שנים רבות הייתה פוליה הנקודה האחרונה באירופה בה הניחו את רגליהם הצלבנים לפני נסיעתם לארצות המזרח הבלתי נודעות. מנזרים וכנסיות רבות נבנו אז בהשפעתם. המצודות והקתדראלות הגדולות ניצבות לעיתים לצד בתי אבן פשוטים ומקסימים כמו בתי הטרולי של אלברובלו, ובלב כפרי דייגים וערי נמל ציוריות.

 

מקום קדוש, מקום מבורך

 

ים האדם שניצב מול הכנסייה נע באיטיות, עקב בצד אגודל כנחש אדיר מימדים. אלפי עיניים נצמדות אל השלט הגדול, המקבל, בעשרות שפות, את פני עולי הרגל. בין הכיתובים ניתן לזהות גם ברכות בעברית: "קבלת פני עולי רגל", "שלום וכל טוב". הסובלנות נחשבה תמיד אחד ממאפייניו של האב פיו. 

בפדרה פיו, יותר נכון בפסלו, פגשתי כבר בתחנת האוטובוסים המרכזית של סן ג'ובאני רוטונדו (San Giovani Rotondo). הפסל עמד בלב האולם הגדול, ומולו כמה זרי פרחים ונרות שהודלקו בידי מאמינים. התחנה נמוכה, ומנקודה זו ניתן לצפות על כל העיר, הממוקמת למרגלות ההר הירוק: בתי מגורים רגילים, ומעליהם שורה ארוכה של מבנים גדולים - כנסיות ובתי חולים, השילוב המנצח של סן ג'ובאני רוטונדו.

יחד עם המוני עולי רגל נדחקתי אל האוטובוס הקטן, העולה צעד מעלה לכיוון הכנסייה הראשית. את רמת ההתרגשות קשה לתאר במילים. עוד מעט יוכלו המאמינים להיכנס אל המתחם הקדוש, להתקרב אל קברו הטמון בקריפטה ולגעת בפסל המושיט יד קדימה בברכה לכל המבקרים המבקשים סגולה, מחילה או רפואה.

רבים מאלו הצועדים פנימה אינם מתביישים להזיל דמעה בעת שהם מתקרבים אל משאת נפשם. אני מתקדם בקצב צב עם הקהל, מנסה לעכל את מסת האנרגיה הדתית הזו. בחיי היום יום שלנו התרגלנו להיות ציניים וספקנים, ואילו כאן אני מוצא את עצמי במשהו שנראה כמו סצנה של סרט ימי-בניימי. קשה להאמין שבמאה ה-21 ישנה דבקות שכזו, אמונה מוחלטת.

אישה צעירה צועדת לידי, מחרוזת בידה, והיא ממלמלת תפילות. בין לבין אני קולט את המילים "מי פיליו" – הבן שלי. כל איש בקהל יודע כי ביקור באתר קברו של הקדוש הנערץ מרפאת כל מכאוב. לא קשה לנחש כי בנה של הצעירה זקוק למרפא.

אני חש בטפיחה קלה על כתפי. מסתובב ורואה זיפים, הרבה זיפים תלויים על חיוך. אדם מבוגר, על צווארו תלוי בחוט פשוט מעין שקיק קטן, קמע. רבים בדרום איטליה מסתובבים עם קמעות מעין אלו. לפתע עולה במחשבותיי תמונת "הזקן" המתואר בספר "החיוך האטרוסקי". הזקן "שלי", שלא כמו בספר המרגש, מחייך, ומנסה, תוך כדי ההליכה הצפופה, לספר לי משהו. הוא מחייך ושואל אותי משהו במבטא דרומי כבד. לאחר מספר דקות קשות ושילוב האיטלקית הקלוקלת שלי וחמש המילים שהוא יודע באנגלית, אני מצליח להבין. הוא שואל על הבחורה ההולכת לצידי. "לא, היא לא אשתי, רק נפגשנו לפני חצי שעה". הוא מחייך ועיניו שבות אל חזית הכנסייה.

ככה זה בדרום. האנשים חמים יותר, אישיים יותר, אנושיים.

הוא כאן, כך אני מבין, לצורך איחוד משפחה. אני נזכר בכתבה שקראתי לפני מספר שנים, על ההצלחה הרבה של פדרה פיו בנושא זה. על המאמינים להתפלל על קברו, ואז, כאילו בדרך נס, מתרצה בן/בת הזוג, וחיים חדשים, וטובים יותר, מתחילים בזכות הביקור.

הקהל מפנה דרך לזוג היוצא מפתח הכנסייה. זה עתה נישאו, צפויים להם ודאי חיים מאושרים. זהו גורלם של אלו שנישאו כאן, במקום המקודש.

היה נס או לא היה נס?

הפולחן סביב דמותו של האב פיו הוא אחת התופעות הפופולאריות והמודרניות ביותר של הכנסייה הקתולית.  פאדרה פיו נולד בשנת 1887 בשם פרנצ'סקו פורגונה, והפך לנזיר בשנת 1903. את רוב ימיו בילה בסן ג'ובאני רוטונדו, ועם השנים נקשרו אליו שמועות רבות: ריפוי חולים בדרכים מסתוריות, איחוד משפחות,  ופתרון סכסוכים מקומיים. אך מה שהפך אותו מתופעה דרום איטלקית שולית לאובססיה קתולית כלל עולמית הייתה הופעת פצעי הסטיגמטה, הנחשבים כהוכחה חותכת לברכת  האל.

ההיסטוריה הנוצרית מכירה רשמית בכ־500 אנשים "סטיגמטיים", אנשים אשר הציגו סימני פציעה זהים לאלו של ישו (במקום בו ננעצו המסמרים), אשר הופיעו ללא סיבה מוחשית נראית לעין. המפורסם מבין אלו הוא פרנציסקוס הקדוש, מייסד מסדר הפרנציסקנים, עליו מסופר כי חווה את חוויית הסטיגמטה לראשונה בשנת 1224 בעיר לה ורנה באיטליה.

חסידיו של פדרה פיו מספרים כי הכומר המפורסם סבל מסטיגמטה, וניסה, כמו פרנציסקוס לפניו, להסתיר את הדבר. בכדי להצניע את דבר הנס הקפיד פאדרה פיו  על לבישת כפפות באופן קבוע, אך לבסוף התגלתה התופעה ופדרה פיו נכנע לפרסום.  

הנס של פדרה פיו לא היה הראשון באזור. על ראש אחד ההרים של מפר גרגאנו, יותר מ-1,500 שנה לפני שפדרה פיו בכלל נולד, ביקר במקום, על פי האמונה, המלאך מיכאל.

 

המלאך התגלה לעיני מאמינים, ולפאר הנס נבנתה כנסייה בראש הר סנטאנג'לו (Monte Sant´Angelo). מאות שנים עלו המאמינים לאתר ההתגלות, עד שהגיע פדרה פיו ו-"גנב למלאך האלוהים את ההצגה".

בעיות של דרומיים

שני אתרי הדת אינם גורמי המשיכה היחידים באזור. איטלקים רבים מכירים את חצי האי גרגאנו (Gargano Peninsula) דווקא בשל החופים הארוכים, המצוקים המרהיבים, העיירות הציוריות  והיערות המוצלים.

מפרץ גרגאנו הוא אחד משערי הכניסה אל חבל פוליה (Pugli), המכונה גם אפוליה (Apulia). תיירים רבים מגיעים שוב ושוב לאיטליה, אך מעטים מביניהם טורחים להגיע לחבל ארץ זה.

פוליה נטועה עמוק בתוך המזוג'ורנו (Mezzogiorno) – הכינוי האיטלקי לדרום איטליה. משמעותו המילולית של הביטוי הוא אמצע היום. כמו הצהרים החוצה את היום, כך נחצית המדינה ל"שתי איטליות". בעיית ההבדלים הכלכליים הגדולים ברמת החיים בין צפון איטליה לדרומה ממשיכה לעצב כל מערכת בחירות גם כיום.

במבט מהיר על צורתו המוכרת של המגף האיטלקי קל להבין את החשיבות האסטרטגית של האזור, שהביאה להיסטוריה מסועפת ומורכבת. היושב בדרום איטליה יכול לשלוט בצורה טובה בכל המסחר ברחבי הים התיכון. מדרום המגף דרושה רק קפיצה קטנה בכדי להגיע לחצי האי האיברי, ליוון, או לצפון אפריקה. מנמלי פוליה גם יצאו רוב מסעות הצלב, בדרכם לכיבוש ארץ הקודש.  

במשך ההיסטוריה שלטו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, נורמנים, צרפתים, בריטים, אוסטרים, וספרדים. בשנת 1860 כבשו הלאומנים האיטלקים מהצפון את מחוז פוליה, יחד עם שאר חלקי דרום איטליה, והביאו ל-"איחוד איטליה". אך גם מחיי היום-יום שלנו, כאן בישראל, אנו יודעים כי "איחוד" היא מילה בה משתמשים המנצחים. חלק מתושבי הדרום מצביעים על ההבדלים הכלכליים ועל האפליה הנמשכת, וטוענים כי לעתיד מוצלח תוכל דרום איטליה להגיע רק אם תשתחרר מ-"השלטון הצפוני הזר", השולט בה כיום.

שליטים ומעצמות זרות ניצלו באופן קבוע את האזור לקידום אינטרסים כלכליים, צבאיים, ואישיים. למרות הכל התברכו הערים באותו קסם אותנטי אותו אפשר למצוא במקומות כה רבים באיטליה.

תושבי הדרום מעולם לא שלטו על גורלם, וכך נשארו יישוביהם מוזנחים וצפופים. רוב המלכים והשליטים העדיפו לבנות את מושבי הקבע שלהם ברומא או בצפון איטליה, אך אחד מהם, פרידריך השני שמו, התאהב דווקא בפוליה, והספיק לפני מותו להקים מעל 200 מבצרים וכנסיות.

העיר אלטאמורה (Altamura) בדרום חבל פוליה, היא דוגמא טובה לערים המתעוררות של האזור. בדיוק כפי שנבנתה בימי הביניים שמרה אלטאמורה על אופי העבר: סמטאות לבנות המובילות במעין מבוך קסום אל קלוייסטרים (חצרות פנימיות), שבחלקן עדיין ניתן לראות את שרידי בורות המים. חבלי כביסה חוצים את הכיכרות ובחלק מהמרפסות ניצב, כמו בעבר, סל הקש הקטן, שנועד להעלות את הלחם הנאפה בשעות הבוקר, ונמכר בידי נערים החולפים בין הסמטאות, ומכריזים בקול על מרכולתם.

לחם זה הוא אחד ממקורות גאוותה של אלטאמורה. איטלקים רבים מגיעים עד לכאן רק בכדי לטעום מהלחם, הנחשב לטעים באיטליה.  

פרידריך השני, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית הקדושה, אהב מאד את אלטאמורה, ושיפץ את הרחוב הראשי, השונה מאד באופיו מכל שאר חלקי העיר. הרחוב הגדול הפך כיום למדרחוב ססגוני, שבמרכזו נטועה היטב הקתדראלה, שחזיתה נבנתה מחדש בידי הקיסר הנלהב. בתי קפה ובארים פזורים לאורך הרחוב, ובהם יושבים איטלקים, הנהנים משגרת יומם, הכוללת תמיד את הפסקת הצהרים המסורתית, ובה טמונה גם מסורת מקומית נוספת – לגימה של כוסית פדרה פפה (Padre Pepe ). אין מדובר כאן בעוד נזיר מחולל ניסים, אלא בליקר מקומי רב טעם, המעורר במהירות את הבלוטות מצידי הלשון לתחושות בלתי נשכחות. אומרים שפרידריך השני לא היה פותח את יומו לפני שנערה חיננית הייתה נזעקת למיטתו חמושה בכוסית של פדרה פפה. אח... טוב להיות מלך.    

הכבשה השחורה של אירופה

בתחילת המאה ה-13 שלט המלך פרידריך השני, בנוסף לשטחים גרמניים, גם על דרום-איטליה וסיציליה. כאשר עלה המלך, בשנת 1194, לכס המלוכה, הוא שאף לחיי רוח ותרבות. לכן הדף בעדינות את הפצרות האפיפיור, שדחק בו לעמוד בראש מסע צלב. 

כאשר הבין האפיפיור שהמלך החצוף ממרה את פיו, ולא מתכוון לצאת לדרך, הוציא נגדו צו "אקס-קומיוניקאטיו",כלומר צו המוציא אותו מכלל המאמינים הזכאים להשתתף בטקס המיסה (וכן מתחום הזכאים בכניסה לגן עדן).

הקיסר לא התרגש, והמשיך ליהנות מהחיים השלווים שניהל בדרום - איטליה. כדוגמא לאהבתו לאזור נהג היה לאמור: "אם אלוהים היה רואה את ממלכתי שבדרום-איטליה, לא היה בוחר בירושלים". 

למרות הכל, רצה צו הגורל להעניק דווקא לכבשה השחורה של אירופה את השגת החלום לו שאפה הכנסייה. בשנת 1229, עת שהה המלך בסיציליה, הודיעוהו שומריו לפתע כי ספינה ועליה דגל האסלאם נראית באופק. היו אלו צאצאי צלאח א-דין, המלכים האיובים ששלטו בירושלים, ששמעו על החרמתו של המלך, וביקשו לראות בו בן ברית. בפברואר 1229 נחתם הסכם אלעאג'ול-יפו, שאפשר לצלבנים זכויות מפליגות בירושלים ובבית-לחם.

כחודש לאחר חתימת החוזה עלה פרידריך השני לירושלים, שם הכתיר את עצמו בתואר "מלך סיציליה וירושלים". לאחר טקס ההכתרה התיישב לכתוב מכתב לידידו הנרי ה-3, מלך אנגליה:

"פרידריך בחסד האל, הקיסר המהולל של הרומיים, מלך ירושלים וסיציליה, לחברו היקר הנרי מלך האנגלים, בריאות וידידות... 

והנה בימים האחרונים הגיע לידי גמר, דווקא על ידי נס, ולא על ידי כוח הנשק, עניין שמזה זמן רב מנהיגים ומצביאים רבים מן הגדולים בעולם וכן אומות רבות, לא הצליחו להשיג באמצעות הכוח, ולו הגדול ביותר, או באמצעות הטלת מורא...

באמצעות משא ומתן... החזיר לנו הסולטאן של מצרים את עיר הקודש, המקום שבו דרכו רגליו של ישו..."

למרות ההישג יוצא הדופן לא שכך זעם האפיפיור, והכנסייה סירבה להכיר בתואר המוזר. לטענת האפיפיור הישג בירושלים שאינו כרוך ב-"מסע צלב מכובד ובלחימה של ממש", אינו שווה דבר. פרידריך המאוכזב חזר לאירופה, וההסכם פג כעשר שנים מאוחר יותר. 

 

המסחר הימי היה תמיד אחד ממקורות ההכנסה של פוליה. בכפר הדייגים וייסטה (Vielta) שבמפרץ גרגאנו, ובערי הנמל של בארי (Bari) וברינדיזי (Brindizi) הייתה פעילות תמידית. סוחרים מכל רחבי אגן הים התיכון נהרו אל הערים המבוצרות בכדי לקנות את החיטה והדגנים, שצמחו בפוליה בשפע רב. אחת הערים הקטנות והיפות שניהלה בעבר נמל פעיל ביותר היא טראני (Trani). כיום היא הפכה לאחד ממרכזי היאכטות של עשירי איטליה. את דוכני מוכרי החיטה ודלפקי הדייגים החליפו בארים ומסעדות קטנות המתחרות זו בזו באיכות הקפוצ'ינו והגלידה. מעל כל הבתים מתנשאת הקתדראלה הגדולה והמרשימה, ששיפוצה קשור – איך לא? - לפרידריך השני כמובן. 

ערי הנמל של הדרום היו הבסיס להתפשטות הקולוניאלית שהייתה מנת חלקה של דרום-איטליה. קרוב ל-700 שנה שלטו הספרדים בדרום-איטליה. "ממלכת שתי הסיציליות" היה השם הספרדי שניתן לכל דרום המגף ולאי הגדול השוכן מדרום לו. בשנה המקוללת 1492, בה הוציא פרדיננד מארגון את צו הגירוש המפורסם ליהודים מכל תחומי הממלכה הספרדית, סיים המלך הקתולי את בנייתה של מצודה חדשה בעיר טרנטו (Taranto).  

טרנטו, היושבת מול מפרץ גדול, ב-"פלטפוס של המגף האיטלקי", נחשבת לאחת הנקודות האסטרטגיות החשובות ביותר באזור. במאה ה-17 הגיעו לעיר משלוחי יבולים מדרום אמריקה. בתוך אשכולות הבננות הסתתרו ככל הנראה כמה עכבישים גדולים ממשפחת עכבישי הזאב, שהיו פנים חדשות באירופה. 

העכבישים, שנחקרו לראשונה בטרנטו, קיבלו את השם טרנטולה (Tarantula). במאה ה-17, במדריך זואולוגי מקוצר, כותב הנזיר הישועי אתנאסיוס קריכר על עכבישי הטרנטולה: "הטרנטולה הוא בעל חיים קטן ומסוכן, מין עכביש רעיל. נשיכת הטרנטולה גורמת למחלה בשם טרנטיזם, הבאה לביטוי בסימפטומים קשים שסופם דעיכת הנשמה". הדרך היחידה להתמודד עם המחלה, על פי הדעה המקובלת, הייתה באמצעות האזנה למוסיקה, ויציאה למחול סוער ואקסטאטי, שיגרום להקטנת הבעיה על ידי "הזעת הארס" אל מחוץ לגוף. 

הטרנטיזם שתיאר הנזיר הישועי היה ידוע כבר בקרב היוונים הקדמונים כמחלת ה"מחולית" (כוריאה - Chorea), שהיא מעין תסמין של פגיעה בעצבים. המחלה באה לידי ביטוי בעוויתות ובתנועות בלתי-רצוניות המזכירות תנועות ריקוד. רופאים בני זמנינו מכירים אותה כיום כמחלת הנטינגטון, סינדרום של מחלה תורשתית חשוכת מרפא. מקור המילה כוריאה בשפה היוונית, ופירושה ריקוד (מזכיר את המילה כוריאוגראפיה). בימי הביניים החלו האנשים להאמין כי נשיכת עכביש הטרנטולה, היא הגורמת לתנועות הריקוד הלא רצוניות. 

הנזיר הישועי, שהתגורר רוב ימיו ברומא, היה מיודד עם מספר מלחינים. הספר שפרסם הכיל מספר קטעי מוסיקה בעלי כוחות ריפוי. אחד הקטעים נוגן במהירות של שש שמיניות, ויצר מקצבים סוערים, שהפכו לפופולאריים בקרב "החולים". ברבות הימים קיבלה המוסיקה הקצבית את השם טרנטלה. כך נקשרו להם עיר יפה, עכביש מפחיד וריקוד מלהיב. 

 

מצפון לעיירה אלברובלו ממוקמת העיירה קסטלאנה (Castellana). בשנת 1938 התגלתה כאן אחת ממערות הנטיפים הגדולות ביותר של אירופה. 

חור שנפער בין הסלעים הקשים של הגיר כתוצאה מהתמוטטות חשף אולם תווך אדיר. השעה הייתה שעת צהרים, וקרני השמש חדרו דרך החור שנפער בתקרה, ויצרו מראה מרצד ודמוי דיסקוטק.  

מערות קסטלאנה המהוות את שיאה של פעילות קארסטית בת אלפי שנים נחשבות ליפות ולגדולות באיטליה. הסיור המלא במערות אורך כשעה וחצי, וגם זה הוא אך הצצה חטופה בסבך התת-קרקעי של הזקיפים והנטיפים. 

מכל האתרים הקשורים למפעלי הבנייה של פרידריך השני, עומדת מצודת קסטל דל מונטה (Castel del Monte) בצורתה יוצאת הדופן. המבצר האדיר נבנה על ראש גבעה כמתומן סימטרי דו-קומתי, ונחשב בעיני מומחים כאחד המבנים המרשימים שנבנו בכל ימי הביניים.

המבצר הגדול מצוי במה שמכונה בידי תושבי פוליה "ארץ הטרולי" (Trulli). כבר בסביבות קסטל דל מונטה ניתן לראות בסביבה הכפרית בתי אבן מוזרים, עגולים בצורתם, לבנים בצבעם, וחרוטיים בגגם. בלב האזור ממוקמת אלברובלו (Alberobello), העיירה המפורסמת ביותר של מחוז פוליה. כבר מאות שנים חיים תושבי העיירה בבתי האבן המוזרים. הסיבה לבנייה יוצאת הדופן היא ככל הנראה חיסכון. הבתים הבנויים מאבן הצפחה המקומית, אינם דורשים מלט, והם קטנים וצנועים.

מה שהיה קטן, צנוע ומסכן בעבר הפך היום לאטרקציה תיירותית מדהימה. בתי האבן העגולים עברו צביעה מחדש, והם יוצרים תחושה של כניסה לארץ של האגדות. חלקו העתיק של העיירה מכיל מסעדות בבתי טרולי, חנויות בבתי טרולי ואפילו כנסיה בבית טרולי. 

על רוב הגגות ניתן להבחין בסמלים מסתוריים. תושבים שונים נותנים הסברים שונים למקורם של הסמלים. ככל הנראה מקורם מגוון: מיתולוגיה רומאית, נצרות ואמונות קדומות שימשו תערובת מרתקת ליצירת הסמלים. בין הסמלים המגוונים, שלהם על פי האמונה יש כוח מאגי להגן על הדיירים מפני פורענויות שונות, אפשר למצוא אפילו שרטוט סכמאתי של מנורה יהודית.   

חלק גדול מהמסעדות ובתי ההארחה החדשים שצצו באלברובלו מכילים גן רחב ידיים או מרפסת גדולה. באחת המרפסות האלו אני יושב וצופה על נופה של העיר, שכולה חרוטים מחודדים וסמלים מסתוריים. מלצר ניגש אלי, מגיש לי תפריט – הכל איטלקית. 

אני שואל על הספצ'יאליטה דלה קאסה, ומקבל תשובה החלטית – "ריזוטו קון נרו די ספיה" (Risotto con Nero di Sepia), אורז ברוטב דיונונים. 

אני מזמין ומחכה.. ומחכה.. (איטליה היא איטליה). בינתיים אני מתנחם באנטיפסטי מעולה. באיטליה יש הרבה כבוד לאוכל. בפוליה אין הרבה תיירים, והסיכוי לנפילה במסעדה שואף לאפס – הכל מבושל למקומיים, ובכדי שהם יחזרו, צריך לספק להם אוכל טעים. והאוכל אכן טעים, אפילו טעים מאד.

המטבח של פוליה מצטיין במין תרכובת מוזרה של מטבח איטלקי, יווני, בלקני, נורמני, מורי וספרדי. כל מי ששלט וניצל פה את האוכלוסייה השאיר להם משהו לאכול כנחמה.  

הריזוטו סוף סוף מגיע. לי אין שום מקור להשוואה, כי זה באמת הריזוטו ברוטב דיונונים הראשון שלי. אבל החיך מחייך, ולמרות שהבטן כבר מלאה בטעמים של גבינות כפריות, בצלחת לא נשאר אפילו ריזוטון קטנטן. 

זה הזמן להתרווח, לסיים את כוס היין האדום, ולקבל מהמלצר, על חשבון הבית, כוסית קטנה של ליקר פדרה פפה, שהובא היישר מאלטמורה. 

עשבי התיבול שבמשקה עושים את שלהם, מתקתקות מעורבת במרירות. המשקה הזה מסמל במידה מסוימת את מחוז פוליה ואת דרום המגף – יופי טבעי המעורב בחיים עם בעיות כלכליות, עדינות וחספוס, אפליה בת מאות שנים, עם מאפייה. אבל כל מי שבא לכאן, למזוג'ורנו, מתאהב בקסם המקום, וחושב רק על דבר אחד – איך לחזור לכאן כמה שיותר מהר.