קבוצת התיירים האיטלקים שפסעו ברובע המוסלמי נראו כלקוחים ממציאות אחרת. נראה היה שחום יולי הכבד אינו מפריע להם, ולמרום טיפות הזיעה שנספגו בבגדיהם, היו עיניהם מלאות בהתלהבות ותשוקה. האיש חמור הסבר שצעד בראש החבורה החזיק בידו האחת ספר, ובידו השניה צלב עץ גדול, שהשתלב בגלימה החומה שעטפה את גופו. החגורה הלבנה ובה שלושה קשרים השתלשלה ממותניו וקפצה עם כל שעל. מדי כמה דקות עצרה החבורה בנקודה מסוימת וציפתה בסבלנות שהנזיר בעל הגלימה יקרא מהספר. בעיני המוכרים בשוק בו פסעה החבורה, היתה זו עוד קבוצת צליינים מיני רבות, אבל עבור התיירים עצמם היוותה ההליכה הפשוטה ברחוב התגשמות של משאת נפש והתרגשות, חלק ממסע של הגשמה עצמית והזדהות עם ישו וסבלו.

דרך של ייסורים ומכאוב
לאחר שנאלצו אחרוני הצלבנים לעזוב את ארץ ישראל בסוף המאה ה-13, נותרות הנוצרים באירופה המערבית רחוקים מארץ הקודש, ללא יכולת הגעה אליה. קבוצת נזירים איטלקים קתולים, השייכים למסדר הפרנציסקני, החליטה לשחזר את דרכו האחרונה של ישו באמצעות הליכה לאורך "תחנות" שיסמלו אירועים שונים בחייו.

מאות שנים מאוחר יותר, כאשר הורשו הנזירים הקאתולים לחזור לארץ הקודש, הפכה ההליכה, המסמלת את דרכו האחרונה של ישו, לחלק מהמסורת והטקס של הכנסיה. הנזירים שהגיעו לירושלים נאלצו "להדביק" את התחנות שנקבעו באיטליה לאתרים האותנטיים של העיר. מספר פעמים שונה מספר התחנות, עד שהתבסס על 14. 11 מהן ממוקמות באתרים המוזכרים בברית החדשה, ושלוש מהן נקבעו בידי הכנסיה הקאתולית – אלו הם המקומות בהם נפל ישו בפעם הראשונה, השניה והשלישית. הרעיון הוא שאם אכן הלך ישו המושפל, המוכה והסובל בדרך לאתר הצליבה, כאשר הוא נושא צלב עץ גדול על כתפיו, הרי שודאי מעד מספר פעמים.

בשל הסבל הרב המתואר בברית החדשה, קיבלה הדרך את הכינוי "דרך הייסורים" – ויה דולורוזה. הדרך המפורסמת המוכרת בשם זה מתחילה דווקא ברובע המוסלמי, והיא מסתיימת ברובע הנוצרי. התחנה הראשונה היא אתר המשפט, והאחרונה היא קברו של ישו.

על-פי האמונה הנוצרית הגיע ישו לירושלים בשבוע האחרון של חייו. הוא נכנס לעיר רכוב על חמור, בדיוק כפי שניבאו נביאי התנ"ך את בואו של המשיח, ובמשך כשבוע שהה בעיר. בתקופה זו נאם, על-פי המסופר, נאומי תוכחה נזעמים נגד הכוהנים ומנהיגי היהודים, ואף הפך את שולחנות חלפני הכספים בבית המקדש.

לאחר כשבוע זממו היהודים את "העצה הרעה", והחליטו להסגיר את ישו. באמצעות יהודה איש קריות – מאנשיו והאיש שבגד בו. ישו נתפס בגת שמנים והובל למשפט במצודת האנטוניה, בה ישב פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי. נקודה זו, בה לפי המסורת הנוצרית נשפט ישו, היא התחנה הראשונה של דרך הייסורים.

המשפט והעונש
הברית החדשה מספרת את סיפור המשפט של ישו אצל הנציב הרומי בארבע ורסיות שונות. הימים, ימי פסח והמתיחות בעיר, עקב המוני עולי רגל, היתה רבה. הנציב הרומי נדהם לראות שישו, שהובא לפניו, מואשם במרידה במלכות, אינו מנסה להגן על עצמו ולהתגונן.
על שאלות הנציב הוא עונה בקצרה או שותק, אך למרות זאת פונטיוס פילאטוס אינו מוצא אותו אשם. לכבוד חג הפסח מאפשר הנציב למנהיגי היהודים לשחרר אסיר אחד לפי בחירתם. מנהיגי היהודים שיכנעו את המון העם לשחרר את בר-אבא, פושע שהיה אמור להיצלב באותו היום ו"להכחיד את ישו". ישו נשלח לצליבה.

התחנה השניה היא כנסיית ההלקאה וכנסיית כפיית הצלב. כאן מכים החיילים הרומאים את ישו, ומכריחים אותו לשאת את הצלב על כתפיו. ישו מתחיל לצעוד ונופל בפעם הראשונה – זוהי התחנה השלישית. בתחנה הרביעית הוא פוגש במרים, אמו. כ-30 מטרים בהמשך ממוקמת התחנה החמישית. כאן ניגש אל ישו איש מהקהל, שמעון מקירניי שמו, ועוזר לו לתמוך בצלב. מאות אלפי הצליינים הפוסעים מדי שנה בדרך המקודשת נוגעים בחרדת קודש בשקע בקיר בו נגעה, לפי האמונה, ידו של הצלוב.

בתחנה השישית מקבל ישו מגבת מידיה של בחורה צעירה. הוא מנגב פניו וטביעות הפנים נותרות כמו צילום במגבת. האישה, שרחמיה נפלו על ישו, נקראת סנטה ורוניקה. שמה נובע מהשם ורה שמשמעו אמת ואיקונה – דמות. בתור "הצלמת הראשונה בהיסטוריה" הפכה סנטה ורוניקה לפטרונית הצלמים.

בתחנה השביעית נופל ישו בפעם השניה. בתחנה השמינית הוא נושא נאום קצר לבנות ירושלים, ובתחנה התשיעית נופל בפעם השלישית. נקודה זו היא קריטית, מפני שמכאן ואילך נכנסים עולי הרגל אל תחומי כנסיית הקבר, הקדושה ביותר בעולם, שחמש התחנות האחרונות מצויות בתחומה.

מותו וקברו של ישו
בתחנה העשירית על גבעת הגולותא, היא גבעת הצליבה שבתוך הכנסיה, מופשט ישו מבגדיו. בתחנה ה-11 נועצים החיילים הרומאים את המסמרים בגפיו ובתחנה ה-12 מועמד הצלב במקומו. בשל חולשתו של ישו הוא מת על הצלב ביום שישי, מספר שעות לאחר הצליבה. היהודים, שאינם רוצים להשהות את הגופה במהלך השבת, ממהרים להורידו לידי אמו (תחנה 13), למשוך את גופו בשמן, לעטוף אותו בתכריכים ולהובילו לקבר.

קברו של ישו שבלב כנסיית הקבר, מהווה את סיומה של הויה דולורוזה, והוא האתר הקדוש בעולם הנצרות. מדי יום שישי עושים את דרכם קבוצות הצליינים, מלוות בכומר קאתולי, צלבים גדולים בידיהם, בעיניים בורקות ולעתים אף דומעות, לאורך דרך הייסורים.