ההיסטוריה של טוסקנה האגדה לבית מדיצ'י: עושר אגדי, תככים ויכולת שליטה בלתי מבוטלת, אפיינו את בני משפחת מדיצ'י ששלטו בפירנצה במשך 300 שנה והטביעו את חותמם בכל פינה בעיר החל מהכיכרות וכלה במוזיאונים. אז מי היו הנפשות הפועלות ומה היה תפקידם? הכל על השושלת השלטת מאת: צוות דיסקברי בדברי ימיה של איטליה בכלל וטוסקנה בפרט, שמור מקום של כבוד למשפחת מדיצ'י (Medici) - אחת המשפחות הבודדות שמזוהות עם פירנצה, בירת טוסקנה, ושאת חותמה ניתן לראות בפיאצות, ברחובות ואפילו בגלריות של העיר שנחשבת ליהלום בכתר הטוסקאני. שלטונם של בני המשפחה בפירנצה החל אי שם במאה ה-14 והסתיים במאה ה-17 (עם הפסקה באמצע). בדרך מונו מקרב המשפחה שני אפיפיורים (ליאו ה-10 וקלמנס ה-7) שליטים של רפובליקת פירנצה, וכמה מבנות המשפחה (קתרין דה מדיסיס ומרי דה מדיסיס) הפכו בזכות נישואי נוחות למלכות צרפת. אם תרצו מדובר בשושלת איטלקית מפוארת שהגיעה למעמדה בזכות ההון שהפך בשלב מסוים לאון. אם תרצו, מדובר במשפחה שהתנהלה בשני מישורים מקבילים: המישור העסקי המוכר והמכובד שהביא למשפחה כבוד, כוח ויכולת השפעה, והמישור השני האפל והתככני שמעורבות בו פרשיות רצח, מזימות מקומיות ותחבולות בינלאומיות. הנפשות הפועלות את ההון הראשוני צברה משפחת מדיצ'י בזכות הבנק שהיה בבעלותה משלהי המאה ה-14 והפך במרוצת השנים לאחד הבנקים החשובים בכל אירופה. עוצמתה הכלכלית של המשפחה שימשה כתשתית לצבירת הון פוליטי, בתחילה בתחומי העיר פירנצה ומאוחר יותר ברחבי איטליה והיבשת כולה. צבירת ההון המשפחתי החלה כאשר הקים גובאני די ביצ'י (1360–1429) את בנק מדיצ'י בפירנצה. הודות לכישרונו המסחרי הצליח דה ביצ'י למצב את מעמדו של הבנק כאחד החזקים באיטליה בפרט ואירופה בכלל, לא מעט בזכות העובדה כי האפיפיור, פיוס השני, פתח בו חשבון שתרם לא מעט לפופולאריות של הבנק ולפריחתו הכלכלית. בנו קוזימו אל ווקיו (1389–1464) הידוע בכינויו "הקשיש" המשיך את המסורת המפוארת של אביו ואף זכה לכינוי "מלך לכל דבר חוץ מהתואר" שניתן לו על ידי האפיפיור. למרות עושרה האגדי של המשפחה היה קוזימו אדם צנוע, ובמקום להתגורר בארמון מפואר העדיף לנהל את ענייניה של העיר ממקום אחר בהתאם לאופיו. קוזימו זכור לטוב עד היום הודות לתמיכתו באמנים צעירים, והוא זה שאחראי במידה לא מבוטלת על יופייה של העיר שנראית כמוזיאון פתוח, בזכות הכיכרות הקסומות ומלאות החן, הפסלים הרבים, הארמונות המפורסמים, וגולת הכותרת: מוזיאון האקדמיה, "האופיצי" (Uffici), שנחשב למוזיאון החשוב והיפה בטוסקנה (בתחילת דרכו שימש המבנה כמשרדו של קוזימו). לורנצו דה מדיצ'י: השליט הכל יכול היהלום שבכתר דומה שאת עיקר מרצו הפנה קוזימו להפיכת פירנצה ליפה בערי טוסקנה. הוא הזמין את טובי האדריכלים של התקופה על מנת לתכנן שורה שלמה של בניינים מרהיבים, ביניהן כנסיות סן מרקו וסן לורנצו, שקושטו בידי מיטב אמני התקופה. בנו פיירו המשיך את דרכו של אביו אך בשל מותו בטרם עת – כתוצאה ממחלה - תפס נכדו לורנצו (1492-1449) הידוע בכינויו "המפואר" את השלטון. הכינוי אגב נובע מתרגום מוטעה של תוארו IL Magnifico"" (מופלא). בתואר זה השתמשו פשוטי העם כאשר דיברו על נכבדי העיר שלא נשאו תואר רשמי, כלורנצו, ולכן אי אפשר היה לכנותם בתואר רם המעלה הוד מעלתו. לורנצו היה משורר והומניסט, ופטרונם הנלהב של לאונרדו דה וינצ'י, דונוטלו, בוטיצ'לי ואחרים. את מרבית זמנו הקדיש למחקר ולימוד, בעיקר של כתבי הפילוסוף דאנטה והסופר בוקאצ'ו מחבר "סיפורי דקאמרון" המפורסם. אבל הכספים והזמן שהקדיש לורנצו לאמנות, לפילוסופיה ולספרות לא עזרו לו "ביום הדין", והוא הצליח לעורר את קנאתם של בני משפחת פזי היריבים, שביקשו לתפוס את השלטון במקומם של בני מדיצ'י. הללו ניסו להתנקש בחייו של לורנצו ובחיי אחיו ג'וליאנו שאף מצא את מותו כתוצאה ממעשה ההתנקשות. עם מותו של לורנצו, נכנע פיירו בנו לצרפתים שפשטו על העיר, ותפסו את השלטון. בני פירנצה שהאשימו אותו בכניעה ללא קרב, גירשו אותו מהעיר ושלטונה של המשפחה בפירנצה הסתיים לפי שעה. בשנת 1512 החזיר ההגמון ג'ובאני למשפחה את כבודה האבוד, ואת השלטון בעיר. לימים הפך ההגמון לאפיפיור ליאו העשירי וממקום מושבו ברומא ניהל את ענייניה של פירנצה. בנו אלסנדרו ניסה לשחזר את ימי התהילה של אביו אבל מעשי השחיתות שלו הביאו לרציחתו על ידי בן דודו לורנצאצ'יו. ב-1743 נפטרה מריה לודביקה, שהיתה הנצר האחרון לבית משפחת מדיצ'י. עם מותה ירדה מבמת ההיסטוריה השושלת המפוארת, אבל המונומנטים הרבים שהשאירה אחריה משמשים עדות אילמת לפועלה בעיר.