הולדת הפיאצות

רומא היא עיר של כיכרות. פיאצות. ראשיתן של הפיאצות האיטלקיות הן באגורה, כיכר השוק ומקום כינוס, שהפך לפורום לפני יותר מ-2,000 שנים. מקום המפגש הכלכלי, המסחרי, התרבותי והחברתי של תושבי (גברי, ליתר דיוק) רומא. כאן התערבבו אלה באלה סנטורים, רוכלים, סוחרים והולכי בטל. כאן ניתן היה לקרוא את העיתון הראשון בעולם שפרסם מידע לטובת התושבים.

הפורום הרומאי כמעט ואינו מזכיר את הפיאצה הברוקית, אבל כמקום קונספטואלי, המגדיר את המרחב הציבורי, 1,700 שנים בקירוב לפני הכיכרות הציבוריות של רומא, יש בו עניין וחשיבות מעבר למימד ההיסטורי. בניגוד לפיאצה הבארוקית, הפורום בנוי כמלבן עם שתי רצועות, הרחובות קרדו ודקומנוס החוצים אותו, והוא עמוס במבני קודש וציבור בצידיו. במידה מסוימת, וגם ללא דמיון מפותח, אפשר לראות את הקולוסיאום הסמוך כמבנה הניצב על כיכר ענקית.

בכיכר הזאת, שנבנתה על אגם שהיה כאן בעבר, קיים כיום פסיפס תיירותי מרשים המנוצל על-ידי תושבים המתחפשים לגלדיאטורים ומצטלמים למזכרת עם התיירים התמימים תמורת תשלום לא מבוטל. לאחר כמה שנים בהן היה איזור כיכר הקולוסיאום המקום היחידי לצילומי גלדיאטורים, היום כבר ניתן למצוא כמה מהם ליד הפיאצות המפורסמות, המשמשות מוקד עלייה לרגל לתיירים, כגון פיאצה אספניה ופונטנה די-טרווי.

כיכר בפתח הקתדרלה

 ומן המעגל ההיסטורי למעגל הדתי: כיכר סן-פטרוס (Piazza san pietro) בחזית הקתדרלה החשובה והגדולה בעולם, היא ללא ספק החיבור המעניין, ואולי החשוב, בין חילוניות לדתיות ברומא. זו כיכר המבואה לפתחה של הקתדרלה שבה מתפלל האפיפיור, שם הוא מוכתר ושם ייקבר. את הכיכר תכנן לורנצו ברניני, הפסל אשר יצר רבות מהעבודות בתוך הקתדרלה, שהמרשימה בהן היא הבלדקינו (המזבח). ברניני חייב את תהילתו לאורבן השמיני, שחיפש מיכלאנג'לו משל עצמו. ברניני, ובעיקר אורבן השמיני, קושרים בין החלק הדתי לחלק האזרחי של רומא. הביטוי לכך הן הפיאצות התוחמות את מרכז העיר ונושקות במזרח את הפורום הרומאי והאזור העתיק, ובמערב את נהר הטיבר. חיבור העיר בכיכרות נמשך מראשית המאה ה-17 ועד ראשית המאה ה-20. כיכר ונציה Piazza venezia)), היא דוגמה טובה לכך, (בשל מיקומה המחבר בין החלק העתיק של רומא לחלק העכשווי שלה. כיכר ונציה מכונה בלעג בפי תושביה "עוגת הקצפת של רומא". זאת בשל הבוהק הלבן וגודלה של האנדרטה לזכר ויטוריו עמנואלה השני (1820-1870), מאחד איטליה ומי שקבע את רומא כבירתה ב-1870. משמאל לכיכר ניצב הארמון שממרפסתו נהג בניטו מוסוליני לשאת נאומים. גם "כיכר העם" (Piazza del popolo), הממוקמת במרחק של קילומטר וחצי בקו הנמתח צפונה דרך ויה דל קורסו, נחשבת ל"כיכר פוליטית", ובה נהגו המוני העם לצפות בנציגי האפיפיור המוציאים להורג את הנידונים למוות. מומלץ לעלות לגבעת הקפיטול, הקשורה לגבה של האנדרטה שבכיכר ונציה, כדי לראות את כיכר קאמפידוליו - כיכר מיוחדת שעיצב ככל הנראה מיכאלאנג'לו.

 

פיאצה דה טרבי. צילם: אלי גרוס - דיזנהויז סיטונאות

שער העיר

בדרך מכיכר ונציה לכיכר העם עומדת כיכר מיוחדת שבמרכזה עמוד מגולף מהמאה השנייה. העמוד הוא שהעניק לכיכר את שמה – פיאצה קולונה. העמוד מתאר את ניצחונותיו של הקיסר מרקוס אורליוס על הברברים ופסלו הוצב על ראש העמוד. אלא שתהילתו לא עמדה לו, וב-1589 החליף האפיפיור את פסלו בפסל פטרוס הקדוש.

הכיכר מחוברת לכיכר מעניינת נוספת – כיכר מונטצ'יטוריו. מול הכיכר ניצב ארמון מונטצ'יטוריו, המשמש כבית המחוקקים. מכיכר העם נמתחים שלושה נתיבים ללב העיר. אחת מהן מובילה למדרגות הספרדיות ולכיכר אספניה. עיקר פרסומה בא לה מ-136 המדרגות שנבנו במאה ה-18.

מול שגרירות ארה"ב עומדת כיכר ברבריני, העומדת בקצו של רחוב ונטו, שנחשב בעבר ליוקרתי. הרחוב גם מחבר לפארק וילה בורגזה המפורסם.

כ-250 מטר מתחנת הרכבת המרכזית של רומא, הטרמיני, שוכנת כיכר הרפובליקה (Piazza della repubblica). במרכז הכיכר מזרקת הנימפות (Fontana delle naiadi). הכיכר נמצאת על אתר מרחצאות מהמאה השלישית, מימי הקיסר דוקלטיאנוס. המרחצאות נהרסו בפלישות השבטים הואנדלים במאה השישית. כיום עומדת במקום כנסיה שנבנתה בהוראת האפיפיור פיוס ה-4 לזכר עשרות אלפי העבדים הנוצרים, שנואי נפשו של הקיסר, שהקימו את המרחצאות. הכנסיה סנטה מריה דל אנג'לו הייתה הפרויקט האחרון של מיכאלאנג'לו, הוא לא הספיק לסיים אותה.

מהכנסייה והכיכר יורד רחוב חנויות רחב ידיים, Via nazionale, המוביל לפורום הרומאי וכיכר ונציה – וכך סגרנו מעגל בעיר הכיכרות.