להוריד את החולצה בתנאים קשים

לא ניתן היה להתעלם מההתקהלות סביב הכניסה למנזר הפרנציסקני בדוברובניק העתיקה. מחזה מוזר התרחש שם: בחור לבקן ורזה ניסה לטפס על אבן חלקלקה, שהייתה צמודה לקיר המנזר. האבן שבלטה אך מעט אל תוך הרחוב, היוותה אתגר של ממש. לרגע הצליח הבחור המוזר, שזכה לעידוד הקהל, לעמוד ביציבות על האבן, ואז באיטיות ובזהירות, שלח את ידיו, החזיק בשולי חולצתו המתבדרת, והחל להסירה. כאשר הגיעה החולצה אל קו הראש, איבד הבחור את שיווי משקלו, וצנח אל הרחוב, כאשר הוא מקלל קללות סלאביות עסיסיות.
הוא סידר את החולצה במקומה, והחל שוב בניסיונות ההתייצבות על האבן.
גברת מקומית שניצבה לצידי קלטה את מבטי ההשתאות שלי, והסבירה לי בחיוך ובמבטא כבד כי הלבקן הסתבך עם רשויות המס, וכעת הוא מנסה לשנות את גורלו, בעזרת עמידה על אבן המזל. אם יצליח לעמוד על האבן, להסיר את חולצתו, ולהשיבה למקומה, הוא צפוי לשנת אושר, הצלחה ושלווה.
קללותיו הנמרצות של הלבקן המשיכו ללוות אותי גם כאשר נכנסתי אל תחומי המנזר הפרנציסקאני. 
הפרנציסקאנים הם רק אחד מהמסדרים הקתוליים, שפעלו בדוברובניק במאות השנים האחרונות. מסדרי נזירים אלו עסקו, בנוסף לתפילה ולהגות דתית גם בתחומים נוספים. בשנת 1317 החלו הפרנציסקאנים להפעיל בתחומי המנזר בית מרקחת, שהיה השלישי בעתיקותו באירופה כולה.
כיום ניתן לראות כאן צנצנות תרופות עתיקות, המשולבות בציורים ובחפצי דת קדושים. בין השאר ניתן למצוא כאן חלק מעצמות גופו של סיינט בלייז, פטרון העיר. ב-3 בפברואר, יום מותו של הפטרון, נוהגים בני העיר להוציא את העצמות המצופות בכסף, זהב ואבנים טובות, להניחם אחר כבוד על אפריון, ולערוך איתן תהלוכה ברחובות העיר. שני כמרים הולכים אז בראש התהלוכה, ומעבירים נרות בוערים בסמוך לצוואריהם של המאמינים. בני העיר הרואים בכך סגולה להרחקת כל רוע, משתדלים מאד להגיע אל האפריון, ולזכות לנשק, או לפחות לנגוע בעצמות הקדושות. סיינט בלייז, רופא תושב העיר, זכה למעמד של קדושה כאשר ריפא ילד, שנחנק מעצם דג. וועדת חקירה מטעם הוותיקן קבעה כי יד האל הייתה בכך, וייחסה לסיינט בלייז קשר גם לנסים נוספים. הוא הפך לפטרון הרשמי של הריפוי הגופני, ורופאים קתולים רבים בעולם כולו נוהגים להחזיק בפסלו בתחומי מרפאתם.         

פנינת הים האדריאטי

בשנת 1997, ממש בליל הנישואין שלי, נסעתי עם ביאנקה, אשתי האהובה לירח דבש בקרואטיה. כמבקר במדינה שיצאה רק שנתיים קודם לכן ממלחמה קשה ציפיתי למצוא ארץ חבוטה וקשת יום.
להפתעתי היה הדבר בו נתקלתי יותר מכל הוא החיוכים, שהיו מרוחים על פני רוב האנשים. אולי הייתה זו אופוריית העצמאות, אולי הייתה זו השמחה לשובם של  התיירים למדינה.
דוברובניק הייתה הפתעה נוספת. בתחילת שנות התשעים נאבקה קרואטיה על עצמאותה, אז הפגיזו הסרבים את העיר, במעל 2,000 פגזים, שנפלו בתחומה הריבוני של דוברובניק. זכרתי היטב את צילומי הטלוויזיה, שהנציחו את הפגזים הרבים, שהנחית הצבא הסרבי. כאשר הגעתי לעיר הופתעתי לגלות עיר שכאילו לא נפגעה – בתים שלמים, גגות רעפים אדומים, ובעיקר החומה הציורית והמרשימה של העיר. רק מאוחר יותר התבררה הסיבה לשלמותה של העיר. הפסאדות וגגות הרעפים שוקמו במהירות, ושיוו לעיר מראה מושלם. רק בהצצה מעמיקה יותר, ניתן היה להבחין במבנים רבים הרוסים.
דוברובניק העתיקה- נבנתה בראשיתה על אי צמוד ליבשה. בימי הביניים היא הייתה רפובליקה עצמאית של ממש, שהעזה אף להתחרות בוונציה על השליטה בחופי הים האדריאטי.
כבר בשער העיר ניתן לחוש משהו מעוצמת העבר. מעבר לשער נמתח רחוב הסטראדום (Stradum), עורק החיים של העיר, שנסלל במאה ה–12 על גבי הים, שהפריד בין שני חלקי העיר, וביטל למעשה את קיומו של האי.
בהחלטת ארגון אונסק"ו משנת 1979 להעניק לדוברובניק העתיקה מעמד של אתר מורשת האנושות, נאמר בין היתר: "דוברובניק מהווה עדות וסמל לחזונו של האדם בכך שיצר מירקם אורבני המותווה והנתפס, מתחילתו, כיצירת אמנות".

הופעת בתולת הסלעים

הדרך היורדת מדוברובניק דרומה מובילה אל מונטנגרו (Montenegro). עד היפרדותה של קרואטיה מחיבוק הדוב הסרבי חלקה איתה מונטנגרו את אותה ישות מדינית.
מונטנגרו שחששה, בעקבות הניסיון של שאר חבלי יוגוסלביה, מניתוק מהיר מדי מסרביה, נקטה במדיניות איטית של הפרדה זהירה. החל במדיניות נפרדת של קבלת אשרות כניסה, שימוש במארק הגרמני (כיום באירו האירופי), וכלה בהכרזה הרשמית על עצמאות שהגיעה רק ב 3 ביוני, 2006. 
מבחינה רבה מונטנגרו היא המדינה האידיאלית לטיולים. גודלה הצנוע, 13,812 קמ"ר (כחצי ממדינת ישראל), החופים, ואופי השטח ההררי יוצרים נופי טבע מיוחדים, ואלו, בשילוב עם האוכלוסייה המחוספסת והדלילה יוצרים חוויה ייחודית.
כבר עם הכניסה למדינה שומעים המבקרים את הסטיגמות בנוגע לעצלנותם של המקומיים:
"לכל מונטנגרי יש כסא על יד המיטה, בכדי שהוא יוכל לנוח כאשר הוא קם מהמיטה" ו- "סקס עושים כאן רק כאשר יש רעידת אדמה", זה אולי נכון, בכל זאת רק 678,000 איש חיים במונטנגרו.
הנינוחות והשלווה מורגשות כאן גם על ידי המבקרים הקצרים בזמן. דומה שאיש אינו ממהר, והמכוניות נוסעות באיטיות מופרזת גם בכבישים הריקים.
שמה של המדינה ניתן לה על ידי הוונציאנים, שצפו מהים על ההרים הנישאים, ראו את האורנים השחורים, המכסים את המדרונות, וכינוה "הר שחור". זהו גם משמעות שמה הקודם, צ'רנה גורה (Crna Gora).
לאחר מעבר הגבול עם דוברובניק מתפתל הכביש מסביב למפרץ קוטור הכחול והשקט (Boka Kotorska), לשון ים ענקית, החודרת אל תוך היבשה – הפיורד היחידי באגן הים התיכון.
בליבו של מפרץ קוטור ניצבים שני איים. הראשון טבעי ונקרא האי של יעקב הקדוש (Sveti Djordje). מנזר בנדיקטי מהמאה ה-12 ניצב עליו. השני מעניין יותר ועליו ניצבת כנסיה יפיפייה וקטנה עם סיפור גדול. על פי המסורת מצאו שני דייגים סלע ועליו איקונה (צלמית קדושה) של הבתולה מרים. הם העבירו את האיקונה לעיר, אך זו נעלמה משם, וחזרה אל הסלע שבלב המפרץ. תושבי העיר העבירו למקום סלעים נוספים, גררו ספינה עות'מאנית, ועל כל אלו בנו אי מלאכותי ועליו כנסייה יפיפייה בשם "גוספה אוד סקרפיילה" (Gospa od Skrepjela) כלומר "הגברת שלנו של הסלעים".

זה לא אדון, זו גברת

הוונציאנים שהשתדלו לקבע את השליטה והדומיננטיות שלהם בחופי הים האדריאטי, הקימו באזור מספר ערים. אחת מהן היא קוטור (Kotor). האריה המכונף, סמל סן מרקו, וסמלה של וונציה עדיין מתנוסס על חומת העיר הימיי ביניימית, שחומתה, המטפסת אל ההרים התלולים, נמתחת על פני 5 קילומטרים.
בשנת 1979, לאחר רעידת אדמה גדולה שפקדה את העיר, הכריז עליה (ועל המפרץ הסמוך אליה) ארגון אונסק"ו כעל אתר מורשת האנושות.
רעידות אדמה מתקופות שונות הן הסיבה למגוון הרחב של בתים וסגנונות בנייה בעיר. הכרזת אונסק"ו עשתה טוב לעיר, שזכתה לשפע יחסי של תיירים, רובם מגיעים בטיול יום ארוך ויפה מדוברובניק, או באחת מאוניות הפאר הנכנסות לאזור דרך המפרץ ומביאות כמויות עצומות של תיירים. 
הצמחייה מסביב למפרץ קוטור, וסביב העיר עצמה היא ים תיכונית, אך במונטנגרו יש הרבה "מונטה", וההרים הם הדבר המשפיע יותר מכל על נופי הצומח.
מקוטור מתפתל כביש ציורי העולה ב 26 עיקולים חדים אל ההרים שבחיקם יושב המפרץ. מלמעלה ניתן לראות ממעוף הציפור את רובו של מפרץ קוטור, השולח זרועות ימיות, כאילו מנסה הים לנגוס לו שליטה גם באזורים היבשים.
עם הגובה משתנה גם אופייה של הצמחייה, והופך לנופי אשוחים ואשורים, המשילים את עלוותם בתקופת החורף.   
הכפר ההררי נייגושי (Njegoshi) מפורסם בנקניק החזיר המעושן הנקרא פרשוט (Prshut), הנחשב לטוב באירופה, במשקה הדבש המבושל במים עם עשבי תיבול ומכונה מדובינה (Medovina), בנופי הפסגות, ובנשותיו המשופמות.
הכביש מתפתל על הרמה הגבוהה בין טרשים ונופי צומח, ואז בבת אחת נעתקת הנשימה - כאשר נמתחים כאילו נופל הכביש באחת שוב אל נופי הים. האלמנטים של הטבע מכים את הצופה בתדהמה: הים הכחול, החוף המצוקי, וכדי להשלים את החוויה חולף לו גולש במצנח רחיפה בדרכו הארוכה מטה.
על קו החוף למרגלות המצוק שוכנת בודווה (Budva) עיר עתיקה ציורית וסמוך לה חוף חלוקים ציורי.
מלמעלה נראה היטב גם סווטי סטפן (Sveti Stefan), אי שהפך כבר בשנת 1960 למלון אקסקלוסיבי, בו השתכנו שחקני קולנוע כמו ריצ'רד ברטון וסופיה לורן.
בתי הקפה, המסעדות והמלונות של בודווה, כמו גם אלו של קוטור, עברו בשנים האחרונות תנופת בנייה רצינית, וכל תהליכי השיקום מרעידת האדמה של 1976 הושלמו. עם השחרור מעולה של סרביה החלה המדינה הצעירה לפרוח, ולנצל את יתרונות האוכלוסייה הדלילה, הים הצלול, וההרים הנישאים. מונטנגרו החדשה מציגה את עצמה כמדינה אקולוגית בתולית, עם מודעות גבוהה לנושאי סביבה וטבע.
הדרך מכאן מובילה צפונה, חזרה למפרץ קוטור. אלו החפצים לחזור במהירות אל קרואטיה, יכולים לעלות על מעבורת, החוצה את מפרץ קוטור, ומקצרת עשרות קילומטרים. התחנה בה יורדים מן המעבורת נקראת לפטנה (Lepetana), שהיה ידוע ככפר של זונות. בצדו הצר (השני) של המפרץ ממוקם הכפר קמנרי (Kamenari), שפירוש שמו הוא אבנים. בעבר היו המלחים חוזרים ממסעותיהם, ונכנסים אל המפרץ דרך עיירת הזונות, ואז, היו נשותיהם מהעבר השני, זורקות עליהם אבנים. המונטנגרים היום מסבירים כי אם באמת היה לנשים כוח לזרוק אבנים כל כך רחוק, זה אולי מסביר מדוע ביקרו המלחים קודם את הזונות..   

העיר של שונא הנוצרים

אשתי לא תשכח לעולם את ירח הדבש שלנו, טיול של שבוע בקרואטיה, שנה לאחר המלחמה. כל עוד שהיינו לאורך החופים היה הכל מושלם, אך כל כניסה פנימה, אל לב המדינה, העידה על התקופה הקשה שעברה על האזור: בתים מחוררים, שרידי טנקים מיותמים, וכפרים נטושים.
כל זה נעלם ואיננו. אזור החוף שוקם במהירות וביעילות, והיום רוב המדינה נמצאת במצב של שגשוג בו לא הייתה מעולם.
מצפון לדוברובניק עולה אחת הדרכים היפות באירופה. כביש החוף הישן של קרואטיה מתפתל לאורך המפרצים הצלולים של הריוויירה האדריאטית.
כ 45 דקות נסיעה מצפון לדוברובניק נשלח צפון מערבה אל תוך הים חצי האי זגורייה (Zagorje). בפיצול הכביש המוביל אל חצי האי ממוקמת סטון (Ston), שחומתה המתפתלת על ההר קיבלה את הכינוי "חומת סין של קרואטיה". החומה הארוכה ביותר באירופה, 5.5 ק"מ, נבנתה בידי הרפובליקה של דוברובניק, שרכשה במאה ה-14 את סטון, והקימה בה תעשיה רווחית של יצור מלח. החומה נועדה להגן על היצור, הנובע מבריכות המלח, הניצבות במקום גם כיום. רעידת האדמה של 1996 עשתה בעיירה שמות, אך זו קמה מהריסותיה, וחזרה לשמש מרכז לדייגים, למגדלי צדפות, ולאוכלי צדפות, המגיעים לכאן במיוחד בכדי לאכול את הרכיכות הטריות, הנשלות מהמפרץ הסמוך.
הכביש הנופי ממשיך ומתפתל לאורך חצי האי. שיט קצר מקצהו המערבי מוביל את המבקרים במקום אל האי קורצ'ולה (Korcula), אחד מ 1,185 איים, המצויים בתחומה של קרואטיה (רק 66 מהם מיושבים). העיירה הנושאת את אותו השם הייתה אחד מבסיסיהם החשובים של הוונציאנים באזור, וסמל סן מרקו החקוק על שער העיר, מתנוסס גם כאן בגאווה. העיירה הקסומה מוקפת חומות.
תושבי העיר שחששו מהתקפות בנו סבך של סמטאות, שכל רודף יאבד בהן את חוש הכיוון. היום משוטטים המבקרים בסמטאות הציוריות כאשר הם מחפשים בעיקר את תושב העיר המפורסם ביותר – מרקו פולו, שנולד בעיר על פי טענת המקומיים.
חופי הים האדריאטי ידועים בצלילותם, וכאן, למרגלות החומות ניתן לצפות בבירור על המתרחש 10 מטרים בקרקעית הים.    
חלק מהמבקרים יחזרו מכאן בשיט היישר אל דוברובניק, השאר ישובו לרכבם, ואיתו ימשיכו צפונה במעלה הריוויירה.
המשך כביש החוף הקרואטי חוצה את הנהר צטינה (Cetina) ליד העיירה אומיס (Omis). הנהר חותר בין סלעי הגיר הקשים, ויוצר כאן תופעת טבע מרשימה של קניון ירוק ופורה.

20 ק"מ צפונה משם, במרכז המדינה, על חוף הים, ממוקמת ספליט (Split), בירת חבל דלמאטיה, ואחת הערים היפות בקרואטיה. שרידי שער רומאי ושרידי רחוב הקרדו מעידים על עיר בעל חשיבות עליונה. בסוף המאה השלישית לספירה עלה לכס הקיסרות הרומית תושב העיר דיוקלטיאנוס. הקיסר הקרואטי הקשוח ידוע בהיסטוריה כשונא הגדול של הנוצרים. הקיסר תיעב את הדת הצעירה, ורדף את מאמיניה ללא רחם. הנוצרים בימינו מונים שורה ארוכה של מרטירים (קדושים מעונים), שהוצאו להורג בדרכים מגוונות בהוראת הקיסר.
בלב העיר ניצב הארמון הקיסרי, השריד האחרון של האדריכלות הרומית האימפריאליסטית בשיא הדרה. הארמון נשמר כמעט בשלמותו וניתן להתרשם לא רק מגודלו אלא גם מהאדריכלות שלו -  עיצוב הבנייה הוא בסגנון הרומי הקלאסי וכולל שלל עיטורים. שטחו של הארמון מכיל שווקים, חנויות ואפילו את מבנה הקתדראלה, ששמשה בעבר כמאוזוליאום (מבנה הקבר) של הקיסר.
מגדל הפעמונים של הקתדראלה הוכרז בשנת 1979 יחד עם כל מתחם הארמון על ידי ארגון אונסק"ו כעל אתר מורשת האנושות. התצפית מראש המגדל מאפשרת זווית מעניינת לתצפית על העיר ועל חיי היום יום בה.
בימי הביניים פרחה ספליט כעיר נמל חשובה, ממנה יצאו נתיבי סחר לכל רחבי אגן הים התיכון. עם הקמתה של יוגוסלביה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה ספליט לנמלה החשוב ביותר של המדינה.
  

מסגרת – החוף הדלמטי והאיים של הריביירה

מושגים רבים בגיאולוגיה קיבלו את שמם מאזור קרואטיה, וסלובניה, שכנתה מצפון מערב. כך למשל העניק חבל קרסט (Karst) שבו שפע של מערות נטיפים, את שמו לתופעה בה ממיסים מי הגשמים את סלעי הגיר, ויוצרים מערות טבעיות.
החוף של דלמטיה נכנס גם הוא לתודעה הגיאולוגית - "חוף מטיפוס דלמטי" מתאר תופעה של קו חוץ מפורץ במיוחד, אשר שרשרת איים פזורה מולו.
הסיבה לצורה המפורצת ולשרשרת האיים היא תנועה גיאולוגית של הלוח האירו-אסייתי, המתנגש בלוח האפריקאי, ששלוחה שלו מגיעה דרך הים האדריאטי לכוון האלפים שבצפון.
כוון ההרים בקרואטיה הוא מצפון לדרום, במקביל לחוף ולקו השבר הפעיל. מידי כמה שנים מתחוללות באזור רעידות אדמה חזקות אשר משאירות את חותמן על ההרים ועל הערים כאחד.
בתקופות קדומות גרם קו השבר להתרוממותם של הרים. רבים מהרים אלו הוצפו מאוחר יותר במי הים האדריאטי, ורק פסגותיהם נותרו בשטח כאיים.  

מפלים ואתרי טבע
"מרסקינו, מרסקינו..." הצעקות מהדהדות ברחובות פרימושטן (Primosten), ואני נדרך. כבר הרבה זמן שאני משתוקק ללגום מליקר הדובדבנים המפורסם של חבל דלמאטיה. מקורו הוא בעיר זאדאר (Zadar), שבצפון, והנה תיכף אזכה לשתות ממנו כבר כאן, בעיירת החוף הציורית. דובדבן המרסקה נחשב כאן לבעל סגולות רפואיות, והליקר מיוצר ממנו כבר יותר מ 400 שנה, על פי מרשם שפותח במאה ה-16. 
פרימוסטן, על בתי האבן הצפופים שלה, וטרוגיר (Trogir) הסמוכה הן שתי עיירות שובות לב, שבוצרו בידי הוונציאנים בצורה אינטנסיבית במהלך המאה ה-15. 
ארבעה מבצרים וונציאנים חולשים גם על עיר הנמל שיבניק (Sibenik), הממוקמת מצפון לספליט. המאבקים הימיים שהתחוללו כאן בין וונציה לבין יריבותיה מעידים על החשיבות הרבה של נתיבי השיט בים האדריאטי. שיבניק של היום היא עיר של יאכטות ותיירים. הסמטאות המדורגות של הרובע העתיק משרות אווירת ימי ביניים אותנטית, המזכירה במשהו את ערי המדינה של איטליה. 
ממצודת אנה הקדושה (Sveta Ana) נשקף נוף מרשים של העיר והחוף המפותל. נהר הקרקא (krka) מקבל את מימיו מאגם רחב ידיים, וזורם דרך שיבניק אל הים. מערבה, אל תוך המדינה ממוקם הפארק הלאומי סקראדינסקי בוק (Skradinski Buk), המכיל את מפלי הנהר קרקא.
כאן שוצפים בעוצמה מערכת האשדים והמפלים, שמקורם הוא ברכס ההרים הגשום, כ- 50 ק"מ מערבה. המים הצלולים המאפשרים גם פינות לשחייה, שפע הצמחייה, וכמובן עוצמת המפלים, הופכת את הגן הלאומי לאחד היפים בקרואטיה.   
אך אפילו האשדים של קרקא מאבדים משהו מקסמם כאשר משווים אותם לשמורת פליטביצה (Plitvice), שמורת הדגל של קרואטיה. הפארק משתרע על פני שטח של 295 קמ"ר, ועיקר משיכתו היא 16 האגמים הכחולים, הממוקמים במעין מדרגות זה מעל זה, וזורמים במערכת של נחלים, נהרות ומפלים, במורד העמק.
בשנת 1979 הוכרז הפארק כאתר מורשת האנושות בידי ארגון אונסק"ו.   
כאשר אני מגיע לשם עוטה ענן עשן בלתי נראה את חנויות המזכרות ואזור הכניסה. ריח הכבש העולה באפי מעורר אסוציאציות מאד טובות על ארוחת צהרים במקום. מקומי הצופה בי מהצד מרחרח, מחייך, ומסביר לי שמסעדת ליצ'קה קוצ'ה (licka Kuca) המעולה מתכוננת ליום של פעילות. נדרשים מאמצים נפשיים כבירים בכדי להתנתק מהריחות המושכים, אך הציפייה שווה את המאמץ, ובסוף יום טיול נפלא באחת מפינות החמדה הנפלאות ביותר של אירופה עולים רק הטעמים של תבשילי הכבש ודגי הנהר הטריים, על הריחות מעוררי ההשראה.   

זאגרב – להיקבר בסטייל

אני יושב בבית קפה בכיכר בן ילצ'יץ' (Bana Jelacica) ברובע העתיק של זאגרב, "בודפשט הקטנה של קרואטיה". בתי הקפה והמעדניות הרבות הן שהעניקו את הכינוי, לכיכר הממוקמת במרכז העצבים של זאגרב. הכל נראה רגיל, עיר אירופאית זורמת, כאילו מעולם לא הייתה כאן מלחמה ובעיות. לפתע אני נאלץ לשפשף את עיני, ולצבוט את זרועי. האם אני חולם? לא, זו עדיין המאה ה-21, אך מולי, כאילו יצא מספר של דיקנס, מופיע מדליק פנסים, ובעזרת מוט ארוך מגביר את זרימת הגז ואת הלהבה, שתאיר מראש העמוד את הרחוב.
זאגרב של היום היא עיר מעניינת, שילוב של ישן וחדש. כ 800,000 איש חיים בעיר. חשיבותה באה לה ממיקומה על צומת דרכים ראשית ועל נהר הסאווה (Sava), הארוך בקרואטיה. בחלק מהרחובות של הרובע הישן (Gorni Grad) עדיין משתמשים בשיטת התאורה הישנה.
עם השנים הולך ועולה מעמדה של זאגרב בקרב ערי אירופה. תשתיות הדרכים והמבנים בעיר שופרו, ורמת החיים, עם כניסת קרואטיה לאיחוד האירופאי, השתפרה מאד.
אחד המקומות אשר תושבי העיר גאים בו מאד הוא דווקא בית עלמין. מספר דקות נסיעה מהעיר העליונה של זאגרב ממוקם בית הקברות של מירוגוי (Mitogoj).     
יחודו של בית עלמין זה הוא האוכלוסייה הקבורה בו. בשנת 1876 העניק לודוויג גאי, אחד משועי העיר, שטח שהיה בבעלותו לבניית בית קברות בו יקברו בני כל הדתות. כיום טמונים כאן זה לצד זה קתולים, אורתודוקסים, יהודים ומוסלמים.
באכסדרה הארוכה, שבניינה נמשך שנים רבות, קבורים בני האצולה ועשירי העיר. החלקות המועטות שעוד נותרו בבית הקברות נמכרות כיום תמורת סכומים גבוהים ביותר.
עידן הקומוניזם של יוגוסלביה, שקרואטיה הייתה חלק ממנו, נעלם כלא היה. הקפיטליזם חוגג, ובזאגרב אין מקום טוב יותר לחוש את החוויה הקפיטליסטית מאשר הקניון בן שלוש הקומות "קפיטול סנטר".
צעירים וצעירות שוטפים את המקום תוך שעיניהם אינם מחמיצות ולו חלון ראווה אחד.
המראה מרענן את הפרספקטיבה על החיים ועל העולם שהשתנה כאן ללא היכר תוך שנים ספורות בלבד.

כתב וצילם: גיא נוימן