אני מוחה את הזיעה ממצחי, בעת טיפוס בגבעה לכוון פיאצה מיכאלאנג'לו (piazza michaelangelo). "כדי להרגיש את פירנצה עלה לכיכר ברגל, לא באוטובוס", אמר לי ידיד פלורנטיני העובד בחנות גלידות במרכז העיר. הוא נשאר עם הגלידות, ואני מטפס בשמש. העלייה מנהר הארנו החוצה את העיר אינה קשה, אך בימות הקיץ מכה השמש כמו אצלנו.

 

הנוף של סיינה. צילם: גיא נוימן

עיר השושן הצחור

הנוף מלמעלה שווה הכל. העיר כולה נפרשת לפני. מגדלי הכנסיות והמבצרים יוצרים תחושה נוקשה. התחושה מתרככת מעט, במפגש רחובות העיר עם הנהר הזורם לאטו, תחת שורת הגשרים, לכיוון העיר פיזה, יריבתה הוותיקה של פירנצה.

שני בניינים בולטים מאוד בצבעם, בגודלם ובשונותם משאר בתי העיר: מימין ניצב בניין בעל מספר כיפות ירוקות, שלמרות שמראהו מזכיר כנסייה, זהו בית הכנסת של פירנצה. אני נזכר בפסלו של קוזימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, שראיתי בפיאצה דה לה סיניורינה במרכז העיר, כשהוא רכוב על גבי סוס. קוזימו הזמין את היהודים לבוא ולהתיישב בעיר על מנת לשפר ולפתח את הכלכלה. במאה ה-19 בנתה הקהילה היהודית את בית הכנסת הגדול בסגנון מורי.

גם אם בית הכנסת בולט בצבעו, הרי שאין ספק שמבנה אחר עולה על כל בנייני העיר - הדואומו של פירנצה, הנקרא "מרים הקדושה של הפרח" (santa maria del fiore). בסוף המאה ה-13 נכנסה מועצת השלטון של פירנצה, "הסיניורינה", ללחץ. השמועות על בניית בית העירייה של סיינה, הכניס את אצילי העיר למחשבות מעיקות. האם יתכן מצב שיוקרתה של סיינה תהיה גדולה מזו של פירנצה? או אז הוציאה "הסיניורינה" צו המורה לבנות את הקתדרלה האדירה של פירנצה. כנסיה זו הוקדשה למרים, שזכתה לביקור המלאך גבריאל. זה בא לבקרה כשבידו שושן צחור, שהפך לסמלה של פירנצה.

הנוף המשקיף על פירנצה שווה את מאמץ הטיפוס. צילם: גיא נוימן

בין ירושלים לפירנצה

אני יורד אל נהר הארנו וצועד לכיוון הגשר המפורסם מכולם – "הפונטה ווקיו" (ponte vecchio). זהו הגשר היחידי המכוסה בבתים. מצדו הדרומי מוביל הרחוב אל ארמון פיטי – ארמון מפואר שנבנה בידי משפחה שקינאה בעושרה של משפחת מדיצ'י ובנתה ארמון פרטי עשיר ומרשים. צחוק הגורל הוא שצאצאי המשפחה התרוששו ומכרו את הארמון למדיצ'ים. אלה הוסיפו לו את גני בובולי הנהדרים. בין ערוגות הפרחים שבקצהו העליון של הגן, אני תוהה בשאלה שעדיין מעסיקה את תושבי העיר: האם נובע שמה העתיק של העיר, פלורנטיה, משם הגנרל הרומאי פיורונוס (fioronus), ששלט באזור בתקופת יוליוס קיסר, או ממקור רומנטי יותר – גדות נהר הארנו הפרחוניים (פיורה פירושו פרח).

מסמטה צדדית מתגלה הכיכר המפורסמת ביותר של פירנצה – פיאצה דלה סיניורינה. הכיכר עטורה פסלים ובניינים מפוארים. בראשם הארמון הישן של משפחת מדיצ'י – "פלאצו ווקיו" (palazzo vecchio). אני מביט אל המגדל ומרגיש בבית. סך הכל גם בעיר בה אני חי, ירושלים, יש לנו מגדל זהה. בשנת 1909 בנתה ממשלת איטליה בית חולים בירושלים. האדריכל אנטוניו ברלוצ'י העתיק את מגדל ארמון המדיצ'ים מפירנצה ובנה לו ארמון מקביל על כל פרטיו ברחוב הנביאים.

אל כיכר העיר, הדואומו ובית הטבילה

משרדי ממשלת הסיניורינה (offici) הפכו להיות למוזיאון האופיצי (museu del uffici). אני מביט סביב על הכיכר, ומרגיש את המאמץ האדיר שהשקיעו אנשי העיר ושליטיה כדי ליצור תחושת "גאוות יחידה". אדם שחי בפירנצה בתקופה בה הייתה עיר חופשית, חש הזדהות עם הערכים האזרחיים, האתוס העירוני והמרחב בו הוא חי. השקעה אדירה ניכרת לא רק בפנים הארמונות – למען השליט, אלא גם בחוץ – למען פשוטי העם. אותם אנשים פשוטים - אזרחי העיר שהיא גם מדינה. כיכר העיר הייתה המרכז – התבצעו בה ההוצאות להורג, הודיעו בה את ההודעות החשובות ועברו בתוכה המצעדים ויתר הפגנות הכוח. הרחוב קישר בין המרחב הציבורי לפרטי. שער העיר שימש כמקום אליו התנקזו הסיפורים שהגיעו לעיר. שם עמדו זקני העיר, צנזרו את הדרוש צנזורה ופיקחו על כל הנכנס.

המשך הרחוב מוביל אותי אל "הדואומו" הענק עם כיפת ברונלסקי ואל המבנה הניצב מולו – בית הטבילה, הבפטיסטוריום הענק. בתום תחרות בין שלושה אמנים ניצח האמן לורנצו גיברטי. הוא קיבל את הכבוד לעצב ולתכנן את דלתות בית הטבילה. הדלתות הן יצירת אומנות מיוחדת במינה הנוגעת גם לנו. היא מציגה בעשר תמונות אירועים מרכזיים מהתנ"ך. תוכלו לזהות שם בקלות את מעמד משה בהר סיני, עקידת יצחק, הקפת חומות יריחו ועוד. האגדה מספרת כי כאשר האמן המפורסם מיכאלאנג'לו ראה את דלתות בית הטבילה לאחר סיום העבודה, הוא קרא בהתרגשות כי דלתות אלו ראוי שיפתחו את שערי גן העדן. היום בבית הטבילה מוצבים העתקים של הדלתות. היצירות המקוריות נמצאות במוזיאון הדואומו.

מבנים עתיקים. צילם: גיא נוימן

המרוץ אחר הדגל השכונתי

המתחרה העיקרית של פירנצה על תואר הבכורה היא סיינה. יש בסיינה משהו מיוחד. אולי זו התחושה הנפלאה שמקנה ההליכה בסמטאות הצרות של העיר, בסיומה אתה מגיע לפתע אל הכיכר הנפלאה. הכיכר פרושה בצורת צדף, בקונטרסט לבית העירייה המתרומם מעליה. "פיאצה דל קאמפו" (piazza del campo) היא ליבה של סיינה. אני מתיישב בכיכר במקום המוצלח ביותר, על הרצפה מול מזרק השמחה (fonte gaia). בידי גביע גלידה בטעם טירמיסו ופיסטוק. המים מגיעים למזרקה המרובעת ממרחק של 25 ק"מ.

על הרצפה, כמוני, המוני צעירים פזורים ישובים בכל רחבי הכיכר. אפשר לשבת כך לנצח, בשלווה אולימפית ללא רעש מכוניות. כולם עושים הכל לאט - מתנהלים על פי קצב שליו כמותו יש רק בטוסקנה. משם אני ממשיך אל הדואומו המרשימה. כמו במזרקת השמחה, גם כאן אי אפשר שלא לראות בכניסה את פסלי הזאבה עם שני התאומים. אומרים שאחרי ייסוד רומא הגיע לכאן רמוס ורומולוס וייסדו את סיינה – לכן מצא את דרכו סמל האימפריה גם לכאן.

עיר של מודל אחד

המפגש הראשוני עם העיר פיזה הוא מפגש עם אפריקה. עשרות דוכנים בהם מוצרים אפריקאיים שונים בכל מקום, ומהגרים המציעים את מרכולתם. בשער העיר פיזה עולות העיניים מיד אל המגדל המפורסם – הכישלון הפנטסטי ביותר בעולם. חוסר תכנון נכון של יסודות המגדל הביא ברבות הימים אלפי תיירים לעיר, למגינת ליבם של תושביה. רובם הגדול בא לביקור בן שעה וחצי, לראות ולצלם את המגדל, או מקסימום לבקר בכיכר קווליארי (piazza del cavalieri). משם הם ממשיכים הלאה לעיר הבאה בטוסקנה.

בכל זאת נשמו רבים מסוחרי העיר לרווחה כאשר שוב נפתח המגדל לביקור. בשנת 1990 נסגר המגדל למשך מספר שבועות ונפתח רק בשנת 2002. העלייה למגדל כיום מוגבלת. למזלי הזמנתי מקום מראש, ואני מטפס אל ראש המגדל במעלה 294 המדרגות המעוקלות, יחד עם עוד 30 איש. התצפית על כיכר הניסים (campo dei miracoli) ועל הדואומו מרשימה.

אני מעיף מבט בפיזני מזוקן, שעלה עם הקבוצה כדי לוודא שהכל בסדר. אני חושב על גלילאו גלילאי שלפי האגדה טיפס לכאן לפני כמה מאות שנים על מנת להוכיח בעזרת עקמומיות המגדל כי עצמים העשויים מחומר זהה נופלים במהירות שווה ללא קשר לגודלם. על שמו של גלילאו יש בעיר טיילת לאורך נהר הארנו, וגם שדה התעופה הגדול ביותר בטוסקנה נקרא על שמו.

בעבר היתה פיזה עיר מדינה מפוארת שהתחרתה על השליטה בים עם וונציה, גנואה ונאפולי. קטע קצר בשרידי חומת יפו הנקרא "הנמל הפיזני" מעיד על השפעת בני העיר, שסייעו בהבאת הצלבנים לארץ ישראל. הנמל האדיר של פיזה איבד את חשיבותו לפני כ-500 שנה, לאחר שמוצא נהר הארנו לים נסתם.