איש הוואקף המוסלמי שעמד בשער המוגרבים, הוא כניסת המבקרים בהר הבית, ליטף את זקנו והביט במבט חודר בכל אחד מהתיירים והישראלים שחלפו אל תוך המתחם המקודש. מדי פעם היה מעיר לגברת זו או אחרת על כתפיים או ברכיים חשופות יתר על המידה. ללא כיסוי או צעיף צנוע, היתה נאלצת הגברת לעבור מפח נפש ולשוב על עקבותיה. איש הוואקף הביט לעבר דוכן הכרטיסים המיותם שניצב מעל, מול הכניסה למתחם. עד ספטמבר 2000 היו אנשי הוואקף גובים עשרות שקלים מכל מבקר. מאז שהטילו איסור על הכניסה למבנים שעל ההר, בוטלה גם גביית הכספים, וכיום ניתן לשוטט בחופשיות ברחבה בלבד.הזמן המוקצב לתיירים מוגבל. כשעה וחצי בבוקר ושעה בצהריים. שאר הזמן מוקדש למוסלמים בלבד, הרשאים תמיד להיכנס למתחם לצרכי תפילה. כמו בעבר, גם כיום נדהם כל הנכנס אל הרחבה הגדולה מהפאר המאפיין את המבנים הגדולים שעל הר הבית.

ציוני דרך
בשנת 638 כבש החליף עומאר את ירושלים. המוסלמים שוטטו ברחובות העיר, שלאחר מאוד שנות שליטה נוצרית היו משופעים בכנסיות מרשימות. על-פי האמונה הגיע בשיטוטיו החליף עומאר גם אל מתחם הר הבית. איזור גדול זה נותר במהלך התקופה הביזנטית (הנוצרית) כמעין מזבלה עירונית. הנוצרים הותירו את ההר במצבו זה בשל רצונם להראות ולהוכיח שנבואתו של ישו אכן התגשמה ומהמקדש לא נותרה ולו אבן אחת.

עומאר ניקה מעט את הפסולת, וחשף סלע שהפך להיות מקודש לאיסלאם. בימים ההם, בהם כבשו המוסלמים את ירושלים, טרם יוחסה לעיר כל קדושה. הקוראן מעולם לא הזכיר את ירושלים בשמה ולא ציין במפורש ביקור של הנביא בעיר, אך זמן מועט לאחר הכיבוש המוסלמי החלו חכמי הדת המוסלמים לפרש מחדש פסוק מסוים, שהפך את העיר למיוחדת וקדושה.
הסורא ה-17 (מתוך 114) של הקוראן מציינת פסוק מעניין: "ברוך זה (אללה) שנשא את עבדו (מוחמד) מהמקום הקדוש אל המקום הקיצון, שאת סביבתו בירכנו".

מירושלים אל השמים
עד כיבוש ירושלים נהגו המוסלמים לראות בכך הוכחה למסע הלילי של מוחמד ממכה (המקום הקדוש) לארמונו של אללה בשמים (המקום הקיצון), שם קיבל את מצוות האיסלאם והורידן למאמיניו הראשונים.
לאחר הכיבוש החלו חכמי הדת לראות את הפסוק כנושא משמעות חדשה. על-פי הפרשנות המחודשת יצא הנביא מוחמד במסע הלילי המקודש לעבר ארמונו של אללה, אך בדרך היתה לו עצירת ביניים בירושלים.

מוחמד יצא רכוב על סוסתו אלבוראכ, שהביאה אותו בלילה לירושלים. כאן עצר, קשר את סוסתו לכותל המערבי (המכונה אלבוראכ, על-שם הסוסה), עלה להר הבית אל הסלע המקודש אותו חשף החליף עומאר, ומכאן עלה לשמים. אירוע זה, הידוע במסורת המוסלמית בשם אלמיעראג' - העליה של הנביא לשמים, הפכה את העיר קדושה עבור מאוד מיליוני המוסלמים ברחבי העולם. ירושלים הפכה לעיר השלישית בעולם המקודשת לאיסלאם, אחרי מכה ומדינה.

כיפה של זהב
כ-50 שנים לאחר ביקורו של החליף עומאר בירושלים בנה שליט אחר, עבד מאלכ אבן מארוו'אן את שני המבנים המפוארים של הר הבית. מסגד אל אקצה (הוא המסגד הקיצוני) הפך למסגד החשוב ביותר בישראל והשלישי בקדושתו באיסלאם.
מבנה כיפת הסלע, היא כיפת הזהב, שבלב המתחם, הוא אחד המבנים המפורסמים בעולם. המבנה אינו מסגד מן המניין, הווא נבנה כדי לפאר את הסלע הקדוש ממנו עלה מוחמד לשמים.

המוסלמים, שקידשו את ההר, לא היו הראשונים לעשות כן. כ-3,000 שנים לפניהם כבש דוד המלך את ירושלים, עיר יבוס, והפך אותה לבירתו. כבר בימים החלה להתבסס המסורת כי הגבעה הקטנה שמצפון לעיר דוד היא למעשה הר המוריה, מקום עקידת יצחק. כאשר החליט שלמה המלך להרחיב את העיר ולהקים בה מקדש של קבע, היה המקום הטוב ביותר לעשות זאת הר המוריה. שלמה הקים על ההר מקדש קטן, שנהרס בחורבן הבית הראשון.
כאלף שנים אחריו הגיע זמנו של הורדוס. המלך המפורסם לא הסתפק במקדש קטן ולא רצה להתחשב במבנה הטופוגרפי של ההר. במבצע הנדסי אדיר נתן המלך הוראה ליישר את השטח ולהוסיף לו מצפון ומדרום קשתות מלאכותיות, וזאת כדי למתוח רחבת ענק שעליה יקום המקדש. "ומי שלא ראה מקדש של הורדוס", קבעו חז"ל, "לא ראה מקדש נאה מימיו".

בשנת 70 הרסו החילות הרומיים את בית המקדש. קודש הקודשים, המקום אליו מותר לכהן הגדול להיכנס רק אחת לשנה (ביום הכיפורים), נעלם תחת ההריסות.
המתפללים המוסלמים הנכנסים כיום אל מבנה כיפת הסלע רואים מול עיניהם סלע גדול המהווה חלק אותנטי מן ההר. בקרב רבים מקננת האמונה כי סלע זה, שהפך קדוש לאיסלאם, שימש בעבר כטבורו של העולם.