כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

אהבה בטוסקנה


מה קורה כשתל אביבית מצויה פוגשת את אהבת חייה והוא במקרה איטלקי? במקום להצטער, היא מחליטה לוותר. לא, לא עליו, אלא על תל אביב המהבילה, הגברים הישראלים, הלחות בקיץ והקור בחורף. את כל זה היא ממירה באיטליה וליתר דיוק בטוסקנה. במקום נס היא שותה אספרסו, את הקצב המהיר היא מחליפה בקצב טוסקני איטי משהו, ורוב הזמן היא פשוט לומדת: את המקום, מנהגיו ותושביו. רשמים, חוויות וסיפורים מארוחת ערב בלתי נשכחת  במנזר שבקמיליאנו


כתבה: צאלה רובינשטיין
צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי



אם לוקחים בחשבון שזו הייתה פגישת עבודה, ברור שיותר מידי יין זרם לי בוורידים באותו הערב. מצד שני, גם נציגי סוכנות התיירות האמריקאיים לא הסתפקו בקוקה קולה און-דה-רוקס. אחרי הכל, לא תמיד מזדמנת לנו ארוחת ערב טוסקנית מסורתית במנזר ההולך-ומשתפץ של קמיליאנו (Camigliano) בחדר האוכל המקושת ומעוטר בפרסקאות רנסנסיות משוחזרות ומחופה בעשרות בקבוקי יין.  

למרות שבעליו הרשמיים של המנזר הם דניאלה ונרצ'יסו, מריה בת ה-74 היא הבעלבית בפועל. בתפקידה המיתולוגי כאם הבית והטבחית, היא-היא המנצחת האמיתית על תזמורת האירוח וההגשה. השפה הזרה היחידה שמדברת מריה היא איטלקית, וגם זה – רק כשמגיעים אורחים. בשאר הימים היא מסתפקת בניב המקומי של קמיליאנו, ששגור רק על שפתם של בני הכפר הקטן ומי שגר בסמוך אליו. אבל ככה זה בכל הכפרים באזור, האיטלקית היא רק שפה שנייה. מריה, בכל אופן, מארחת במטבחה המון אורחים זרים,  מה שמחדד מאוד את חוש ההומור והאבחנה המשובחים שלה. "שבוע שלם היו פה הצרפתים, הסתכלו על כל צעד שלי במטבח. לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו, אבל בסוף גרמתי להם לקשקש באיטלקית. רק אנחנו האיטלקים, איזה ראש קשה יש לנו, לא מצליחים לקלוט אפילו מילה זרה אחת". 

כאן הצטלבו מבטיהם של האמריקאים, שבסדרת הניווט שהתארגנה להם בדרכם למנזר פגשו לראשונה אוכלוסיה שאינה דוברת אנגלית. "אנחנו בפארמה", התקשרו בבוקר לדניאלה, שזו בתורה הודיעה למריה על הגעתם של האורחים לארוחת צהריים. אבל רק כשהגיעה שעת האפריטיף (להלן: הטי-טיים האיטלקי) הצליחו האורחים להגיע למנזר, וגם זה רק בזכות עזרתו של מדריך תיירים שפגשו בדרך. 


נוף טוסקני. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
נוף טוסקני. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
 

סוף העולם שמאלה

ברגע שיורדים מכבישי האוטוסטראדה הניסיונות לעקוב אחרי סימני ההיכר המקומיים הם עקרים לחלוטין. כפרים, כנסיות, מחצבות, ה'כרם של' או ה'וילה של' אינם מהווים נקודות ציון ברורות למי שאינו מכיר את הסביבה. באין שילוט סיסטמתי, רבים מהמבקרים מוצאים עצמם משוטטים שעות בין כפרים, מתבוננים במפות שאין להן קשר ממשי עם השטח – ובעיקר, מתוסכלים מחוסר היכולת לתקשר באנגלית בסיסית עם מישהו שיוציא אותם מהסבך. 

עם גבור הייאוש עושים את הטעות הנפוצה המתבקשת ופונים לסניורה עם הסינר (שבוודאי נולדה כאן ומכירה כל שביל ועץ), זאת שמטאטאת את שביל הכניסה לבית (זו כבר הפעם השנייה הבוקר). העובדה שהסניורה אינה דוברת אף שפה זרה היא ממש הזדמנות פז עבורה לספר, באיטלקית שוטפת, לפני כמה שנים ניטעה הכרם, ואיך הדודה אנטונלה היא בעצם זו שעל שמה נקראת הסמטה שבה אתם נמצאים. סביר להניח שבדיוק אז תשמעו שאגה אדירה מעברו השני של הכביש, שתתברר כאכזבתם של יושבי הבר להחמצת גול בטוח של טוטי (קבוצת הכדורגל המקומית(. בסוף-בסוף, לאחר סיום המשחק, יימצא מישהו בבר שיצליח להסביר לכם בקווים כללים את הדרך לווילת החלומות שלכם, זו שאתם מחפשים ללא מוצא כבר מהבוקר.

נראה לכם שאתם ממש ממש קרובים, אבל איכשהוא הנסיעה בלופ? פציאנצה! מאוד סביר שתגיעו לצומת שהשילוט בו מורה "ימינה לסן-פרדיאנו, שלושה ק"מ", ובעודכם ממשיכים מספר קילומטרים בכביש הצר תמצאו שלט נוסף המוביל ממש לאותו סן-פרדיאנו, אלא שמהנקודה בה הנכם נמצאים גדל המרחק לכפר בחמישה ק"מ. טעות אופטית? יש עליות בירידות? לא. כנראה שלכל מהנדס מע"צ הייתה דעה משלו על אורכה של הדרך, וברוח הפלורליזם הרנסנסי ניתן לכל אחד מהם חופש ביטוי בעבודתו. במקרה ואין בנמצא GPS, אני ממליצה לחכות לרדת החשיכה ולאמץ את שיטותיו הבדוקות של גליליאו גלילי: ניווט בעזרת כוכבים. כבר שנים שזה עובד עם קבלות. 

טרי ומקורי

בחזרה למריה. זו מצידה  נזפה באורחים הרצוצים על שלא הביאו לה מפארמה את הפרושוטו המקומי, המקורי והטעים ביותר. וזה בכלל לא משנה שהאנטיפאסטי הראשון שעולה על השולחן הערב הן רצועות מלון מתוק המלוות בפרוסות דקות של פרושוטו פארמה, שהביא לה הקצב בהזמנה מיוחדת.
"טרי ומקורי" הוא הכלל הראשון במטבחה של כל עקרת בית איטלקיה, הנמצאת בחיפוש תמידי אחר ירקות עונה טריים, גבינות מקומיות שיוצרו בשיטות מסורתיות ומוצרים מהולכי על ארבע שמעולם לא ראו מקרר מבפנים. 

מי שיש לו מזל ומתגורר בטוסקנה – נחסכה ממנו ההתרוצצות אחר יין טוב ושמן זית טרי. את הגבינות בוחרים לפי הגבעה שעליה רעתה הכבשה, כך שלמעשה כל ביקור בחנות הגבינות הוא סיור גיאוגרפי בארץ המגף. כל המבקש כך סתם "חריץ פקורינו" ניתקל במבט משתאה של הזבן, כאילו ביקש שני קילו של פרוסות מים דקות. יש להקפיד ולבקש את ה"פקורינו של פיאנצה" ("מיושנת בתבן או באבן?")  או את ה"נימוחה של אסיאגו" ( "מהמדרון או מרמת ההר?"), בקיצור, לדייק במינוחים או סתם להיראות בורים. 

אז אמנם אכלנו פרושוטו פארמה מקורי, אבל למריה הייתה תחושת פיספוס שזה לא הגיע למטבחה ישירות מעיר המקור. "לפחות טוב שהלחם עבר היום", היא מכוונת לאוטו-לחם שנוסע בין הכפרים. "זה כמו אוטו גלידה, רק בלי המוזיקה", היא מסבירה לאורחים. מחר המאפייה הממונעת תעבור שוב בכפר, תפעיל את הצופר המיוחד ותגודד את עקרות הבית מכל החצרות. הלחם הלבן האיטלקי הוא פריט חובה על השולחן, וגם הוא חייב – כמו של שאר המוצרים - להיות טרי יום-יום. ומכיוון שכך, לא רק התפריט, אלא החיים עצמם מושפעים ומונחים על פי עונות השנה והמוצרים הטריים שהן מזמנות. 

סוף עונת המלפפונים, למשל, היא שעתם הגדולה של בעלי המטעים והשדות, ההופכים ליקירי הכפר: תושבי העמק כולו נמצאים במצוד אחר משמשים, אגסים, שזיפים, אפרסקים, תאנים ובעיקר עגבניות. כולם ממתינים למעשר, לאותה תנובה שלא תימכר לשוק הסיטונאי ותמצא את דרכה למזווה, למרקחות וריבות שמהן ייהנו במהלך השנה כולה. ומכיוון שבמטבח האיטלקי שולטת העגבנייה ביד רמה, אך זאת של חום יולי-אוגוסט היא האדומה והיפה ביותר, בקיץ מערימים קילוגרמים רבים של עגבניות לתוך סיר שאפשר לבשל בו לגדוד, מוסיפים סלרי וגזר ומכינים את הפומרולה – הוא רוטב העגבניות העשיר שילווה את הסועדים במהלך השנה כולה, רוטב שיאוחסן בצנצנות מעוקרות וייתן ניחוח קייצי וטרי גם בימי החורף הסוערים. את תאני ספטמבר, המבשרות את תחילתו של קץ הקיץ, רוקחים לקונפיטורה שתלך מצוין על פרוסת פקורינו שתוגש מול האח הבוערת, ואו-טו-טו מתחילים גשמי הסתיו, שמוציאים את פטריות הפורצ'יני בהמוניהן, הפטריות שבעקבותיהן מכתתים כולם את רגליהם במעבה היערות, לקטוף פטריות טריות לפולנטה פורצ'יני - המנה הכי שווה של הסתיו.

וא-פרופו פולנטה, "נרצ'יסו הזמין השבוע את השיש לשולחן", אומרת דניאלה בעודנו עוברות למטבח המאובזר, באתנחתא שבין המנות. פלטת השיש העבה לשולחן העץ במטבח היא, לדברי דניאלה, אחת מאבני-הדרך בשיפוץ הכללי של המנזר. בחורף הטוסקני, יש לדעת, העולם נחלק לשניים: אלה שיש להם שולחן שיש במטבח, ואלה שמחפשים חברים עם שולחן שיש במטבח. זו גם העונה היחידה שבה עקרת הבית האיטלקיה לא תפרוס מפת שולחן מגוהצת ותערוך שולחן כהלכתו. מזלגות וצלוחיות לרטבים - ראגו, פורצ'יני או גבינות חמות – זה כל מה שמחכה לפולנטה. כי הדרך האמיתית לאכול פולנטה, אומרת חמותי שתחייה, היא בהסבה משפחתית סביב שולחן השיש שעליו נמזגת ישירות, באמצעות מצקת, הפולנטה החמה. המפגש עם השיש הקר יוצר בה יבשות וימים מעלי אדים שמתקרשים במהרה. וכך, כל סועד בפאת שולחנו מעמיס ישר מהשיש לפה במגוון רטבים. או-אז מתחיל הקרב על הבופה המתכלה, וכל אוחז מזלג מכריז כי "הוא בגבול איטליה-אוסטריה, וזה הזמן לשנות את העוול ההיסטורי". כך מעוצבים מחדש גבולות מדיניים, נפתחות מנהרות מתחת לאלפים לקצר את המעבר לצרפת, מאריכים קצת את השפיץ של המגף ככה שיגיע לחופי תוניסיה הלבנים גם ללא מעבורת – הכל באבחת מזלג ומשאלות הלב הכמוסות של האוחז בו.

שולחן שיש הוא מקור גאווה, פריט מעורר קינאה. מריה, שיודעת היטב כי  דניאלה לעולם לא תארח בתוך המטבח, שמחה שיהיה לה משטח הגון להכנת פסטה טרייה. "על הברזלים האלה", היא מצביעה על משטחי הנירוסטה הבוהקים ממודרניות, "אי אפשר להכין פסטה טרייה. כל החום שיש בידיים הלשות מתקרר לו על הברזל הזה, שאין לו נשמה ולא מחזיר לידיים אהבה. השיש שהביא נרצ'יסו בא מהאדמה שלנו, אז בטח שהוא מכיר את התנועות של הפסטה". דניאלה, שהשקיעה הון במשטחי הנירוסטה, לא יודעת מה לעשות עם הביקורת הבכלל-לא-סמויה של המנהלת בפועל. את המצב מצילה אנטונלה, שמתגוררת במנזר כבר חודשיים וכבר לא מתרגשת מהסצנות בין שתי הנשים, שבעצם הן כמו מאמא ובת. אז אנטונלה מעמיסה את מגשי סלט הקפרזה הבוהקים משמן זית רענן, ומעבירה את כולנו חזרה לחדר האוכל.  "מיכלאנג'לה!", צוהל אליה פיטר האמריקאי, כבר די מבושם מיין, ונחפז לעזור לה להניח את הכבודה על השולחן. מיכלאנג'לה הוא השם שהדביק לה פיטר לאחר שהבין שהשהייה שלה במנזר היא לא לצרכי הסתגפות ועינוי הנפש, אלא למטרות נעלות: אנטונלה היא אמנית-הבית, זו שמשחזרת את כל הפרסקאות באולמות ובחדרים של הווילה שכבר מלאו לה חמש מאות שנה. 

חדר עם נוף וילה בסן גמיניאנו. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
חדר עם נוף וילה בסן ג'מיניאנו. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
 

שיעור בהיסטוריה

רגע, וילה או מנזר? ואני הרי כבר הקדמתי ואמרתי שיותר מידי יין זרם לי בורידים... אז קצת היסטוריה על קצה המזלג: המנזר של קמיליאנו והגן הסובב אותו  נבנו בשנת 1509 כ"ווילה מדיצ'י די קמיליאנו" עבור משפחתו של ג'יאוונו מרקו די בנדטו די מדיצ'י, נצר למשפחה הפיורנטינית הידועה שחפצה בבית בכפר, לימי הקיץ המהבילים והבלתי אפשריים של פירנצה. לאחר עשרות שנים וגלגולים בנוסח טלנובלה של אז – נישואי נוחות, בגידות וגירושים,– נמכרה הווילה אחר כבוד לכנסייה והמקום הוסב למנזר, "איל קונוונטו די פאדרי קפוצ'יני די קמיליאנו". במשך מאות שנים אנשי הכמורה והנזירים של המסדר ביקשו להצניע את עברה העשיר וההדוניסטי של הווילה ולא חסכו במאמצים לכסות את הפרסקאות בטיח זול, להסתיר את החלונות הרחבים בקורות עץ ולהגלות למרתפים את יצירות האמנות שעוד נותרו בה. במשך השנים ועקב חוסר טיפול נאות הושחתו חלק מהעמודים המפוסלים, אדני החלונות וגרמי המדרגות מגולפי העץ וכן ריצפת השיש שלה. 
דניאלה, רופאת משפחה במקצועה, הייתה רופאת הבית של המנזר. עם מותו של המשרת-בקודש האחרון והתרוקנותו מיושביו (כן-כן, גם כאן הולך ופוחת הדור) לא ידעו בכס הקדוש מה לעשות עם הנכס, היושב על צומת הדרכים המרכזית של קמיליאנו, ותופס שטח נכבד – בסדר גודל של חמישים בתי אב בערך.

בשלב הזה לדניאלה כבר "היה רגש למקום", מה שמסביר את הרכישה המפתיעה שביצעה עם קניית המקום – קנייה שהתאפשרה בעיקר הודות לטיפולה הרפואי המסור במשך שנים רבות בדיירי המקום, בזכותו  "נעתרה" הכנסייה לדניאלה ומכרה לה את המנזר. לאחר שרכשו את המנזר מהכנסייה החלו דניאלה ונרציסו במלאכת השחזור, שאורכת כבר מספר שנים. במטרה לשמור על נאמנות למקור הם חברו לג'וזפה, אמן ומרצה באקדמיה לאומנות בפירנצה, על מנת שישחזר את העיטורים, הפרסקאות, הנישות, גרמי המדרגות, המעקות, התקרות ואפילו הריהוט המקורי של הווילה. כל קיץ (זו כבר השנה השלישית) עוזב ג'וזפה את האקדמיה בפירנצה ומגיע עם כמה מתלמידיו לווילה בקמיליאנו, מתארח על שולחנם של בני הזוג ומשמר, אולם אחרי אולם, את התקרות והקירות עטורי הפרסקאות. "רק באור השמש הקיצית אפשר לבצע את עבודות השחזור והשימור", הוא אומר. "רק באור הנכון ניתן להגיע לאותו מנעד צבעים, דקויות ושקיפויות כמו אלה שהתכוונו אליהם האמנים המקוריים". 

אמנית הבית

ואנטונלה? היא אחת מהסטודנטיות של ג'וזפה, שבקיץ מפעיל בית מלאכה וצוות של סטודנטים ומומחים העובדים עימו, ממש כפי שהיה נהוג לפני מאות בשנים. כמה קל לדמיין אותו כאחד מאמני הרנסנס, שיצאו מפירנצה המתעוררת (על כליהם ותלמידיהם) לחודשי הקיץ לגבעות הטוסקניות, כדי לממש את משאת נפשם האמנותית של פטרוניהם, הלא הם בעלי הווילות שנשתמרו מאות שנים אחריהם. היום מחזירים האמנים הצעירים עטרה ליושנה, משחזרים את הפרסקאות המורכבים של אלה שהקדימו אותם בכ-500 שנה, ואפילו מאמצים את סגנון החיים שלהם: מצטרפים לצוותו של המורה-האמן ומעבירים את חדשי הקיץ חמושים במכחולים על פיגומים בווילות הטוסקניות. אז אחרי שנודע הסיפור שלה לפיטר, הוא העניק לה את השם ההולם מיכלאנג'לה, שנשתרש בפי כולנו, לשמחתנו הגדלה ועולצת ביין הנוסף שעלה על השולחן, ולתפארת האגסים בגבינת גורגונזולה שהגיעו בעקבותיו – מה שגם אומר, למי שמבין תפריט איטלקי, כי עוד מעט קט ייפסקו ההגשות הבלתי פוסקות לשולחן. או-אז נקנח בליקר טוב, ואחר כך בלימונצ'לו, או אולי בגראפה – אבל עם האוכל, רבותיי, סיימנו.

פיטר וחבריו מציצים בשעון. כבר חצות – ומחר יש להם עוד סדרת פגישות. "לא נעים לאחר לזו של הבוקר", מנסה פיטר בקול רפה, בעוד נרצ'יסו מהסה אותו ומוזג לו עוד קצת מהגראפה. מה שפיטר לא יודע הוא ששעונים הם למעשה אביזר אופנה איטלקי ולא ממש משמשים לייעודם השוויצרי המקורי. אם מישהו מעיף מבט בשעון זה בעיקר כדי לוודא שהוא מתאים לחולצה שלבש הבוקר; חצי שעה אינה מעלה או מורידה מאומה בעיני איש. הקונספט הווירטואלי של קשר מחוג-זמן עדיין לא חדר לתודעה הטוסקנית, ונרצ'יסו יודע זאת היטב וממשיך למזוג.

חדר האוכל בוילה. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
חדר האוכל בוילה. צילומים: צאלה רובינשטיין ומלכה ליסי
 

בואנה נוטה סניורה

בסוף הערב צד את עיני מראה השולחן, שלמרות כל ההילולה נשאר על כנו. זאת אומרת – למרות היין, והלחם, והמנות הרבות שזרמו ובאו בניצוחה של מריה - הבחנתי כי בסוף הארוחה המפה נחה במקומה לא סתורה, השולחן נראה כמו אחרי ארוחת ערב ולא כמו אחרי פוגרום. ואת זה, אני חייבת להודות, אני מכירה רק מהדודים שלי שבאים פעם בשנה מפריז, לבקר את השכנים. גם אז השולחן נשאר, איך לומר, דיסנט. האחראי העיקרי לפוגרום (מלבד הסועדים, כמובן) הוא הלחם, שנוכחותו הטרייה על השולחן היא בחזקת ייהרג ובל יעבור. בטוסקנה הלחם יבשושי וחסר מלח, חתוך לפרוסות גסות שנחות ישירות על מפת השולחן, או במקרה הטוב בסלסלת לחם. בימים הרחוקים בהם היה סבי בוצע את החלה המתוקה של ערב שבת, הייתה סבתי טורחת סביבו: "הפרורים, יצחק, רק היום עשיתי ספונג'ה". בגרסה האיטלקית מככב לחם לבן חצי-יבש, שבדרך כלל מוחזק תחת בית השחי של אחד הסועדים, נבצע ומחולק ביד רחבה. תוך שניות השולחן מכוסה פרורי לחם, שאינם מפריעים לאיש מהסועדים. אין צורך להזכיר כי נימוסי השולחן הטוסקניים כוללים הנחת מרפקים על השולחן, כך שפרורי הלחם נדבקים גם למרפקים, מה שעוזר לפזר את הכבודה גם על הרצפה.

אבל אלה הם  פרטים שוליים שצדים רק את עיניהם של לא-מקומיים. האיטלקים אוכלים כמו שהם אוהבים, ולא משנה היכן הם נמצאים: בבית, בעבודה או בחתונה. העיקר שיהיה טעים, ובעיקר שמח. השמחה הזאת, מתברר, כוללת דציבלים שאוזן זרה אינה מורגלת בה, ובעיקר – סצנת שולחן פרועה. פה לא תמצאו שלושה עלי בזיליקום מעוצבים בזווית של 45 מעלות לביסטקה פיורנטינה. הטוסקנים לא מחפשים עיצובים בצלחת. עיצובים זה יופי במילאנו, זה משתלב נפלא עם האמבטיות האיטלקיות בקטלוגים, אבל זה לא מתאים לצלחת שאיטלקי אוכל ממנה. 

כאן מתרכזים בתכולת הצלחת ולא בדקורציה. כתמי-היין על המפה מעידים שבאמת היה פה שמח לפני שהגעתי. קצת כלור מחזיר את הברק הטבעי, כאילו לא קרה כלום; ואם הם לא ירדו – אז מה? הם רק מזכירים את חגיגות העבר, ובוודאי שאינם מעיבים על החגיגה הנוכחית הבאה עלינו לטובה. ואם לא די בפוגרום, הרי הקטע הכי טוב עוד לפנינו: ממש בסוף-בסוף, כשכולם מתפזרים ומפנים את השולחן, מרביצה עקרת הבית המסורה ניעור אימתני למפת השולחן, ככה ממש באמצע החדר, שהפרורים יתפזרו להם לכל עבר לפני שהמפה נכנסת להשריה. ואז? מטאטאים, וכמובן שוטפים. 

הפעם, גרציה דיו, מריה חסכה מאיתנו את המראות הקשים – אך לא מפאת כבודם של הנוכחים הזרים. סתם כי לא הספיקה לפנות את השולחן לפני שפיטר המבושם, שעון על גרם מדרגות השיש המעוקלות,  הכריז באופן סופי בהחלט על "בואונה נוטה", לילה טוב.

 

 

מידע נוסף על טיולים, אתרי תיירות ונופש בטוסקנה ואיטליה ניתן למצוא בכתבות נוספות באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery