סזאן. צילום: אביטל ענבר

פרובאנס, חבל ארץ של ניגודים ושל השלמות, משתרעת בין הים להרי האלפים. שעה אחת של נסיעה מקשרת בין חוף הים לאתרי הסקי הקרובים, ובאותו היום אפשר להשתזף ליד המים ולגלוש על השלג.

 

שניים מארבעת גבולותיה ברורים מאליהם: הים התיכון בדרום והגבול האיטלקי במזרח. את סוגיית הגבול המערבי פתרתי בנקל: פרובאנס "שלי" נעצרת בנהר הרון, קו-גבול שהוא גם טבעי, גם נכון. הקושי הוא בצפון. פרובאנס העילית עולה צפונה אל תוך האלפים. בעיני, למן נעורי, פרובאנס היא חבל-ארץ שעיקרו גבעות. אין לה חלק ונחלה באלפים. לפיכך אין אנו מטפסים לגבהים, ולא חוצים מעברי-הרים נישאים. בחרתי בקצה איזור גידולו של הזית, וזית הוא מלה נרדפת לפרובאנס.קו הרוחב 44 ומשהו צפון.

בפרובאנס, יש מן הכול. פאר ומותרות בריביירה, אמנות על כל צעד ושעל, כפרים עתיקים תלויים על צוקים, דרכים צרות ומפותלות מעל עמקים עמוקים הטובלים בצמחיית שיחים עבותה. ריחות רוזמרין ואזוביון, שבעונתו צובע את הטבע בכחול-סגול ומשלים את הצהוב העז של המימוסה. מבטא מתנגן כמו שיר, משחקי פֶּטַאנק אינסופיים בכפרים, גביעי הפאסטיס המלווים את משחקי הבֶּלוֺט בבתי-הקפה, שירת הציקאדות, וה"בלגן" הים-תיכוני - כל זה על רקע שרידיה של תרבות רומית מפוארת, שידעה להשליט סדר בכל דבר.

ישנה פרובאנס התיירותית ה"רשמית". אתרים גדולים, פנינים של ארכיטקטורה, היסטוריה, אמנות. לעולם אעדיף תגליות קטנות בנוף כפרי. לצד האתרים המונומנטליים, אני משרטט מסעות המתרחקים מאותם נכסי צאן ברזל של התרבות האוניברסלית לטובת הצאן שבשדות, נקיקי הנחלים, הכפרים היפהפיים - בפרובאנס פזורים רבים מאותם ארבעים כפרים, הנחשבים רשמית ליפים ביותר בצרפת - קאפלות עתיקות, מצוירות או לא, מוזיאונים כפריים, יקבים, סדנאות אומנים - ושווקים.

 

ריחות, צבעים, טעמים. צילום: סיגל לוי

 

הסתפקתי במראה: בתים עתיקים, טירה וכנסייה בראש תל. לא נכנסתי לרחובות הצרים, המטפסים על צלע הגבעה. ייתכן שאורל, כמו הרבה כפרים קטנים בפרובאנס, הוא כמו תמונה: יפה מבחוץ.

טיול בפרובאנס הוא מסע לחושים, ובעיקר לעיניים. בסיורי שם, לא פעם נעתקה נשימתי נוכח יפעת הטבע, צבעי הים, הרקיע וההר, וגם הדר אתרים שהם מעשה ידי-אדם. מה נפלא האיזור ברבגוניותו. הוא יפה כמו ציור של ואן גוך, שישב בארל והשתגע מרוב יופי. כמו ציור של סזאן, שחי באקס-אן-פרובאנס. כמו ציור של מאטיס.

מה רבים הציירים שבחרו לחיות בפרובאנס! רובם חיו כאן לסירוגין, אחדים השתקעו באיזור בשלב זה או אחר בחייהם. הם רכשו בתים שבהם יצרו, אהבו וסבלו - וגם מתו. הם התמזגו בחיי האיזור, ציירו ופיסלו גם מחוץ לבית, מותירים חותמם על סביבתם. פרובאנס היא חבל האמנות, כשם שהיא ממלכת הזית, האזוביון, הפאסטיס והפטאנק. האמנות טבועה בחייה.

זו הסיבה לכך שהחלטתי לפתוח את הספר "תענוגות פרובאנס" בהומאז' לאמנים - מחווה לפרובאנס של האמנים, שהתבשמו מצבעיה, אורה ונופיה, שהתבשמו מיופיה.

 

מזון לגוף ולנפש   

המסעדה וגינתה הם כמוזיאון. יש בה פסלים של סזאר, שהיה אולי הנודע באמני פרובאנס ברבע האחרון של המאה העשרים. סזאר איש מארסיי, שהיה כה פופולארי בזכות המכוניות שמעך לקוביות, והלך לעולמו בדצמבר 1998 מסרטן, והונצח לעד על-ידי תעשיית הקולנוע הצרפתית, שהפסלון "סזאר הזהב" הוא האוסקר שלה. לצד עבודותיו של סזאר, ציורים של טוביאס, עבודות של בן והרבה יצירות של ארמאן, הפסל הנודע, מראשי הניאו-ריאליזם הבונה סדרות של כלים - כלי-נגינה, וגם כלי-מטבח כמו כפיות, מזלגות, כדי-קפה. אסכולה שלמה, ובעצם שתיים, במסעדה אחת. ערב קודם לכן, במסעדה של ז'אק מאקסימן בואנס, סעדתי ליד שתי עבודות של ארמאן, תלויות על הקיר, משזר מזלגות ומשזר כפות. והנה ארמאן עצמו, גדול האמנים החיים הפועלים בריביירה, אולי הנודע באמני צרפת דהיום, יושב עם ידידים ואוכל, בין יצירותיו. ביתו של ארמאן בואנס, החבוי בשולי שביל ואפילו ורז'ה אומר שהוא מתקשה למצוא אותו בכל פעם מחדש, מצופה אינספור תופים של מכונות כביסה. מוזיאון חי ופעיל של יצירותיו. 

 

מידע נוסף על אתרי תיירות, נופש, טיולים ומסלולים ניתן למצוא באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery