פירנצה, פיזה וסיינה כתבנו יצא לטייל בין שלוש "ערי הבירה" של טוסקנה ומצא תחרותיות, גאוות יחידה, כישלון מוצלח וגם סיפור רצח מסתורי. אל פירנצה, פיזה וסיינה מאת: גיא נוימן האוויר היה קריר באותו חודש אפריל בשנת 1478 כאשר לורנצו המפואר ואחיו ג'וליאנו, האחים לבית מדיצ'י ושליטי מדינת פירנצה החופשית, יצאו מארמון המדיצ'ים שבכיכר הסיניורינה וצעדו אל הקתדרלה. לורנצו העיף מבט אל הארמון ונזכר בסבו קוזימו דה מדיצ'י שהיה כלוא בארמון לפני 45 שנה. "אנו חיים בתקופה מסוכנת", פלט בקולו הצרוד לכיוון אחיו שהביט בו במבט מודאג. שני האחים ידעו שלמשפחה המכובדת יש אויבים רבים. סב המשפחה, שגורש מפירנצה עירו לאחר כליאתו ב-1443, הצליח לחזור עם 100 חיילים ונציאנים ולהחזיר לעצמו ולמשפחתו את השליטה בעיר. אך בתקופתם של שני האחים הזמנים השתנו והסכנות גברו. אויבים כבירי כוח איימו על שלוותם, ביניהם פאנסיסקו דה פזי, בן למשפחת הבנקאים המפורסמת שקינאה במדיצ'ים בשל עושרם; ג'ירולאמו ריאריו, דוכס העיר אימולה שפחד כי לורנצו רוצה לכבוש ולספח את עירו; ארכיבישוף העיר פיזה, שחמד את בישופות פירנצה החזקה והחשובה יותר; והאפיפיור בכבודו ובעצמו, שלא אהב את הכוח הרב שרכש לורנצו המפואר, והעדיף נסיכות דומיננטית פחות. לפני מספר ימים, כאשר קיבל לורנצו הזמנה רשמית מאחד מוותיקי משפחת דה פזי לבוא לביקור ברומא, הוא חשד שמדובר במזימה ודחה את ההזמנה. אויבי המדיצ'ים אכן קשרו קשר לרצוח את שני האחים. את ג'וליאנו אמורים היו לרצוח בעירו, ולורנצו עתיד היה לפגוש את מותו בדרכו לרומא. כיוון שלורנצו דחה את ההזמנה לבקר לרומא, השתנתה התוכנית. הוחלט כי רצח השניים יתבצע במהלך תפילת יום א' בדואומו, הקתדרלה של פירנצה. בתאריך 26.4.1478 יצאו שני האחים לכיוון הכנסייה. פרנסיסקו דה פזי, בן משפחת הבנקאים, אמור היה לדקור את ג'וליאנו. את לורנצו אמור היה לדקור איש צבא בשם מונטסקו, אולם התעוררה בעיה: מונטסקו שהיה דתי הסכים אומנם לרצוח, אך בשום פנים ואופן לא בתוך הכנסייה. מיד נמצא פתרון: שני נזירים הסכימו לרצוח את לורנצו במקום מונטסקו וכולם המתינו דרוכים לקראת כניסתם של שני האחים לכנסייה. האחים נכנסו ומיד עם צלצול פעמון הכנסייה קפצו הקושרים על שני האחים, שכרעו ברך מול המזבח. פרנסיסקו דה פזי דקר את ג'וליאנו בצווארו ובבטנו, 19 דקירות סכין. כאשר סיים גסס ג'וליאנו על רצפת הכנסייה. שני הנזירים היססו לרגע. היסוס זה עלה להם בחייהם. לורנצו הספיק לשלוף את חרבו, להרוג את שניהם ולהימלט אל ארמון המדיצ'ים כשהוא פצוע בלבד. הקושרים נעצרו, פרנסיסקו דה פזי ושני שומרי ראשו נתלו מחלונות הארמון עירומים. מונטסקו, שסירב לרצוח מטעמי דת, הודה לאחר עינויים בחלקו בקשר. בשל היותו איש צבא נמנעה ממנו ההשפלה. ראשו נערף במצודת הברג'לו הממוקמת ממש מאחורי ארמון המדיצ'ים. בעקבות ניסיון הרצח איבדה משפחתו של פרנסיסקו דה פזי, משפחה של בנקאים מהעשירות בעיר, את כל רכושה שנלקח ממנה. אפילו סמל המשפחה, הדולפין, הורד מכל המונומנטים המפארים את העיר. בנוסף, התקררו גם הקשרים בין בני משפחת מדיצ'י שליטי מדינת פירנצה החופשית, לבין האפיפיור. צחוק הגורל - כעבור שנים רבות התמנו שני בני משפחת מדיצ'י לאפיפיורים. המשפחה האדירה והבלתי נשכחת הצליחה לכבוש גם את כס האפיפיור. צילם: גיא נוימן על קצה המזלג מאות שנים לפני תקופת רומי חיו באזור תושבים קדומים – האטרוסקים - עם שמקורותיו עלומים. האטרוסקים טענו תמיד, כי הם תושביה הקדומים והמקוריים של איטליה. לעומתם היסטוריונים יוונים גרסו כי האטרוסקים הגיעו ממזרח, מאזור בבל או אסיה הקטנה. היו אף שטענו שהאטרוסקים הגיעו מאטלנטיס – היבשת האגדית ששקעה ונעלמה. מקורות לשוניים זהים לשפת האטרוסקים מצויים באי למנוס (LEMONS) שביוון, כמו גם בחלקים מסוימים של האלפים. החידה על מקורותיהם היתה ותישאר כנראה לא פתורה. במאה השישית לפנה"ס, כשהיו האטרוסקים בשיא כוחם, הם הקימו ברית של 12 ערים, שכונתה על ידי היוונים בשם דודקאפוליס (DODECAPOLIS). הם ניהלו מערכת דתית ופולחנית, היו אנשי אדמיניסטרציה טובים, וחלקם גם פיראטים ויורדי ים נועזים שכבשו נחלות ואיים נוספים מול חופי טוסקנה, כמו האי אלבה וחלקים מקורסיקה. במאה הרביעית לפנה"ס החל מצבם של האטרוסקים להידרדר. הרומאים – הכוח החדש, כבשו את האזור ובשנת 396 לפנה"ס חיסלו את עצמאותם של האטרוסקים. ברבות הימים התערו האטרוסקים בצורה מוחלטת בתרבות הרומאית עד שזהותם נמחקה לגמרי. שמם של האטרוסקים העניק לטוסקנה את שמה. ארץ האטרוסקים היתה בפי הרומאים "אטרוריה", מכאן התגלגל השם ל"טוסקיה" ומכאן קצרה הדרך לשם "טוסקנה". האטרוסקים בנו את עריהם כערי מבצר הרריות. הרומאים שינו את מפת ההתיישבות באזור והקימו בטוסקנה קולוניות על תוואי הנהרות ומעברי ההרים של האפנינים. התקופה החשובה ביותר שעיצבה את דמותה של טוסקנה היא ימי הביניים. למרות השם המעליב "ימי הביניים" שנתנו אנשי הרנסנס במאות ה-15 וה-16 למאות השנים שקדמו להם, הרי שבערי טוסקנה חלו התפתחויות רבות. במאה ה-11, כאשר האפיפיור והמלכים החילוניים נאבקו על הסמכויות הדתיות והחילוניות (מאבק האינבסטיטורה), קיבלו חלק מערי טוסקנה אישור מהשליטים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי. הן קיבלו מעמד של מעין ערי מדינות, שנשלטו על ידי מועצה נבחרת אשר הורכבה בדרך כלל מנציגי הגילדות השונות והאריסטוקרטיה. הדגם הפוליטי ששלט בערי המדינה נקרא קומונה, מה שמלמד אותנו על אלמנטים שיתופיים חזקים. האנשים שחיו בערים אלו מצאו את עצמם במציאות מוזרה – "הם שלטו בגורלם". כל עיר שלטה גם על אזורים חקלאיים נרחבים המקיפים אותה וקיימה קשרי בריתות, פילוגים, בגידות, מלחמות ומאבקים עם ערי מדינה אחרות באזור. אחד ההיסטוריונים באותה תקופה כתב, כי אילו היו אוספים את כל ההרוגים והמגורשים מפירנצה בלבד, היו יכולים ליישב עיר שלמה. שרידים מתקופה זו אפשר למצוא בימנו, ובערי טוסקנה ניתן לראות רחובות ומבנים מרשימים בני 600 או 700 שנה. לתופעה שתי סיבות מעניינות: הראשונה – גם כאשר נכבשה עיר מסוימת על ידי שליטי עיר יריבה, לא לווה הכיבוש בהרס פיזי של העיר. השנייה – בשלב מסוים הוחלפו המאבקים הצבאיים בתחרות על מראה פני העיר – כיכרות, מבנים, מגדלים וכנסיות – גאוות יחידה של ממש. העיר הטוסקנית היתה מאז ומתמיד מקור גאווה. בן חבל טוסקנה לא יכנה עצמו בשם "טוסקני", אלא יבחר בכינוי מדויק יותר כגון "פלורנטיני" (מפירנצה), "פיזני" (מפיזה) או "סנזי" (מסיינה). למרות מחאותיהם של תושבי העיר לוקה, היו שלוש ערים שזכו בתואר "בירות טוסקנה": פירנצה, פיזה וסיינה. עיר השושן הצחור אני מוחה את הזיעה ממצחי, בעת טיפוס בגבעה לכוון פיאצה מיכאלאנג'לו (PIAZZA MICHAELANGELO). "כדי להרגיש את פירנצה עלה לכיכר ברגל, לא באוטובוס", אמר לי ידיד פלורנטיני העובד בחנות גלידות במרכז העיר. הוא נשאר עם הגלידות, ואני מטפס בשמש. העלייה מנהר הארנו החוצה את העיר אינה קשה, אך בימות הקיץ מכה השמש כמו אצלנו. הנוף מלמעלה שווה הכל. העיר כולה נפרשת לפני. מגדלי הכנסיות והמבצרים יוצרים תחושה נוקשה. התחושה מתרככת מעט, במפגש רחובות העיר עם הנהר הזורם לאטו, תחת שורת הגשרים, לכיוון העיר פיזה, יריבתה הוותיקה של פירנצה. שני בניינים בולטים מאוד בצבעם, בגודלם ובשונותם משאר בתי העיר: מימין ניצב בניין בעל מספר כיפות ירוקות, שלמרות שמראהו מזכיר כנסייה, זהו בית הכנסת של פירנצה. אני נזכר בפסלו של קוזימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, שראיתי בפיאצה דה לה סיניורינה במרכז העיר, כשהוא רכוב על גבי סוס. קוזימו הזמין את היהודים לבוא ולהתיישב בעיר על מנת לשפר ולפתח את הכלכלה. במאה ה-19 בנתה הקהילה היהודית את בית הכנסת הגדול בסגנון מורי. צילם: גיא נוימן גם אם בית הכנסת בולט בצבעו, הרי שאין ספק שמבנה אחר עולה על כל בנייני העיר - הדואומו של פירנצה, הנקרא "מרים הקדושה של הפרח" ((SANTA MARIA DEL FIORE. בסוף המאה ה-13 נכנסה מועצת השלטון של פירנצה, "הסיניורינה", ללחץ. השמועות על בניית בית העירייה של סיינה, הכניס את אצילי העיר למחשבות מעיקות. האם יתכן מצב שיוקרתה של סיינה תהיה גדולה מזו של פירנצה? או אז הוציאה "הסיניורינה" צו המורה לבנות את הקתדרלה האדירה של פירנצה. כנסיה זו הוקדשה למרים, שזכתה לביקור המלאך גבריאל. זה בא לבקרה כשבידו שושן צחור, שהפך לסמלה של פירנצה. שמו של אדם אחד יהיה קשור לעד לכיפה הגדולה ביותר באיטליה – פיליפו ברונלסקי. לאחר שהלה הפסיד בתחרות מפורסמת של גילוף דלתות בית הטבילה של העיר, הוא קיבל עליו משימה שנראתה בלתי אפשרית – קירוי הכנסייה בכיפה שתתקרב לגודלה של כנסיית פנתיאון ברומא. 130 שנה לאחר תחילת עבודות בניית הדואומו, ולאחר 14 שנות עבודה, הצליח פיליפו ברונלסקי במשימה. הוא בנה כיפת ענק שקוטרה 40 מטרים עליה נאמר כי היא הוקמה "מעל השמיים והיא רחבה מספיק כדי לכסות בצילה את כל הערים הטוסקניות". אני יורד אל נהר הארנו וצועד לכיוון הגשר המפורסם מכולם – "הפונטה ווקיו" (PONTE VECCHIO). זהו הגשר היחידי המכוסה בבתים. מצדו הדרומי מוביל הרחוב אל ארמון פיטי – ארמון מפואר שנבנה בידי משפחה שקינאה בעושרה של משפחת מדיצ'י ובנתה ארמון פרטי עשיר ומרשים. צחוק הגורל הוא שצאצאי המשפחה התרוששו ומכרו את הארמון למדיצ'ים. אלה הוסיפו לו את גני בובולי הנהדרים. בין ערוגות הפרחים שבקצהו העליון של הגן, אני תוהה בשאלה שעדיין מעסיקה את תושבי העיר: האם נובע שמה העתיק של העיר, פלורנטיה, משם הגנרל הרומאי פיורונוס (FIORONUS), ששלט באזור בתקופת יוליוס קיסר, או ממקור רומנטי יותר – גדות נהר הארנו הפרחוניים (פיורה פירושו פרח). אני שוב חוצה את הארנו על גבי גשר הפונטה ווקיו. מאות אנשים מטיילים, מצלמים, מציצים אל עשרות חנויות הזהב שעל גבי הגשר. המקום הזה היה קצת פחות פופולארי בעבר, כאשר מילאו את הגשר דוכני קצבים. כל כך הרבה פרצופים רואים מסביב. פירנצה הפכה לעיר קוסמופוליטית ממדרגה ראשונה. אנשים מכל העולם נמשכים לכאן. הם באים לטייל, ללמוד ולחיות את העיר הזו שספוגה בניחוחות רנסנס. מסמטה צדדית מתגלה הכיכר המפורסמת ביותר של פירנצה – פיאצה דלה סיניורינה. הכיכר עטורה פסלים ובניינים מפוארים. בראשם הארמון הישן של משפחת מדיצ'י – "פלאצו ווקיו" (PALAZZO VECCHIO). אני מביט אל המגדל ומרגיש בבית. סך הכל גם בעיר בה אני חי, ירושלים, יש לנו מגדל זהה. בשנת 1909 בנתה ממשלת איטליה בית חולים בירושלים. האדריכל אנטוניו ברלוצ'י העתיק את מגדל ארמון המדיצ'ים מפירנצה ובנה לו ארמון מקביל על כל פרטיו ברחוב הנביאים. אל הארמון צמוד הבניין שהיה משרדי ממשלת "הסיניורינה". המשרדים (OFFICI) הפכו להיות למוזיאון האופיצי (MUSEU DEL UFFICI). אני מביט סביב על הכיכר, ומרגיש את המאמץ האדיר שהשקיעו אנשי העיר ושליטיה כדי ליצור תחושת "גאוות יחידה". אדם שחי בפירנצה בתקופה בה היתה עיר חופשית, חש הזדהות עם הערכים האזרחיים, האתוס העירוני והמרחב בו הוא חי. השקעה אדירה ניכרת לא רק בפנים הארמונות – למען השליט, אלא גם בחוץ – למען פשוטי העם. אותם אנשים פשוטים - אזרחי העיר שהיא גם מדינה. כיכר העיר היתה המרכז – התבצעו בה ההוצאות להורג, הודיעו בה את ההודעות החשובות ועברו בתוכה המצעדים ויתר הפגנות הכוח. הרחוב קישר בין המרחב הציבורי לפרטי. שער העיר שימש כמקום אליו התנקזו הסיפורים שהגיעו לעיר. שם עמדו זקני העיר, צנזרו את הדרוש צנזורה ופיקחו על כל הנכנס. המשך הרחוב מוביל אותי אל "הדואומו" הענק עם כיפת ברונלסקי ואל המבנה הניצב מולו – בית הטבילה, הבפטיסטוריום הענק. בתום תחרות בין שלושה אמנים ניצח האמן לורנצו גיברטי. הוא קיבל את הכבוד לעצב ולתכנן את דלתות בית הטבילה. הדלתות הן יצירת אומנות מיוחדת במינה הנוגעת גם לנו. היא מציגה בעשר תמונות אירועים מרכזיים מהתנ"ך. תוכלו לזהות שם בקלות את מעמד משה בהר סיני, עקידת יצחק, הקפת חומות יריחו ועוד. האגדה מספרת כי כאשר האמן המפורסם מיכאלאנג'לו ראה את דלתות בית הטבילה לאחר סיום העבודה, הוא קרא בהתרגשות כי דלתות אלו ראוי שיפתחו את שערי גן העדן. היום בבית הטבילה מוצבים העתקים של הדלתות. היצירות המקוריות נמצאות במוזיאון הדואומו. התחנה האחרונה בדרכי היא מוזיאון האקדמיה. התור ארוך, אך התמורה שווה את המאמץ. פסל "דוד" של מיכאלאנג'לו היה בעיני הפלורנטינים סמל לפירנצה הקטנה, הקוראת תיגר על העולם כולו. כל מי שעומד מול הפסל, לא יכול לשכוח את עניו החודרות, המחפשות את הרגע המדויק בו יניף את הקלע לכיוון גולית. צילם: גיא נוימן המרוץ אחר הדגל השכונתי יש בסיינה משהו מיוחד. אולי זו התחושה הנפלאה שמקנה ההליכה בסמטאות הצרות של העיר, בסיומה אתה מגיע לפתע אל הכיכר הנפלאה. הכיכר פרושה בצורת צדף, בקונטרסט לבית העירייה המתרומם מעליה. "פיאצה דל קאמפו" (PIAZZA DEL CAMPO) היא ליבה של סיינה. אני מתיישב בכיכר במקום המוצלח ביותר, על הרצפה מול מזרק השמחה (FONTE GAIA). בידי גביע גלידה בטעם טירמיסו ופיסטוק. המים מגיעים למזרקה המרובעת ממרחק של 25 ק"מ. על הרצפה, כמוני, המוני צעירים פזורים ישובים בכל רחבי הכיכר. אפשר לשבת כך לנצח, בשלווה אולימפית ללא רעש מכוניות. כולם עושים הכל לאט - מתנהלים על פי קצב שליו כמותו יש רק בטוסקנה. משם אני ממשיך אל הדואומו המרשימה. כמו במזרקת השמחה, גם כאן אי אפשר שלא לראות בכניסה את פסלי הזאבה עם שני התאומים. אומרים שאחרי ייסוד רומא הגיע לכאן רמוס ורומולוס וייסדו את סיינה – לכן מצא את דרכו סמל האימפריה גם לכאן. עיר של מודל אחד המפגש הראשוני עם פיזה, הוא מפגש עם אפריקה. עשרות דוכנים בהם מוצרים אפריקאיים שונים בכל מקום, ומהגרים המציעים את מרכולתם. בשער העיר פיזה עולות העיניים מיד אל המגדל המפורסם – הכישלון הפנטסטי ביותר בעולם. חוסר תכנון נכון של יסודות המגדל הביא ברבות הימים אלפי תיירים לעיר, למגינת ליבם של תושביה. רובם הגדול בא לביקור בן שעה וחצי, לראות ולצלם את המגדל, או מקסימום לבקר בכיכר קווליארי (PIAZZA DEL CAVALIERI). משם הם ממשיכים הלאה לעיר הבאה בטוסקנה. בכל זאת נשמו רבים מסוחרי העיר לרווחה כאשר שוב נפתח המגדל לביקור. בשנת 1990 נסגר המגדל למשך מספר שבועות ונפתח רק בשנת 2002. העלייה למגדל כיום מוגבלת. למזלי הזמנתי מקום מראש, ואני מטפס אל ראש המגדל במעלה 294 המדרגות המעוקלות, יחד עם עוד 30 איש. התצפית על כיכר הניסים (CAMPO DEI MIRACOLI) ועל הדואומו מרשימה. אני מעיף מבט בפיזני מזוקן, שעלה עם הקבוצה כדי לוודא שהכל בסדר. אני חושב על גלילאו גלילאי שלפי האגדה טיפס לכאן לפני כמה מאות שנים על מנת להוכיח בעזרת עקמומיות המגדל כי עצמים העשויים מחומר זהה נופלים במהירות שווה ללא קשר לגודלם. על שמו של גלילאו יש בעיר טיילת לאורך נהר הארנו, וגם שדה התעופה הגדול ביותר בטוסקנה נקרא על שמו. בעבר היתה פיזה עיר מדינה מפוארת שהתחרתה על השליטה בים עם וונציה, גנואה ונאפולי. קטע קצר בשרידי חומת יפו הנקרא "הנמל הפיזני" מעיד על השפעת בני העיר, שסייעו בהבאת הצלבנים לארץ ישראל. הנמל האדיר של פיזה איבד את חשיבותו לפני כ-500 שנה, לאחר שמוצא נהר הארנו לים נסתם. מידע נוסף על טיולים, אתרי תיירות ונופש בטוסקנה ואיטליה ניתן למצוא בכתבות נוספות באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery