיניים ייחודיות.

קסמה של בייג'ינג מושך אל העיר מדי שנה המוני תיירים מכל קצוות תבל. בשונה מהמצב בשנות השמונים, תיירים כיום אינם חייבים בליווי של מדריך מקומי וניתן להסתובב באופן חופשי ברוב האזורים ברחבי סין. עבור התייר הממוצע, יד השלטון הקומוניסטי כמעט ואינה מורגשת. כיכר טיאנאנמן (TIANANMEN, "שער השלום השמיימי"), אשר בעבר שימשה כסמל השלטון הקומוניסטי, היא עדיין מרכז העצבים הפוליטי וההיסטורי של סין.

במרכז הכיכר מוצב המאוזוליאום של מאו ואת תמונתו האדירה, הצופה אל הכיכר כולה, לא ניתן לפספס. השוטרים והחיילים הנוטלים חלק בטקס הנפת הדגל המתקיים מדי יום בשעות הזריחה והשקיעה, מהווים ביטוי מוחשי לזרוע השלטון. מסביב לכיכר ממוקמים מבנים חשובים מן ההווה והעבר, ביניהם בנייני ממשל מרכזיים, העיר האסורה, היכל העם (הקונגרס) ממערב והמוזיאון הלאומי במזרח. הכיכר הייתה במהלך השנים למקום המפגש של ההמונים עם השלטון ובה התקיימו עצרות ההמונים בזמן מהפכת התרבות.

ב-1976 שימשה הכיכר מקום עלייה לרגל לחלוק כבוד אחרון למאו ובשנת 1989 הייתה המקום בו הצטופפו כמיליון סטודנטים, פועלים ואחרים, אשר מחו נגד השחיתות ותנאי החיים הירודים של הסטודנטים וקראו לדמוקרטיה.

כדרכה של בייג'ינג, גם כיכר טיאנאנמן מצרפת מבט אל העתיד לצד תזכורות העבר. לאחרונה הוצב בכיכר שעון ענק אשר סופר לאחור את הימים, השעות, הדקות והשניות עד פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג 2008.

תזכורת נוספת לעתיד שמעבר לפינה, נמצאת ממערב לכיכר (מאחורי היכל העם), בדמות התיאטרון הגדול החדש: מבנה אובאלי כסוף וענק מימדים, אשר נראה כקליפת ביצה ועתיד להיפתח לקהל בשנה הבאה.

זהו בניין זכוכית וטיטניום דמוי דמעה מוקף מים, אשר תוכנן על יד אדריכל הצרפתי Paul Andreu. מכיוון שהוא חסר כל מאפיינים סיניים, רבים מחזיקים בדעה, כי המבנה אינו משתלב היטב עם הבניינים האחרים שבסביבתו.

הרפורמות הכלכליות שעברה סין משנות השמונים ואילך שינו כליל את חייהם של המוני סינים. בתקופה המאואיסטית (1949-1976) הייתה החברה הסינית מחולקת ל"יחידות עבודה" (Danwei) בערים ולקומונות בכפרים, במסגרתן עבדו, למדו, התגוררו וניהלו את חייהם כלל האזרחים.

מסגרות אלו שימשו את השלטון למטרת פיקוח על ההמונים ברחבי סין. עם הרפורמות הכלכליות נסדקה ונשברה "קערת האורז מברזל", רשת הביטחון שהעניקה יחידת העבודה לכל אזרח, וההמונים נאלצו להתחיל ולהתחרות על מקומם בשוק העבודה.

סיסמאות כגון "מכובד להתעשר" ו"לא משנה מהו צבע החתול, העיקר שהוא תופס עכברים" סימנו את סוף התקופה המאואיסטית בה שיקולים אידיאולוגיים קומוניסטים גברו על שיקולים כלכליים גרידא.

תוך פחות משני עשורים הפכה סין מחברה נחשלת, בה רווחו הרעב, העוני והאבטלה הסמויה, לחברה מתפתחת בה רמת החיים נמצאת במגמת עלייה.

כחלק מן השינוי, נפתחה סין אל העולם בתחומים שונים, ביניהם מסחר, תיירות ומדע והחלה תנופת פיתוח אדירה המקבלת ביטוי מוחשי בסין של ימינו. שיטת השלטון הנהוגה בסין כיום מכונה "קומוניזם בעל גוון סיני", מודל ייחודי המשלב בין כלכלת שוק ומאפיינים קומוניסטים.

המפלגה הקומוניסטית היא המחזיקה הבלעדית בשלטון משנת 1949 ועד ימינו, אך שירותים כגון ביטוח לאומי, ביטוח בריאות לכל וחינוך חינם אינם ניתנים לאזרחיה.

 

 

ניו יורק, לונדון ובייג'ינג 

אל מול שיכוני עובדים ישנים ומוזנחים בהם חיים פועלימוכר בשוק.

לצד הפערים ההולכים ומתרחבים, מתפתח בסין דור צעיר, הישגי ותחרותי, אשר פניו אל עבר ההון והמרוץ הכלכלי נוסח הקפיטליזם.

קשת של צבעים

המגוון האדיר הניצב בפני התייר המשוטט בבייג'ינג, אינו מסתכם בשילוב שבין הישן לחדש ובין הקומוניזם לקפיטליזם, אלא בא לידי ביטוי גם מבחינה אתנית ותרבותית. למביט מן החוץ נדמה כי "כל הסינים נראים אותו דבר", אך למעשה סין היא מדינה רב לאומית, בה חיות זו לצד זו 56 קבוצות אתניות המוכרות על ידי המדינה ועוד מאות קבוצות בלתי רשמיות.

רוב האוכלוסייה הסינית (כ-91%) משתייכת לקבוצה אתנית הנקראת HAN. בבייג'ינג ניתן לראות את בני המיעוטים השונים, ולטעום מעט מהתרבויות של מיעוטים אלו, שלעיתים שונות בתכלית מהתרבות של הרוב ההאני.

לעיתים נראה ברחבי העיר נזירים טיבטיים עטויי גלימות אדומות וצהובות, מוסלמים בני המיעוט האויגורי מאזור ין ז'יאנג שחזותם יותר ים תיכונית מאשר סינית, או בני הנאוי ממחוז יונאן.

בני מיעוטים אחרים ייראו לעין המערבית כסינים לכל דבר אך למעשה רבים הם מנצ'ורים או מונגולים מאזור מונגוליה הפנימית, קבוצות בעלות מטען תרבותי שונה ושפה אחרת.

ההטרוגניות התרבותית זוכה לביטוי טעים במיוחד במסעדות המיעוטים הפזורות ברחבי בייג'ינג. אלה מוסיפות טעם נוסף לחוויה הסינית של המבקר בעיר. 

תרבות ואמנות

מאז הקמתה של סין הקומוניסטית ועד תחילת שנות השמונים הייתה הזירה התרבותית בסין מקשה אחת, כולה מגויסת למען המהפכה הקומוניסטית. תרבות ההמונים של התקופה, המכונה "ריאליסטית סוציאליסטית", הייתה תעמולתית ומטרתה הייתה להפיץ בקרב ההמונים את תורת המפלגה הקומוניסטית ולהלל את יושב הראש שלה, מאו דזה טונג.

האומנות והתרבות היו תחת פיקוחה המוחלט, ולעיתים אף ביוזמתה של המפלגה עצמה. עם המהפכה הכלכלית והפנייה אל המערב החלה גם פתיחות תרבותית, שהביאה בהדרגה למגוון תרבותי שבא לידי ביטוי בקולנוע, בספרות ובאמנות הפלסטית.

סצנת האומנות המגוונת בבייג'ינג מורכבת ממוזיאונים לאומיים וגלריות פרטיות ולצידם גם אתרי אומנות ותרבות אוונגארדיים. מוקד תרבותי מתפתח, ויחסית לא מוכר, שוכן בצפון מזרח העיר. 798 Art Space הוא אזור המשמש אומנים וארגוני תרבות, אשר שוכרים את המקום ומשתמשים בו כסטודיו וכסדנאות אמנים בתחומי אומנות פלסטית, אדריכלות, מוזיקה ואופנה.

רק בשנת 2002 הוסבו המבנים לחללים המיועדים לאמנות. בעבר שימשו בנייני המחם, מבני הבאוהאוס שהוקמו בשנת 1959 על ידי הרוסים, כמפעלים.

העבודות המוצגות באזור שוליים זה שונות מאוד מהאמנות הסינית המסורתית, אם כי לעיתים הן שואבות ממנה, ומשלבות בה אלמנטים זרים כגון ביטוי עצמי, ביקורת חריפה והתרסה.

האולימפיאדה כבר כאן 

המשחקים האולימפיים שעתידים להתקיים בבייג'ינג השנה, מציבים את העיר על המפה הבינלאומית. יחד עם הקמת כפר אולימפי השוכן בצפון העיר, נבנים מרכזי קניות ובניינים העתידים לשמש את התיירים הרבים להם מצפים. כחלק מן ההכנות, שלטונות הבירה עמלים רבות על שיפור פני העיר ופועלים לשדרוג תשתית התחבורה על ידי סלילת קווי רכבת תחתית חדשים, שיפור 100,000 המוניות בעיר ועוד.

בנוסף, נעשים מאמצים כבירים לשיפור איכות הסביבה באמצעות ייעור מואץ בבייג'ינג וסביבתה והעברת מפעלים מזהמים אל מחוץ לעיר.

דגש רב מושם על לימוד השפה האנגלית, אשר תתווך בין המקומיים לבין מיליוני המבקרים. נהגי המוניות ואנשי תעשיית התיירות משתתפים בקורסים ללימוד אנגלית, תוכניות טלוויזיה מעודדות את לימוד השפה הזרה ותחרויות יזומות ממריצות את ההמונים לשפר את האנגלית שבפיהם.

כל אלה מוסיפים לתחושה כי בייג'ינג נמצאת בהכנות קדחתניות על מנת להיות המארחת המושלמת באירוע הבינלאומי. נראה כי בייג'ינג אינה קופאת על שמריה ועולי הרגל למשחקים האולימפיים יגלו את בייג'ינג לאחר מתיחת פנים.

תודה לשלומית דיוינסקי שהשתתפה בהכנת הכתבה.