ינואר 2005 היה חם וטעון באיצטדיון "אולימפיקו" ברומא. שניות ספורות לאחר שהבקיע שער מרהיב ביופיו רץ הגבר החסון בצעדים מהירים אל היציע הצפוני בו ישבו חברי ארגון "הנשרים". הוא נעמד אל מול היציע הרוגש והניף ידו באופן שהזכיר הנפת יד בסגנון הנאצי. פאולו די קאניו, קפטן הקבוצה, הכחיש מאוחר יותר בשימוע שערכה לו התאחדות הכדורגל, כי אכן עשה את התנועה המגונה, אולם מצלמות התקשורת לא הותירו מקום לספק. הייתה זו רק עדות אחת לעוצמת היצרים המבעבעת בכל משחק דרבי בין קבוצות רומא ולאציו.

חברי קבוצת לאציו

ביחד ולחוד

"פוליספורטיבה לאציו" נוסדה בשנת 1900 כאגודת אתלטיקה. צבע המדים של האגודה היה כחול-לבן, הצבע אשר סימל את הספורט ביוון העתיקה, לפי גרסת מייסדי האגודה.
באותה התקופה בה נוסדה שיחקו ברומא שלוש קבוצות נוספות: פורטיטודו, רומאן ואלבה. הליגה הראשית באיטליה חולקה אז לשני בתים: אחד של הקבוצות מצפון איטליה והשני לקבוצות ממרכז איטליה ודרומה.

חברי קבוצת לאציו (במדי תכלת) בפעולה

מאחדים כוחות

ב-1927 החליטו שלוש הקבוצות של רומא להתאחד בשל העובדה כי לא הצליחו להשיג תוצאות טובות, ובכך קיוו לשפר את ביצועיהן מול היריבות הצפוניות החזקות. לאציו קיבלה אף היא הצעה להצטרף לאיחוד, אולם לתדהמת שלוש הקבוצות האחרות – השיבה בשלילה.
הקבוצה החדשה, איי.אס רומא, בחרה בצבע האדום הבוהק ועליו מעוטר בזהב סמלה המיתולוגי של העיר – הזאבה אשר היניקה את מייסדי העיר, רומוס ורומולוס.

מאז ייסודה של הקבוצה היא תבעה לעצמה את הבכורה בעיר, ובאופן טבעי נוצרה יריבות בין הקבוצות. המתיחות הגיעה לשיא במשחק הדרבי הראשון בהיסטוריה של רומא בעונה 1929-1930. אלפי צופים ראו את וולק, חלוצה הענק של קבוצת רומא, כובש שער היסטורי ומעניק לקבוצתו את הניצחון היוקרתי. במשחק השני באותה עונה כבר היתה שליטתם של האדומים ברורה אף יותר והם ניצחו 1-3.

שני משחקים אלה סימנו את שליטתה של קבוצת רומא לא רק בעיר, אלא גם את עלייתה לדרגת גורם משפיע בכדורגל האיטלקי. הזכייה בגביע האיטלקי באותה שנה רק הוסיפה לביטחון העצמי של שחקני הקבוצה ואוהדיה.
גם מחוץ לגבולות כר הדשא הלכה והתהוותה יריבות קשה בין שני המועדונים. לאציו ייצגה למן ההתחלה את השכבות המבוססות של העיר ואת מושבת הזרים הגדולה שבה, ודימויה של הקבוצה כאליטיסטית ויהירה הלך ונבנה במהלך שנות השלושים. לעומתה ייצגה רומא את התדמית הרומאית העממית, בעלת שמחת החיים, של השכבות מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך יותר.

אנשי לאציו ואוהדיה זוכרים עד את האליפות ההיסטורית והראשונה בה זכתה רומא בשנת 1942, בתמיכתו של "הדוצ'ה", בניטו מוסוליני. לטענתם מוסולוני הפעיל את השפעתו כדי שהקבוצה האהודה עליו תזכה באליפות. לעומת זאת טוענים אוהדי רומא כי אהדתו של מוסוליני היתה נתונה דווקא ללאציו, בשל אופיה הקיצוני ובשל הסממנים הפאשיסטיים המלווים אותה. האמת, ככל הנראה מסתתרת אי שם בעצמה ואת התשובה האמיתית במי תמך הרודן וכיצד הטה את הכף, לא נדע לעולם.

העיר המחולקת

שנות ה-70 הסוערות והמאבקים הפנימיים בחברה האיטלקית שליוו אותן, לא פסחו גם על הכדורגל האיטלקי. הבכורה נדדה צפונה, אל הערים העשירות מילאנו וטורינו, ואילו ברומא היה ונותר הניצחון בדרבי חזות הכול.

שני מחנות ייסדו ארגוני אוהדים – מצד קבוצת רומא היה זה "קומנדו אולטרה קורבה סוד" האימתני, ובצד של לאציו היה זה ארגון "הנשרים". שני הארגונים פעלו זה נגד זה באלימות חסרת רסן, שהגיעה לשיאה בשנת 1974, עת זכתה לאציו באליפות, אך לא הורשתה לשחק בגביע אירופה בשל אלימות אוהדיה. במהלך שנות ה-70 נפל דבר בעיר. לראשונה עבר שחקן, מאסימו קורדובה, מרומא ללאציו. למותר לציין כי שמו הוסב ל"הבוגד".

שנות ה-80 היו שייכות לרומא בהנהגתו של ברונו קונטי הנפלא, בעוד לאציו הידרדרה לליגה השנייה לאחר שהסתבכה בפרשיות של מכירת משחקים.
ביציעי לאציו תוכלו למצוא כרזות גזעניות נגד יהודים ושחורים. שמה של הקבוצה, אס.אס.לאציו, והסמל שלה, המעוצב בצורה שמזכירה את סמלו של ארגון אחר שנשא את השם אס.אס, מעוררים אי נוחות בקרב צופים ואוהדים רבים. ותקרית מועל היד של די קאניו היא רק אחת מכמה תקריות בעלות אופי גזעני או פשיסטי בהן היו מעורבים שחקני המועדון.

המלחמות בין היציעים נמשכות ונעות בין מלחמת כרזות לאלימות חריפה. אך בעוד שמלחמת הכרזות היא מלחמת שנינות משעשעת, האלימות הרבה יותר מפחידה ולוהטת והיא מצליחה להזין את מדורי הספורט בעיתונים בהרבה דם, אש ותמרות עשן.