כתבה וצילמה: אתי ישיב 

ונציה האמיתית, זו היושבת בצפון איטליה על 118 איים, רובם תת מימיים, השקועים במימי הלגונה בצפון הים האדריאטי היא אחת ויחידה במינה. פנים רבות לעיר השורדת כבר יותר מ- 1500 שנים, שבתיה הולכים ושוקעים, ובכל זאת חרף כל הנבואות האפוקוליפטיות, היא ממשיכה לנשום ולחיות. זו העיר הנחשבת לעיר הרומנטית ביותר בעולם, שהמציאה את המושג "גטו", אם כל הקרנבלים, שסופרים, משוררים, מוסיקאים, ציירים ופסלים סגדו לה. עיר שחלום ומציאות ושכבות רבות של היסטוריה מתערבבים בה. זו העיר שיכולה בקלות להיות משהו בנאלי, רגשני ומתקתק ממש כמו גלוית דואר צבעונית, או לחילופין עיר של מסתורין, המעוררת יראה כמו למשל בהצגה "מוות בוונציה". יש בה ארמונות מפוארים ואינסוף יצירות אמנות: עיר יפהפייה, שכל ביקור בה גורם למבקר לגלות אותה ולהתאהב בה מחדש.

 למידע מלא על מסלול לטיול לאיטליה לחץ כאן

שישה אזורים יש בוונציה, וכדאי להקדיש זמן לכל אחד מהם כדי להפיק את מלוא ההנאה מהעיר, כי בוונציה אסור למהר. אחד התענוגות הגדולים בה הוא טיול רגלי איטי לאורך התעלות והארמונות הנפלאים המשתקפים בהן, שיופיים מרוכז אמנם בחזית הפונה אל המים, אבל מאחורי החזיתות חבויות פנינים נסתרות בדמות חצרות פנימיות וגנים פרטיים. דרכי המים הנודעות של וונציה מכונות בשם הכולל "תעלות", אולם בעצם יש בעיר רק שלוש תעלות רחבות אמיתיות, שהן יובלים של הלגונה. כל השאר הם רחובות נהר צרים הנקראים "רי". ואם פיאצה סאן מרקו משולה ללב העיר, הרי התעלה הגדולה, שכונתה בשעתה "הרחוב היפה ביותר בעולם", היא חוט השדרה שלה.

 

זהו הרחוב הראשי, ששלושת הקילומטרים שלו מתפתלים בצורת S גדולה והוא מרשים בכל רחובותיה. עברנו אותו לאורכו בסירות-אוטובוס המשייטות בו בזיגזגים כשהן עוצרות בתחנות הרבות שליד כל פינה מעניינת, ונהנינו מהמבנים החולפים על פנינו ומהגשרים היפים, חלק מ-400 הגשרים הבנויים בעיר. טיילנו לאורכו ברגל, בין החנויות האלגנטיות והיקרות, לגמנו אספרסו בבתי הקפה שעל גדותיו, וחזרנו אליו שוב בלילה, לראות אותו על אורותיו הצבעוניים, המנצנצים. וכך, כשאנחנו עומדים בחרטום אוטובוס המים המשייט בתעלה, חלפו לנגד עינינו כמו ממגילה נשרפת, בנייני תחנת הרכבת סנטה לוצ'יה, הארמונות קאלבו גרוטה שהפך להיות מלון PRINCIPE בן ארבעת הכוכבים, פלאצו לביה האלגנטי המסתתר קמעה במפגש התעלות גראנד וקנרג'יו, קא ד'אורו המקסים, גשר האבן הלבן "ריאלטו", קא פזרו עם ראשי האריות המקשטים אותו, פאלאצו מורו הידוע בשורות 13 החלונות שבכל קומה שלו, בניין האקדמיה לאמנויות וגשר העץ שלידו, הקתדרלה הלבנה סנטה מריה דלה סאלוט ועוד רבים אחרים, שאנחנו מסמנים לנו מתוכם את אלו שנבקר בהם מאוחר יותר, וכבר אנחנו יורדים בתחנת סאן מרקו, שהיא בעצם תחילת מסלול הטיול לכל התיירים והנופשים בעיר. יש הרבה כיכרות בוונציה אבל פיאצה יש רק אחת וזוהי כמובן פיאצה סאן מרקו. על ידה נמצאות גם שתי פיאצטות וכל יתר הכיכרות הן סתם "קמפו", אבל כל אחת עם קסם משלה.

 

כמה צעדים מהתעלה והנה אנחנו בפיאצה, זו הידועה עד כדי בנאליות אך גם הנהדרת מכולן, הלב ומרכז העצבים של וונציה. עמודי סאן מרקו וסאן תיאדורו, הניצבים לפתחה ומניפים בגאון את האריות המכונפים שבראשם – סמלה של האימפריה הוונציאנית ששקעה – ציינו בעבר, בעת שהכניסה לוונציה הייתה רק דרך הים – את השער הראשי אליה. ארמון הדודג'ים סוגר אותה משלושה צדדים, בזיליקת סאן מרקו בפאתה הרביעית ומגדל הקמפנלה עומד ליד הארמון, ובראשו תצפית מרהיבה על העיר. מול הארמון, בצד הצפוני, נמצא גם מגדל השעון הראנסנסי הנפלא מהמאה ה-15.

 

 

יש רק בעיה אחת עם העיר הזאת: היא חדלה להיות עיר אמיתית, חיה ותוססת. זו לא אותה וונציה שנוסדה בראשית המאה ה- 5 , ובמשך 1500 שנה פרחה והגיעה למעמד של אימפריה, מלכת הים האדריאטי ששלטה בכל אגן הים התיכון, כבשה את קונסטנטינופול ולקינוח – השתלטה על הממלכה הביזנטית האדירה. ונציה של היום כבר אינה שייכת לתושביה. היא שייכת למיליוני התיירים מכל קצוות תבל,  שפוקדים אותה בכל שנה. בשנת 1797 נפלה העיר בידי נפוליאון, אשר שם קץ לשלטון הדוג'ים, ומסר אותה לידי האוסטרים, נכבשה ונציה בידי התיירים. בתחילה פקדו אותה רוזנים, שועים וסתם עשירים ואחר כך פקדו אותה המוני תיירים מכל קצוות הקשת. העיר הפכה למוזיאון חי, עיר שאין לה הווה ולא עתיד אלא רק עבר מפואר ומעורר התפעלות. כיום מתחזקים אותה פרנסיה עבור התיירים הרבים שלא מפסיקים לנהור אליה. כך הפכו ארמונות ונציה לבתי מלון, הכנסיות מהוות מוזיאונים לאמנות ומחסניה הגדולים, אליהם זרמו פעם מיטב סחורות העולם, הפכו למסעדות אופנתיות, בתי קפה וחנויות לממכר מזכרות. אפילו קרנבל המסכות של וונציה, הנערך כל שנה במשך עשרה ימים בחודש פברואר, אינו אלא המצאה של המאה העשרים, כדי למשוך תיירים גם בתקופת החורף. הוא מבוסס מורשת חגיגית שהחלה עוד במאה ה- 11 וחודשה מאות שנים לאחר מכן בשנת 1979. גם לגונדולות הרבות המשייטות בתעלותיה אין תפקיד ממשי, זולת סיפוק צרכיהם הרומנטיים – חווייתיים של התיירים. למרות זאת היא ממשיכה לזהור ולנצנץ כמלכה אמיתית, ולנתב אליה את תיירי כל העולם. פיאצה יש רק אחת

הכיכר הזאת, שהייתה במשך שנים מרכז השלטון הוונציאני, מסמלת יותר מכל את השיטה הדמוקרטית שאפיינה את וונציה בימי תפארתה – דמוקרטיה של האליטה. בראש המדינה עמד הדודג'ה, שמשל בעזרת מועצה בת עשרה אנשים, אבל נבחר במועצה שמנתה לא פחות מ-2000 נציגים של המשחות הנכבדות בוונציה.

לוונציה של הדודג'ים הייתה חוקה כתובה, שבעזרתה היא הצליחה להחזיק מעמד במשך מאות שנים, עד שהפכה במאה ה-18 לעיר מושחתת ומנוונת, אכולת תככים, מזימות ומוקיונות. היא התפרסמה באותם ימים יותר בזכות יצאניותיה ובתי ההימורים שלה מאשר בזכות, נופיה, אוצרותיה האמנותיים או יופייה האדריכלי.

ביקרנו בעיר בעיצומם של ימי קרנבל המסכות המפורסם שלה. העיר הייתה מלאה בתיירים. התור לביקור בארמון הדודג'ים השתרך עד למרכז הכיכר ובהחלטה מהירה דחינו את התענוג לימים שקטים יותר.

לעומת זאת, על ביקור חוזר בבזיליקה לא וויתרנו והיינו המומים שוב מהגודל, מהיופי ומהעושר המצויים בה. זוהי הגרסא השלישית, מהמאה ה-11 של המבנה, והיא בנויה בתבנית צלב יווני, עטורה בצריחים מחודדים ועם לא פחות מחמש כיפות ענק ביזנטיות לראשה. מה שהיה בתחילה כנסייה פרטית של הדודג'ים, הפך ב-1807 לקתדראלה הראשית של וונציה – ולא בכדי. חייבים להקיף את הבזיליקה מכל צדדיה, בחוץ ובפנים, כדי לגלות את כל שכיות החמדה שלה.

יסודות לא רקובים

שני מוסדות אחרים בפיאצה שאסור להחמיץ הם קפה "פלוריאן" בן 280 השנה וקפה "קואדרי" הצעיר ממנו בחמישים שנה. בחרנו הפעם ב"פלוריאן", שבחדריו הקטנים שוררת אווירת סוף המאה ה-19 וקירותיהם מקושטים בציורי מונה, גוגן ופיסארו. חלונותיו הרחבים פונים אל הכיכר, כך שעוברי אורח לא חדלו לתקוע חוטמים ועיניים לתוך כוסות הקפה שלנו. החשבון היה גבוה להחריד, אבל קיבלנו אותו בהבנה. סוף סוף הרי מדובר בקפה "פלוריאן".

מעל ריו דל פאלאצו, בין ארמון הדודג'ים ובית הסוהר "החדש", תלוי אחד הגשרים המפורסמים של וונציה – גשר האנחות. האנחות, כך הגרסא הרשמית, הן אלו של האסירים שעברו בו בדרכם מבתי המשפט אל הכלא.

יפה מאוד לצפות בו מכיוון גשר פאליה שליד הארמון. ביקור בארמון הדודג'ים כולל גם מעבר בתוך הגשר, ומבט החוצה מסביר יפה את הסיבות לאנחות האסירים, שהמראה הנפלא הזה כה מנוגד למה שצפוי להם בכלא. אגב, כדאי להאריך את הביקור אל תוך הכלא עצמו, שהוא אתר מרתק בזכות עצמו. פעילות חובה לרומנטיקנים – לשוט עם זו שאהבה נפשך בגונדולה, מתחת לגשר.

רובע סאן מרקו הוא המהודר והמתוייר בין הרבעים, עם מסעדות, חנויות, ארמונות, כנסיות ובתי מלון מפוארים וידועים כמו מלון "דניאלי", שמאז המאה ה-14 משקיף אל הלגונה והוא פנינה ארכיטקטונית בנוסח גותי, עם אטריום מדהים, נברשות מזכוכית מורנו, קישוטי טיח יפהפיים ואווירת פאר ועושר.

בכל ימות השנה אפשר להיכנס ולראות את כל היופי הזה, אבל בימי הקרנבל, כשמאות אלפי תיירים שוטפים את העיר סגור ה"דניאלי" לקהל, ורק תעודת אורח מקנה זכות כניסה לתוכו. בסכום הצנוע של 800 ₪ לאדם אפשר לרכוש כרטיסים לנשפי המסכות הסגורים הנערכים בו בלילות הפסטיבל (התחפשות חובה!).

האתרים בחמשת הרבעים האחרים ידועים פחות מאלה של סאן מרקו, אך בכולם אפשר למצוא ארמונות נפלאים, בתי מגורים של סוחרים ופועלים, רחובות צרים וכיכרות מקסימות, ומי שלא יתרחק מ"הלב", לא יוכל להעריך באמת את העיר הנהדרת הזאת, ולהבין איך הצליחה לשמר את אופייה המיוחד ולנסות לפענח את סוד הקסם שלה.

אחת התעלומות הגדולות היא איך הצליחה וונציה, הבנויה כביכול על המים ונתונה לתנודות של גאות ושפל, לשמר את בתיה העתיקים מבלי שיסודותיהם יתפוררו במשך השנים ומי הלגונה ינגסו בהם. אף כי רבים מהבתים נראים מתפוררים בגלל היעדר תחזוקה ראויה, יש בוונציה בתים בני אלף שנה ויותר, המחזיקים מעמד יותר מבניינים חדשים, שנבנו במקומות אחרים רק לפני כמה עשרות שנים.

מתברר כי תושבי וונציה הקדומים המציאו שיטת בנייה מיוחדות שניצלו את תכונות הלגונה שעל אייה נבנתה העיר. הם החדירו לקרקעית האיים כלונסאות עצי אלון ואורן עד לעומק 7.5 מטר, הידקו אותם זה לזה והפכו אותם ליסודות בנייני האבן והשיש שהוקמו עליהם. בגלל כמות החמצן הקטנה במי הלגונה, לא נאכלו העצים ולא נרקבו גם אחרי מאות שנים. כשכמה בניינים התמוטטו בגלל תוספות בנייה בלתי מבוקרות, נדהמו המהנדסים לגלות תחתיהם יסודות עץ בני אלף שנה ויותר, ששום רקב לא פשט בהם.

"גורדי השחקים" של הגטו

העיר בנויה כמו פסיפס, שכל חלקיו מצטרפים יחד לתמונה אחת גדולה. ה"קאמפי", הכיכרות, הן היחידות הקטנות ביותר המהוות את מרכז החיים השכונתי, כשכל כיכר מוקפת בארמון או בבית אצילים צנוע יותר, בכנסיה ובבתי מגורים של "עמך". במרכזה – באר מים, שגם היא לעיתים יצירת אמנות מעניינת.

קבוצת כיכרות המוקפת בתעלה או בנהר מרכיבה את ה"אינסולה", וכל האינסולות קשורות זו בזו במערכת של למעלה מ-400 גשרים. כמה אינסולות מתחברות יחד לסיסטיאר אחת ושש הסיסטיארות משלימות את הפסיפס המדהים הנקרא וונציה.

אולי דווקא משום שהוא אבי הגטאות היהודיים בעולם, זוכה דווקא רובע קנרג'יו לעניין מיוחד. הרובע שבצפון העיר סגור בין ה"קנל גרנדה" והים, והוא בעצם גבול השטח הבנוי של וונציה. הוא תוכנן בשונה מיתר חלקי העיר, כך שהנהרות החוצים אותו מקבילים זה לזה ואפשר לראות בו שורות שורות של בניינים מהתקופה הביזנטית עד לאלה בני המאה ה-18, ואת תחנת הרכבת החדישה בת המאה ה-20.

עלינו לסירת האוטובוס בכיכר רומא. הסירה שטה לאורך ה"קנל גרנדה" ונכנסה ל"קנל די קנרג'יו", שם ירדנו בתחנה הנושאת את השם "איל גטו".

פנינו לתוך סמטה צרה שבתיה גבוהים מאוד, ומצאנו את עצמנו בתוך האזור שובה הלב והמיוחד של הרובע, בגטו היהודי.

בדיאלקט הוונציאני, פירוש המילה גטו – שמכאן אומצה לשימוש בכל אירופה – הוא פשוט בתי יציקה, שהרי כאן עמדו בתי היציקה העתיקים והנטושים של העיר, ואילו תושבי הגטו עצמם כינו את שכונתם בז'רגון המקומי שלהם בשם "חצר". פרנסי וונציה, שלא כל כך אהבו את היהודים אבל אהבו לעשות איתם עסקים, מצאו פטנט.

ב-1516 הם החליטו להגביל את מגורי  היהודים לאזור הגטו. היהודים חיו כאן בביטחון יחסי והתארגנו בקהילות, כל אחת עם בית כנסת, רב ומנהלה קהילתית שלה. בגלל הצפיפות שגדלה במרוצת השנים, צמחו הבתים לגובה ויצרו את המראה המוזר של סמטאות צרות שנראות כמו חנוקות בין הבתים, שיש המכנים אותם "גורדי השחקים של וונציה".

ההגבלות על היהודים הוסרו ב-1866. אז עזבו את הגטו העשירים והמבוססים שבתושביו ועברו להתגורר בבתים ובארמונות בכל העיר. ובכל זאת, עד עצם היום הזה הם מאוחדים מסביב למרכז אחד: הסמטאות ובתי הכנסת של הגטו.

הסתובבנו בין הסמטאות כשהראשים מוטים כל הזמן כלפי מעלה, אל הבניינים החומים בהירים בני שמונה הקומות, עם הקירות הישנים מקולפי הטיח ותריסי העץ הירוקים, עם הכביסה התלויה על חבלים הנמשכים מחלון אל חלון. בקומות התחתונות אפשר למצוא מסעדה כשרה, חנויות יודאיקה ומזכרות מארץ הקודש. בכיכר הקטנה של בתי הספר נמצאות עדיין דלתות עץ כבדות ומחוטבות ועליהן קשתות. על אחד הקירות קבועה טבלת אבן עם כיתוב עברי מטושטש.

למרות שהיום מתגוררות בגטו רק חמש משפחות יהודיות מבין 600 היהודים שנותרו בעיר, קל מאוד לדמיין את החיים שתססו בין הסמטאות עם בעלי המלאכה, הנשים והילדים בדרכם אל בתי הספר והישיבות. בבתי הכנסת המפוארים של הגטו אפשר לבקר בסיורים מודרכים היוצאים מבניין המוזיאון לאמנות יהודית, שבכיכר הגטו החדש, בכל יום, פרט לשבת, בין השעות 10:30-17:30, ובחורף עד 15:30, עם הדרכה בשפה האנגלית. במוזיאון עצמו יש אוסף נאה של כתבי יד עתיקים, ספרי תורה, חפצי דת נדירים, פרוכות, עדויות לחיים העשירים שהתנהלו ברובע ובקהילות שכנות.

חצינו גשר קטן בעל מעקה מברזל ועזבנו מאחורינו את האזור שאינו הכי מפואר בעיר, אבל בוודאי המרגש ביותר עבור מטיילים יהודים. טיילנו לאורך התעלות בחיפוש אחר ביתו של הצייר הידוע טינטורטו בן המאה ה-16, שנולד, חי ומת בקנרג'יו, ועשרות מציורי הקיר המופלאים שלו מקשטים הרבה כנסיות וארמונות בוונציה. שמו האמיתי היה ג'קופו רובוסטי והוא כונה "טינטורטו" בשל מקצועו של אביו, שהיה צבע של בדי משי.

הסתובבנו בין התעלות והטיילת, תועים מדי פעם בדרכנו, אך נהנים מכל סירה ומכל גונדולה חולפת, מכל בניין ומכל גשרון וגם מהריחות העולים מן הטרטוריות הקטנות שבדרך, עד שמצאנו את הבית הישן בפונדמנטה דיי מורי מספר 3399.

הבניין זקוק לשיפוץ רציני וכבר אי אפשר להיכנס אליו, אבל צמוד לו, בקומת הקרקע, נמצאת סדנת תחריטים ישנה, שאפשר להיכנס ולחטט באוצרותיה. בתוך כוך, ממש ליד דלת הכניסה, נמצא פסל מורי מעניין, חבוש טורבן ענק, אחד מקבוצת פסלים שהעניקו את שמם לכיכר הסמוכה – "כיכר המורים".

עברנו את הכיכר, חצינו עוד גשר וכבר היינו ליד הכנסייה הגותית "מדונה דל אורטו" עם החזית המקושטת והיפה שלה, שעל קירותיה מצויים כמה מציוריו הנפלאים של טינטורטו.

בין שאר החידות שמזמנת וונציה, אפשר לנסות את סגנון הבנייה של המבנים השונים: ביזנטי עם קשתות דמויות פרסה בחזית, גותי עם קשתות מחודדות וקישוטי אבן עדינים, בניין רנסאנסי מאבן חול, סימטרי והרמוני עם מוטיבים השאולים מיוון ומרומא העתיקות, או בארוקי עם שפע קישוטים על כל סנטימטר של קיר – מלאכים, מסיכות, אריות ומה לא.

אחד הבתים הגותים היפים הוא "בית הזהב", שחזיתו פונה אל הקנל גרנדה. הצבעים שעיטרו אותו בראשיתו – שחור, כחול, לבן וזהב – והקנו לו את השם בית הזהב כבר דהו ואינם, אבל עדיין חלונות התחרה, הצריחים המזרחיים וקישוטי השיש נותרו מרהיבים כשהיו. הבית משמש היום מוזיאון לאוספי ציור ופיסול מהמאות ה-11 עד ה-18 (גלריה פרנצ'טי) ודווקא משום שהאוסף אינו גדול, תענוג ליהנות מכל יצירת אמנות ולצאת עם טעם של עוד.

יצאנו לשאוף אוויר במרפסת שבין עמודי החזית המפוארת. השקפנו אל הקנל גרנדה ואל התעלות הקטנות היוצאות ממנו. הימים היו, כאמור, ימי הקרנבל ובתעלה שטו סירות עם נוסעים לבושים בתלבושות עתיקות. אחרים פסעו בניחותא, לבושים גלימות שחורות וחבושים מגבעות משולשות, כשהם נבלעים בין הסמטאות הצרות. ממרומי בית הזהב נדמה היה לנו שחזרנו כמה מאות שנים אחורנית.

אם חזיתו של בית הזהב פונה אל התעלה ואל העבר, הרי אחוריו משתלבים במהומה העכשווית של המדרחוב סטראדה נואובה, המוליך אל גשר ריאלטו. כאן אפשר למצוא חנויות בגדים, נעליים, סופרמרקט, פיצריות, קונדיטוריות משגעות, אריזות פסטה בכל צבעי הקשת ודוכני רחוב גדושים באביזרים צבעוניים לקרנבל, כשביניהם מופיעים אמני רחוב. אפשר לשבת על מדרגות אחד הגשרים הקטנים ולבלוע בעיניים את כל המהומה הצבעונית הזאת.

מליון השקרים של מרקו פולו

בן מפורסם עוד יותר של רובע קנרג'יו הוא הנוסע המפורסם מרקו פולו, שנולד ב-1254 לא רחוק מרובע ריאלטו. האציל הצעיר וההרפתקן שירת את השליט המונגולי קובלאי חאן כשגריר נודד במשך 20 שנה וחזר לוונציה עם אוצרות תכשיטים וסיפורים על עלילותיו. דווקא כאן, כשחזר למולדתו, נישבה מרקו פולו באחד הקרבות שבין וונציה וגנואה, ובשבתו בשבי כתב את ספרו המפורסם על פלאי העולם.

הספר זכה אמנם להצלחה, אבל גם זיכה את מחברו בתואר "המיליון" – כלומר מיליון שקרים – שהדביקו לו ספקנים ששמעו או קראו את סיפוריו ולא כל כך האמינו לו. שתי החצרות הקטנות, שמשפחת פולו גרה בהן, נקראות עד היום חצר המיליון הראשונה והשנייה, והן עוד אחת מפינות החמד של העיר.

חצר המיליון הראשונה מספר 5841 היא גם משכנה של Osteria ll Milion, מסעדה קטנה ומאוד פופולארית בין הוונציאנים, שאוהבים אוכל טוב במחירים סבירים. אכלנו שם סלט סרטנים מענג וכבד עגל בנוסח וונציאני טיפוסי ופונקנו על ידי המלצרים. אם אתם רוצים להימנע מהזוועות שמגישים ברוב מלכודות התיירים בעיר, אתם מוזמנים לנסות את המסעדה הזו.

חצינו את התעלה הגדולה והגענו לסיסטאר אחר, סאן פולו, שהוא אחד הרבעים התוססים בעיר, עם שוק, חנויות קטנות, ברים והמון קיוסקים של גלידה נהדרת וסבך סמטאות המוליכות לכיכרות קטנות.

כאן בילינו כמעט חצי יום בכנסייה הפרנציסקאנית סנטה מריה דאי פרארי, שהיא לא רק ענקית, אלא מדהימה בשפע אוצרות האמנות הטמונים בה והכוללים בין היתר ציורים של טיציאן וג'ובאני בליני ופסלים של דונטאלו. מאולם לאולם, מקפלה לקפלה, נפרשים האוצרות הללו והעין לא שבעה.

ממש מעבר לפינה, בארמון בן המאה ה-16 של אגודת רוקו הקדוש, מצאנו שוב את ציוריו של טינטורנטו, אבל הפעם בכמות מדהימה המכסה אולמות שלמים על קירותיהם ותקרותיהם. לולא הקור המקפיא בארמון הלא מוסק ביום חורף צח וקר, היינו בוודאי מבלים שם את שארית היום.

לאלה המבקשים להתוודע אל הסיפור הוונציאני מראשיתו, מומלץ לשוט בסירת אוטובוס אל איי הלגונה. חולפים על פני אי תעשיית הזכוכית הנודע, מורנו, ויורדים דווקא באי הזעיר טורצ'לו, שהרומים ישבו בו עוד במאות הראשונה והשנייה. פעם גרו בו 20 אלף איש, אך כיום מתגוררים בו רק 60 תושבים בכמה בתים קטנים וציוריים, שרובם משמשים אכסניות ומסעדות.

מהמזח מובילה דרך עפר אל הבזיליקה הביזנטית העתיקה, שהיא הקדומה ביותר בלגונה. במאות השישית והשביעית, כשוונציה הייתה עוד בחיתוליה, התקיימה כאן קולוניה תוססת עם ארמונות וכנסיות, ורק עלייתה של וונציה וכן מגפת מלריה רצינית הצליחו לנוון את האי ולהפכו לאי הרפאים של היום.

הבזיליקה מעוטרת בפסיפסים נפלאים, ציורים ורצפה צבעונית מדהימה. צמודה אליה כנסיית סנטה פוסקה המתומנת בת המאה ה-12 ויש באתר גם מוזיאון ארכיאולוגי קטן וגדוש ומגדל פעמונים, שמראשו אפשר ליהנות מנופי הלגונה.

ואם אתם כבר בסביבה, אל תפסחו על האי הקטן בוראנו, הנמצא 5 דקות שיט מטורצ'לו. הפעם בלי ארמונות, בלי כנסיות או מוזיאונים, סתם לטייל בין התעלות, הרחובות והבתים הצבועים בצבעים לוהטים של אדום, ורוד, ירוק וצהוב, חום וכחול, והם משתלבים לסימפוניה ססגונית רועמת, שבתוכה חיים דייגים ונשותיהם אורגות התחרה. ציפות כרים, חולצות, שמשיות ועבודות תחרה אחרות, מעשה ידיהן, נמכרות בחנויות ובדוכנים שבכיכר העיירה ולאורך הרחובות הומי התיירים.

וכל זה אינו אלא אפס קצהו של מה שיש לוונציה וללגונה להציע, גם היום, כשהעיר ממשיכה להתקיים כעיר רק בהנשמה מלאכותית. כל אחד יכול למצוא בה את המראות והנושאים החביבים עליו, בין אם מדובר באמנות, בארכיטקטורה, במוזיקה, אוכל, או סתם בתעלת מים קסומה בשעת דמדומים, כשגונדולה מחרישה חרש על מימיה.  

מידע על אתרי תיירות, טיולים ונופש בוונציה ובאיטליה ניתן למצוא בכתבות נוספות באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery.