טיול בטוסקנה - תחת הגפן והתאנה

f50#


לשקוע בעצלות ממכרת על שמיכה מול הנוף, עם ספר שירים או מפה שתוביל אותנו לדרכים אבודות ולכפרים לא חשובים. שום דבר דרמטי לא יתרחש בימים הקרובים. נלון היכן שנלון, נאכל היכן שנאכל ונשתה את מה שימזגו לנו בכוס. הרי מה יכול כבר להיות? ברור שיהיה טעים


כתב: רז מור
צילם: יונתן זייד


לשקוע בעצלות ממכרת על שמיכה מול הנוף, עם ספר שירים או מפה שתוביל אותנו לדרכים אבודות ולכפרים לא חשובים. שום דבר דרמטי לא יתרחש בימים הקרובים. נלון היכן שנלון, נאכל היכן שנאכל ונשתה את מה שימזגו לנו בכוס. הרי מה יכול כבר להיות? ברור שיהיה טעים


כתב: רז מור
צילם: יונתן זייד

 

כל מה שצריך זה רכב בעל נפח מנוע לא גדול - בוא נגיד שפיאט או אלפא רומיאו יתאימו לנוף הזה - מכונית לא חדשה וקטנה שתתנהל בזהירות וללא חיפזון בסמטאות צרות ובשבילים פתלתולים, העולים אל כפרים אבודים. כמה אבודים יכולים להיות כבר במקום העתיק הזה? לא הרבה, אם בכלל.

וצריך צלחת אחת או שתיים, שמיכה רחבה וסכין, סכין? כן, לא צריך מזלגות הרי אפשר לאכול בידיים ולהרגיש את האנרגיה של המדרונות. רצוי ואף מומלץ שיהיה סודוקו ושש-בש, ספר שירים - ביירון, ביש שלי, או קיטס ששוררו על מראות שכאלו, איזה מאמר של האוניברסיטה, או כתבה בעיתון שלא יצא לסיים לקרוא. ובשל מה אלו? בכדי שנדע להתנהל במתינות עם הזמן העצל של שם. וצריך להשיג מפה של הגבעות ואולי מדריך אחד או שניים ואת המילון הירוק עם המילים באיטלקית ומה עוד? זהו לא? אולי גם פנקס בכדי שלא נשכח.

ומין תענוג חמים וים תיכוני מתפשט בי כשאני מעכל ששום דבר דרמטי לא יתרחש בימים הקרובים. נלון היכן שנלון, נאכל היכן שנאכל ונשתה את מה שימזגו לנו בכוס. הרי מה יכול כבר להיות? ברור שיהיה טעים. נשהה היכן שנעים ולא ניגרר אל מה שחשוב או מרתק. נעשה את זה הפעם בצורה אחרת מתמיד, לא עוד הסמטאות עמוסות התיירים של פירנצה, סיינה או סן גומיניינו, הפעם לא נעבור תמונה אחר תמונה בגלריה אופיצי או לא נעפיל לשום כנסיה המוזכרת כ"אתר חובה" במדריך הירוק של מישלן, גם לא נאכל בשום מסעדה מומלצת שצולמה לאיזו סדרת בישול שגורה.



השלווה שהולידה יופי

אולי הפעם אצליח להשיב את תמונת הנוף הבלתי דרמטית בעליל הזו לפרופורציות הראויות לה. פרופורציות המתוחמות בקונטור שברירי ודק הנקרא שלווה; השלווה וחוסר המעש הספק אדיש ספק עצל יצרו פנאי; והפנאי? הוא הנחיל התעסקות בכל מיני דברים של פנאי והתנובה של התעסקות שכזו יצאה יופי - יופי שליו המתוח ברפיון על פני הגבעות המעט חד גוניות, בין העצים בשדרות הברושים הרבות, יופי המתוח בין חמניות בוערות בסיפו של קיץ ופרגים מדממים בשלהי אביב, והלאה משם היופי השורה בחריצי גבינת הפקורינו (גבינת כבשים), בבקבוקי הפייסקו (בקבוק יין העטוף בקש) ובידיו המיובלות של איכר עול ימים, הבוהה בעצב באדמתו ובשכניו המזדקנים.

אותו פנאי גרגרני שילח במשך אלפי שנים את תושבי טוסקנה אל השדות, המטעים והמרעה. האיץ בם לסיים עבודות בניה מופלאות התואמות את מידותיהם, דרבן את החולמים לאחוז במפסלת ולפסל או לטבול מכחול ולצייר. לא להאמין, הכל נעשה בתבונה ובשקדנות ובלי לוותר ולו על רגע שבתון ומנוחה אחד כמו הסיאסטה (מנוחת הצהרים), ימי הראשון, ימי הצום הרגועים, ימי השבתון של קדושים מיוסרים ובראש ובראשונה - הפרה אוגוסטו, אותו חופש קדוש ואין סופי הנמשך כחודש ומתחיל ב 15 לאוגוסט, תאריך המציין את עלייתה של מריה הבתולה לשמים. לעיתים נדמה שאם הבתולה עצמה נמלטה אל גן עדן מהחום המעיק של אוגוסט, אז גם לכל טוסקני מצוי מותר להימלט לאן שהוא, ממש באותו התאריך, ממש באמצע החום.

מלבד התאריך הזה יושבי הכפרים בטוסקנה לא נמלטים לשום מקום. כבר שנים על גבי שנים הם פשוט נמצאים שם ספונים ברבבות בתיהם ורובצים תחת גפנם ותחת תאנתם. חלקם בהחלט מפיקים מ"גפנם" - שהוא זן הסן ג'ובזה - את יין הקיאנטי הנודע.


יקב במרתף

הראשונים שהשתתפו ביצירת גלוית הנוף הזו היו האטרוסקים. אבות קדומים אלו העניקו לטוסקנה את שמה, אבל אולי חשוב מזה את כרמי זיתיה וענביה. הם אלו שהתמקמו ראשונים בנוחות על ראשי הגבעות ולפיכך הם אלו שאחראים לקווי המתאר הכלליים של הנוף, כך שמאז ועד עולם טוסקנה תהיה בעיקר יישובים ציורים המושרשים בראשי הגבעות בעוד שבקימורן נטועים מטעי זיתים וכרמים.

אל הפסגות העתיקו האטרוסקים אבני ענק שמהן בנו את חומות עריהן, ובחומות ענק אלו קרעו בתי שער מפותחים שחופו בקשתות איתנים. האטרוסקים היו כנראה הראשונים באיטליה שייצרו קשת שלה שימושים ארכיטקטוניים ברורים; אותה קשת תיקרא בספרי האדריכלות קשת רומית. קשת שכזו הניצבת כמעט 2,700 שנים ניתן לפגוש בוולטרה (Volterra), בסמטה לא עסוקה במיוחד. האטרוסקים השתמשו באבנים כבדות לבניית קומת המסד של בתיהם, שהייתה שקועה באדמה הטובה. אין להתפלא שדווקא קומה זו שימשה לאחסנתם של היבולים וכמרתף שאליו יכלו יושבי הבית לרדת ולשבור שבר. מעל לקומה זו היו קומה אחת או שתיים שחומר הגלם ששימש לבנייתן היה עץ. קומות אלו לא שרדו את חלוף העתים, אך הרי הטוסקנים לא זזים לשום מקום, כך שעדיין ניתן לקחת מהגורן ומהיקב וביישובים לא מעטים הבתים בנויים גם היום על מרתפים עתיקים אלו, בהם מאופסנת כל תנובת הארץ.

קל למצוא מרתפים שכאלו בראדה ובגרבה ובקסטלינה אין קיינטי (Castellina in Chianti) ובכפרים נוספים. האטרוסקים השאירו מאחוריהם בעיקר אומנות פיונררית (Funerary Art) שהיא אומנות שעניינה קבורה. כיאה לתרבות שפולחן המתים היה חלק חשוב מפולחנה, ניתן למצוא לא מעט אתרי קבורה אטרוסקים על ראשי הגבעות. אחד מהמקומות האהובים עלי נמצא ממש מעל קסטלינה אין קיאנטי לא רחוק ממגרש החניה. כל שיש לעשות הוא לטפס כ-500 מטר במעלה הגבעה המיוערת בעצי אורן, להצטייד בשמיכה, תשבצים או ספר שירים, ולשהות. להתבונן הרחק אל הנוף שסביב ואל פתחי הקברים הדוממים ולשקוע בעצלות ממכרת, הרי שום דבר לא בוער. לפתוח את המפה ולתור אחר דרכים אבודות וכפרים שכוחי אל שדרכי נוף המסומנות במפה בירוק מובילות אליהם.




מקימים אימפריה


ראוי לזכור שהאטרוסקים מעולם לא נטשו את הגבעות, הם פשוט הוטמעו בערב רב של שבטים שהגיעו מדרום וממזרח ויחד עמם הרכיבו את התרבות הרומית. אלו ממש כמו אבותיהם ישבו על אותן גבעות והשתמשו באותה קומת מסד עתיקה על מנת להשתית עליה את בניניהם, שלא היו שונים בעיקרם מאותם מבנים אטרוסקים. כלומר בית הבנוי מסביב לחצר שבפי הרומאים כונתה אטריום גגות הקיפו את החצר הזו והגירו מים אל בור אגירה שנמצא תחתיה. למערכת שכזו קראו הרומאים קומפלוביום.

בתקופה הרומאית מגורי האדם הפכו פונקציונאליים יותר. הרומאים השתמשו למשל באבן ונטשו את השימוש בעץ, ששימש לבניית הקומות שמעל לקומת המסד בתקופת האטרוסקים. השינוי הגביר את עמידותו של המבנה בחלוף הזמנים, בעת שריפות למשל, וגם סייע להגן על יושביו.

הרומאים החנו את לגיונותיהם המובחרים ביותר בעמקים הדשנים שבין הגבעות וחיש מהר נוצרו ערי מסכנות. כך היה בפירנצה ובסיינה ששמשה את חילותיו של אוגוסטוס. לרוב, הלגיונות הרומאים עשו להם אימפריה במקומות רחוקים ואקזוטיים, אבל בין לבין חנו בטוסקנה ועסקו בלהוציא מדעתן את הטוסקניות המקומיות, בלסלול דרכים ובלהקים גשרים, ורק לפעמים הטו שכם ועזרו בעבודת השדה. באותם ימים מרבית הגברים שירתו בלגיונות הרומים ויצאו לשירות ממושך שלעיתים נמשך 39 שנים, כך שלדמיין אזרח רומאי תחת גפנו ותחת תאנתו, לוגם יין מסוג קיאנטי או בורנלו או אפילו נובלה די מונטה פולצ'ינו (שלושה סוגי יינות מקומיים ידועים) ובין כוס לכוס טובל פוקצ'ה בשמן זית ירקרק - היה מחזה בלתי נפוץ בעליל. קודם כל, ברור שיינות אלו עדיין לא היו קיימים, אבל חשוב יותר מכך - את עבודת האדמה החליפה עבודה שכונתה "להקים אימפריה".


קאזה קולוניקה


מסיבה זו מרבית היין הובא ממחוזות רחוקים כמו קפדוקיה ויוון בעוד שאת שמן הזית ייבאו מסוריה, מספרד וגם מהגליל הישראלי המוכר לנו היטב. בשל צמצום העיבוד החקלאי באזור חקלאי מאוד, נדרשה לעיתים עזרה מהחילות הרומאיים, אך עזרה זו ניתנה באופן לא רציף תוך הבנה שאם הלגיונות יעשו יותר חקלאות, הם בהכרח יעשו פחות אימפריה. עם הבנה שכזו לא ניתן לטפח כרם או מטע זיתים.

הרומאים נאלצו לפתח חקלאות אינטנסיבית שהייתה מרוכזת בחוות חקלאיות רחבות ידיים, שבעליהן מימנו את אחזקתן. לראשונה הוקמו בראשי הגבעות בתי ענק מאבן, שהיו רכושם של משפחות רומאיות מהאריסטוקרטיה הצבאית או הפוליטית. אחוזה חקלאית כזו כונתה על ידי הרומאים "קאזה קולוניקה". הקאזה קולוניקה הייתה מבנה רחב מידות שבמרכזו אטריום רחב. בנוסף למבנה המרכזי כללה האחוזה מספר בתי משק נוספים ומעבר להם שטחי מרעה, שדות תבואה נרחבים, מעט כרמים ומטעי זיתים, ושטח נרחב בלתי מעובד ששימש לציד.

משנת 100 לפני הספירה הנוצרית ועד לראשיתם של ימי הביניים, היו חלקים ניכרים משטחה של טוסקנה נתונים תחת פיקוחן של אחוזות שכאלו. באותן שנים החלה גם החלוקה המנהלית הכללית של המרחב האגרארי בטוסקנה. שרידים של חוות חקלאיות רומאיות ניתן למצוא בראש גבעות קרחות, במנזרים עתיקים, וגם בווילות המשמשות אריסטוקרטים עכשוויים.


בין אסיף לזריעה


S439 היא דרך נוף חלומית שלאורכה פזורים, מוולטרה (Volterra) ועד לחוף, שרידים רומאיים לא מעטים. אזור נוסף נמצא ממש על הגבול בין לאציו לטוסקנה, שם ניצבת לה בראש מצוק געשי העיירה הנשכחת פיטיליאנו (Pitigliano), המכילה שרידים אטרוסקיים ורומאיים לא מעטים וכמובן רחובות ימי-ביניימיים ציוריים. בעיירה זו חיה בעבר קהיליה יהודית. אהובה עלי השינה בפיטוליאנו, אשר רחובותיה העתיקים מתרוקנים לקראת ערב, עת אזרחיה מבשלים בנינוחות את ארוחתם.

תמיד נחמד להסתובב בכפרים העתיקים סביב העיירה (שם מייצרים יין לבן תוסס) ולחשוב שזמן הוא דבר יחסי לחלוטין. עושה רושם שהאנשים שחיים בטוסקנה היו יכולים לחיות ולשרוד בכל תקופה שהיא. לתושבי הכפרים והעירות הקטנות אין תלות בזמן. הם מתנהלים להם בכבדות בין קיץ לחורף, בין אסיף לזריעה, ולעת ערב הם סועדים את ליבם בבתי אבן שבנו אבותיהם.

מרבית הבניה בטוסקנה התפתחה בימי הביניים. החל מהמאה ה-11 נבנו אלפי בתים בראשי הגבעות על מנת לקלוט מהגרים רבים שהגיעו מהצפון בכדי להתיישב ולא לעזוב. יישובים חדשים קמו, ותושביהם יצרו קהיליות של אזרחים שכינו עצמן קומונות. עד היום הקומונה היא מילה שמישה באיטלקית. היא מלמדת מי באמת, חוץ ממריה הבתולה ובנה, מנהל את חיי התושבים, והיא נושא משעשע או טרגי בפני עצמו (משעשע אם אתה לא גר שם). 




שוקולד מריר במנזר

תמונת הנוף הטוסקנית המוכרת לנו כיום היא רובה ככולה תוצר של ימי הביניים, כמו גם החלוקה המנהלית של המחוזות. ושיהיה ברור - זה לא היה קל. במשך מאות שנים כולם פה רבו עם כולם, קומונה בזזה את רכוש הקומונה השכנה, מדי פעם הן כרתו בריתות על מנת לעלות על רכושם של כפרים שכנים, ולאחר זמן פוררו את אותן בריתות ממש. שכנים שהיו טובים זה לזה הפכו לאויבים שמדי פעם התאחדו על מנת להדוף אויב. לאורך כל ימי הביניים החלוקה לנפות ולתת נפות שונתה מספר פעמים בחלק מהמקומות. חשיבותו של עידן זה בכך שהוא יצר את הזהות הלוקאלית של האזורים השונים בטוסקנה.

מחד, התרבו באותן שנים היישובים או הקומונות ומאידך, נותר ריק המרחב בין יישוב ליישוב. עד לתקופת הרנסנס (שלהי המאה ה-14), נבנו במרחב שומם זה רק מנזרים מבודדים שנהנו מהגנת השמים הנוצריים שמעליהם, אך שרדו בעיקר בשל ריבונים מקומיים שפרשו את חסותם עליהם. כך בצפון טוסקנה מנזרים של פרנציסקנים, במרכזה בנדיקטים, דומיניקנים וקבוצות ידועות פחות כמו הוואלומברוזים, ההרמיטים של קאמאלדולי, הסרוויטים - מסדר שנוסד על מונטה סנאריו (Monte Senario), ואחרונים חביבים האוליבטינים, שגם הם התיישבו על הר ששמו מונטה אוליבטו מאג'ורה (Monte Oliveto Maggiore).

לשני האחרונים כדאי לעלות וליהנות מהנוף. בלה וורנה (Santuario della Verna) שמצפון מזרח לפירנצה כדאי לערוך סיור רגלי למרומי ההר, בין שבילי נוף ציוריים וגם לקנח בשוקולד מריר המיוצר במנזר שכולו מוקדש לפרנציסקוס הקדוש. בכלל, מנזרים הם מקומות מרגשים לקניינים קפיטליסטים. למרות שלא תמיד זול בהם, תמיד טעים ומרגש והנוף והשלווה הם בחינם.

אם המנזרים רחבים יחסית ומאורגנים, היישובים על ראשי הגבעות משרים אווירה לחוצה שכולה משקפת חרדה מהמתרחש מחוץ לחומות היישוב, הבתים צפופים, צרים וגבוהים (חלק גדול מהיבול שנאסף בשדות נגרר אל הכפר ואופסן בקומות העליונות של הבתים, רק שם יכלו האיכרים להיות בטוחים שהיבול לא ייבזז). שנים של בניה בתוך החומות יצרו מיעוט של כיכרות (פיאצות). לרוב ניתן לראות כיכרות כאלו בסמוך לכנסיית הקהילייה (פייבה), או בסמוך למבצר המעוטר בסמליי המשפחות המקומיות ששלטו בחיי היום יום של הקומונה. בכיכרות הללו, המצויות בכל כפר ועיירה קטנה בטוסקנה, נערך יום השוק השבועי בו ניתן לרכוש מכל וכל. לעיתים יום השוק, מיקומו של הדוכן וסוג המזון שנמכר בו, לא השתנו במשך מאות השנים האחרונות - הרי אין לאן למהר ואנשי החבל מסתייגים משינויים.


וילה ממש ארמון


תקופת הרנסנס הביאה עימה רוח חדשה לעיר כמו פירנצה אך גם לכפרים נידחים וקטנים. משפחות עתירות ממון וכוח כמו משפחת המדיצ'י, בני רוספיליוזי והנפוטיזם המפורסם של הקיג'ים, העניקו תחושת ביטחון ויציבות. תרומתן של משפחות אלו לפיתוחה הכלכלי-חברתי-אומנותי ובסופו של דבר גם הצורני של טוסקנה, הייתה מכרעת. לאחר מאות שנים שבו השקט, השלווה והביטחון האישי, אל המרחב הכפרי. תחת חסותן של משפחות תקיפות אלו, התרחבו הכפרים ובתים בודדים צצו במרחבים שבעבר אוכלסו רק על ידי מנזרים ומבצרים מוגנים.

בתי חווה ענקיים ממש כמו בעידן הרומי צצו וריכזו פעילות חקלאית ענפה. בתי חווה אלה נשאו לראשונה את התואר וילה. ושיהיה ברור אחת ולתמיד לכל שוכרי הווילות למיניהם: וילה היא מבנה כפרי גדול מאוד שנחלתו הפרטית יכולה היתה להקיף עשרות דונמים. או במילים פשוטות לקורא העברי ולשוכר הנמרץ - וילה טוסקנית היא ארמונה הכפרי של משפחת אצולה, שהכיל לעיתים עשרות חדרים, מספר בתי משק, מחסנים ובתי מגורים לעובדי המשק והבית.

וילות כאלה לא ניתן לשכור, כי לרוב הן תפוסות. הארמונות הכפריים הללו, המכוסים בציורי קיר יקרי ערך שחלקם נוצרו על ידי אומני רנסנס מהמעלה הראשונה או השנייה, משמשים כמוזיאונים, או כמלונות פאר. מקצתם הם בתי אחוזה בפועל של האריסטוקרטיה החדשה או הישנה. תמיד, אבל תמיד, שווה לבקר בארמונות אלה, אם ניתן.

מעונות אלו השפיעו גם על צורתם החזותית של הארמונות בפירנצה, בפנים ובחוץ. פירנצה היא העיר שהמושג ארמון הומצא בה כמו גם אופיו החזותי של המבנה. רבים מארמונות פירנצה נושאים חתימה אדריכלית ברורה שמקורה במחוזות הכפריים שמסביב לעיר, כאילו מבני ענק אלו מבקשים לספר על מוצאם הכפרי של בעליהם (לדוגמה קומת הכניסה של ארמונות פירנצה גסה ובנויה מאבני ענק המעניקות לה מראה ספק כפרי ספק מבצרי). ואכן, חלק לא מבוטל מהאליטה הפלורנטינית הגיע אל העיר מהכפר.

משפחת מדיצ'י, למשל, מקורה במחוזות הכפריים מצפון לפירנצה, בעמק ירוק וציורי העונה לשם  איל מוג'לו (il Mugello). עמק זה, שחוצה אותו נהר הסייבה (Sieve), היה חביב על האריסטוקרטיה הפלורנטינית לאורך כל תקופת הרנסנס, כך שמלבד המבנים של המדיצ'ים ניתן גם לצפות בווילות וב"קאזלות"  של אמידים נוספים.


בין קאזלה לווילינו

המבנה הטוסקני הצנוע יותר מכונה "קאזלה", וכנראה שהוא קדם במעט לווילה הגדולה והמפוארת יותר. הקאזלה הוא מבנה מרובע בעל חלונות גדולים הפרוצים בחדרים גדולים (יש הסבורים שהחלונות הגדולים שימשו להכנסת חלק מהיבול לתוך הקומות העליונות של הבית, ממש כמו בימי הביניים). המבנה הוא בעל 2-3 קומות, לפעמים הוא גדול מאוד ולפעמים בעל מידות צנועות יותר. קירות החדרים בכל קומה עבים מאוד ושימשו לנשיאת הקומות שמעליהם. בבית שכזה הסתופפו יחדיו עובדי משק הבית ואדוניהם, שהיו בדרך כלל מנהלי אחוזות או אצילים מהדרגה הנמוכה ביותר.

כיום חלק מבתים אלו, בשל גודלם היחסי, הפכו למלונות בוטיק או מה שאנחנו אוהבים לכנות “וילה בטוסקנה”. לרוב שוכרים חדר אחד או שניים בעלי נוף יפה (הבית נמצא בראש גבעה, כי כך זה שם). רק לפני 15 שנה היה ניתן לרכוש קאזלה שכזו במחירים מגוחכים של מאה אלף דולר (ובתמורה לזכות בבית של מספר מאות מטרים מרובעים, שנים או שלושה מבני משק והכל יושב על מספר דונמים בנוף יפה) המחיר המגוחך תאם את הביקוש הנמוך יחסית, ואת העלויות האדירות הכרוכות בשיפוץ הבית.

מי ששוכר בית כפרי משלו, שוכר לרוב בית חדש יותר שניבנה במהלך המאה האחרונה ומכונה "וילינו". הווילינו הוא הדבר היחידי שמזכיר אולי בקושי וילה מסוגננת ישראלית. עקב ביקוש הולך וגובר, מחירן של הקאזלות הגדולות כיום לא יסולא מפז, או כפי שהאיטלקים אומרים "סקו די סלדי". הווילינו אף הם שופצו, וגם מחיריהם אינו נמוך. בנוסף מעניקות הרשויות אישורים לבניית וילינו חדשים רבים, למי שרוצים להשכיר או לשכור חדרים בתמונת הנוף הטוסקנית הזו.


בית כחול עגול

כיום הרשויות שומרות על הנוף הזה הנשקף אל הגבעות, ומה שביניהן. לא ניתן לסלול דרך בכל מקום, וגם לא ניתן לנטוע כל סוג של עץ (עצי איקליפטוס למשל הם מחוץ לתחום). הבתים המשופצים וגם החדשים חייבים לזכות באישורים מיוחדים, שמבטיחים כי צורת הבית תשמור ותשתלב בנוף המסורתי והקדום. בית כחול ועגול, למשל, לא בא בחשבון.

לשם כך המציאו האיטלקים מישרה המכונה "ג'אומטרה" - אדם הממליץ על חברת הבניה או השיפוצים ומקשר בינה לבין המועצה המקומית – הקומונה, בעלי המבנה, בעלי המקצוע השונים, האדריכלים, ומי לא. הוא המביא והמוציא, וללא אישורו, חוות דעתו ותמיכתו, לא ייכון שום דבר בארץ הגבעות הטוסקנית.
כל המערכת הביורוקרטית הזו נועדה להגן ולשמר פיסת יופי שלווה, בה הזמן מתעוות ומאבד מחשיבותו. אז צריך פשוט להוריד את הרגל מדוושת הגז ולהתנהל לאט לאט. הרי כל מה שצריך זה רכב בעל נפח מנוע לא גדול, מכונית לא חדשה וקטנה שתתנהל בזהירות וללא חיפזון בסמטאות צרות ובשבילים פתלתולים, העולים אל כפרים אבודים. כמה אבודים כבר יכולים להיות  במקום הקדום הזה...? חייכתי לעצמי.

 

מידע נוסף על טיולים, אתרי תיירות ונופש בטוסקנה ואיטליה ניתן למצוא בכתבות נוספות באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery