שתי ספינות משוטים, עמוסות לוחמים של שני שבטים יריבים, התקרבו בקצב חתירה מהיר אל הפינה הצפונית-מזרחית של אירלנד. המרוץ היה צמוד וניראה היה כי לוחמי שתי הספינות ינחתו בו-זמנית על החוף וכי קרב הדמים שיקבע את השליטה באולסטר (שמה הקלטי הקדום של צפון אירלנד) הוא בלתי נמנע.

כאשר קרבו הספינות זו לזו וחרטומיהן נשקו כמעט אחת לשנייה, צעק מפקדה של אחת הספינות אל עבר מפקד הספינה היריבה והציע לו הצעה שאין לסרב לה: הראשון שכף ידו תגע בחוף, יוכר כשליט האזור ובכך תמנע שפיכות דמים מיותרת. היריב חשב לרגע, הנהן בראשו לאות הסכמה, ובמקביל דרבן את שייטיו להגביר את קצב החתירה. באותו הרגע שלף המפקד שהציע את הסכם הפשרה, את חרבו הכבדה, כרת במכה חדה את כף ידו השמאלית והשליך אותה בתנופה קדימה. כף היד המדממת נחתה על החוף, סמוך לקו המים, ובהתאם למוסכם הוכרז ראש שבט או'ניל (O'Neill) כשליטה של אולסטר.

האם מדובר בעובדה היסטורית או באחד מסיפורי הפולקלור האופייניים למיתולוגיה האירית? את התשובה לא נדע לעולם, אבל עד היום נחשבת כף היד האדומה המוטבעת בדגלים, סמלים, שלטים ומבנים לסמלם של הקתולים השואפים להתנתקות מהממלכה המאוחדת ולאיחוד עם הרפובליקה האירית.

מפל ביער בהרי אנטרים

עצמאות חלקית

דם רב נשפך באירלנד מאז אותם ימים רחוקים ועד לשנות ה-90 של המאה העשרים. הרפובליקה של אירלנד קיבלה את עצמאותה בשנת 1922, לאחר מאות שנים של שלטון בריטי ובעקבות מלחמת שחרור ארוכה ואכזרית, אך ריבונותה לא כללה את כל שטחו של האי הגדול.

בהסכם השלום שנחתם בין הממשלה הבריטית בלונדון ובין ממשלת המורדים בדבלין, נקבע כי שישה מחוזות של אולסטר, בצפון-מזרח האי, המהווים כשישית משטחו, יישארו בתחום הממלכה המאוחדת, ובריבונות של הכתר הבריטי. קביעה זו הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת ועקבית של השלטון הבריטי מאז תחילת המאה ה-17, במיוחד בתקופת מלכותם של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון. מגמה זו הלכה והתחזקה בתקופת שלטונו הדיקטטורי (הקצר) של אוליבר קרומוול. המטרה האמיתית מאחורי מדיניות זו הייתה הענשת בני המעמד המרדני של אצולת בעלי הקרקע הקתולים באמצעות הגלייתם לאזורים נידחים במערב אירלנד, או למדינות אחרות באירופה.

הבורח המפורסם ביותר באותה תקופה היה הרוזן הקתולי המרדן יו או'ניל (O'Neill Hugh), מצאצאיו של קטוע היד המיתולוגי. האחוזות הגדולות של האצולה הקתולית הופקעו על ידי הממשלה הבריטית אשר חילקה את אדמותיהן לחברות כלכליות בריטיות שהקימו יישובים חדשים ולמתנחלים פרוטסטנטים מאנגליה ומסקוטלנד. ההתנחלות הנמרצת של הפרוטסטנטים וההגירה המסיבית של הקתולים, שנמשכה גם במאה ה-19, בעיקר לצפון אמריקה, הביאו לכך שבראשית המאה ה 20 נחלקה האוכלוסייה בצפון אירלנד מבחינה דתית למגזר פרוטסטנטי ולמגזר קתולי כמעט שווים בגודלם, בעדיפות קלה לראשונים.

ענבי זעם

למרות תחושת הקיפוח המתמשכת של המגזר הקתולי בצפון אירלנד, נהנה החבל משלווה ושגשוג יחסי באמצע המאה ה-20. אולם השלווה והרגיעה באזור היו זמניים. בשנת 1969 החלו קיצונים קתולים לבטא את תסכולם המתמשך בשורת פיגועי טרור שכוונו בתחילה נגד גורמים בריטיים רשמיים, אך גלשו מהר מאד לפגיעות באזרחים פרוטסטנטים תמימים. תגובתם של הקיצונים הפרוטסטנטיים לא אחרה לבוא והללו פגעו במוסדות ואזרחים קתולים בכל מקום.

הפרלמנט, המשטרה והממשל המקומי האוטונומי גילו אזלת יד ואף אחד מבין הגופים הללו לא הצליח להשתלט על הקיצוניים בשני הצדדים. בכך התחילה התקופה הרעה של צפון אירלנד, שנמשכה 25 שנים עד סוף שנת 1994 וזכתה לכינוי הרשמי "הצרות" (The Troubles).

הממשלה בלונדון פיזרה את הפרלמנט של צפון אירלנד ושיגרה כוחות צבא גדולים להחזרת החוק והסדר לצפון. מעשי הזוועה שבוצעו בידי שני הצדדים באמצעות פצצות ומכוניות תופת בפאבים ובמוסדות ציבור, וירי ללא אבחנה על עוברי אורח – פעולות טרור המוכרות לנו היטב לדאבוננו - הלכו והסלימו ואפילו הצבא הבריטי שנקרא להשליט סדר, לא יכל לטרוריסטים.

רק באמצע שנות התשעים, לאחר אלפי הרוגים ופצועים, הרס עצום, קריסה כלכלית וחיסול מוחלט של התיירות בצפון אירלנד ובעקבות הפגנות ענק שהובילו שתי נשים שקראו לשים קץ לאלימות ולהרג, הגיעו מנהיגי שני הפלגים הקיצוניים להסכמה על הפסקת אש. הוסכם בין הצדדים, בגיבויין של ממשלות בריטניה והרפובליקה האירית, שבמועד מסוים (שטרם נקבע) ייערך משאל עם בצפון אירלנד שיקבע את עתידה הפוליטי- איחוד עם הרפובליקה, כפי שרוצים הרפובליקאים הקתולים, או המשך הסטטוס קוו כפי שרוצים הפרוטסטנטים. בעקבות ההסכם ההיסטורי נרגע האזור ופעולות רבות נעשו לשיקומו. אתרי התיירות המדהימים חזרו להוות מוקדי משיכה לכל מי שמבקר ב"אי האיזמרגד" הירוק והמקסים על שני חלקיו.

מה לא עושים למען האהבה

"מסילת הענק" – "The Giant's Causeway" בפי המקומיים, תופעת טבע לחופו של האוקיינוס, הקרויה על שמו של הענק פין מק-קול (Finn McCool) ,לוחם מיתולוגי קלטי בעל כוחות על אנושיים, היא תחנתנו הראשונה.

על פי המיתולוגיה האירית מק – קול רצה לבקר את אהובתו באי סטאפה (Staffa), אחד מאיי ההיברידיים ממערב לחוף סקוטלנד, אבל המים היו קרים מאד והוא לא רצה להרטיב את רגליו. ללא היסוס פנה הענק אל צוקי הבזלת השחורים שהתנשאו מאחוריו. בידיו החשופות חצב בסלע, סיתת עמודי בזלת בצורת משושים ותקע אותם, צמודים זה לזה, בקרקעית הים. בסופו של יום עבודה מייגע השלים את בנייתו של מעין מזח אדיר מעמודי הבזלת וכך הצליח להגיע יבש לביקור הרומנטי.

פין מק-קול הוא מחשובי הגיבורים במיתולוגיה האירית ואגדת פולקלור זו היא אחת מיני רבות שסופרו בניסיון להסביר את היווצרותה של תופעת הטבע המדהימה שקיבלה את השם "מסילת הענק". למתבונן המופתע המשקיף מגבוה ניראה חלקו הקרוב של "המזח" כמדרכה של אריחים הבולטת כאצבע ענקית אל תוך הים ובנוייה בצורת משושים משתלבים. מי שיעבור לאי סטאפה, הרחק מעבר לים, ימצא שם את קצהו השני של "מזח" עמודי הבזלת בצורת משושים.

בנוסף לאגדה על פין מק-קול יש כמובן גם הסבר מדעי לתופעה: בעבר הגיאולוגי הרחוק, לפני כ - 60 מיליון שנה, התרחשה סדרה של התפרצויות וולקניות באזור חוף אנטרים (Antrim) בצפון-מזרח אירלנד וכמויות אדירות של לבה נוזלית לוהטת גלשו מההרים לכיוון הים. החומר הצמיגי המותך הצטנן במהירות במגעו עם האוויר והתמצק לשכבה עבה של בזלת. זו, כמו כל חומר מותך העובר תהליך קירור מהיר, התכווצה ובהתגבשותה נסדקה לגושים בצורת עמודים מצולעים, משושים ברובם. בהמשך נקברה שכבת הבזלת מתחת לשכבות סלע צעירות יותר. לפני כ- 15 אלף שנה, לקראת סוף תקופת הקרח האחרונה, שחקו הקרחונים בתנועתם האיטית לעבר הים את שכבות הסלע העליונות וחשפו את עמודי הבזלת המשושים של "מסילת הענק" המרשימה. (תופעות טבע דומות קיימות גם באיסלנד ולהבדיל, בקנה מידה קטן בהרבה, גם בבריכת המשושים בדרום רמת הגולן).
 
ב"מזח" הבזלת של חוף אנטרים חשופים כ-37 אלף עמודים (מישהו טרח לספור אותם) שקוטרם כ 30 ס"מ וגובהם מגיע ל 7 מטרים. תופעת טבע ייחודית זו שהוגדרה על ידי UNESCO , אירגון החינוך, המדע והתרבות של האו"מ, כ"אתר שימור מורשת עולמי", מהווה את אחד ממוקדי המשיכה התיירותיים הראשיים של צפון אירלנד, אם לא הראשון ביניהם. התייר שירצה לבקר באתר זה, שאין להחמיצו, יהיה חייב להתחיל את דרכו אל "מסילת הענק" בעיר בלפאסט.

רחוב משוחזר בבלפאסט מהמאה ה-19. פארק אולסטר אמריק

בלפאסט: השער של צפון אירלנד

ככלל, מוצע למטיילים באירלנד, על שני חלקיה, לתכנן מסלול מסע מעגלי, שתחילתו בדבלין, בירת הרפובליקה וסופו בבלפאסט (Belfast) בירת צפון אירלנד, או להיפך. בלפאסט יכולה להיות שער כניסה או שער יציאה מצוין אל האי וממנו, בגלל הנגישות הנוחה אליה בטיסות קצרות מבריטניה, או בשיט שנמשך פחות משעתיים במעבורות מהירות מסקוטלנד הסמוכה. בלפאסט אגב, ממוקמת לא הרחק מדבלין: רק 120 ק"מ מפרידים בין הבירות המתחברות זו לזו באמצעות כביש מהיר.

בלפאסט היא עיר נמל ותעשייה שבתחומה המטרופוליני מתגוררים כחצי מיליון תושבים, כמעט שליש מכלל האוכלוסייה בצפון אירלנד. מרכז העיר מאופיין בבניינים מרשימים מהתקופה הוויקטוריאנית ומראשית המאה ה 20, כשהאימפריה הבריטית היתה בשיא עוצמתה. בית האופרה, בתי המשפט, הספרייה העירונית, ובמיוחד בית העיריה בעל הכיפה האדירה בכיכר דונגאל (Donegall Square), מהווים דוגמה מצוינת לאדריכלות הבריטית של התקופה.

סמוך למבנים קלאסיים אלה ולאורך גדותיו של הנהר לאגאן (Lagan) החוצה את העיר, ניכרת תנופת הבנייה של מבני ציבור ועסקים בעלי חזות אדריכלית מודרנית שהוקמו לאחרונה, בסיומה של תקופת ה"צרות". מצפון לכיכר דונגאל ניתן להתרשם מקתדרלת אנה הקדושה וממגדל השעון שהוקם לזכרו של הנסיך אלברט, בעלה האהוב של המלכה ויקטוריה. מדרום למרכז ראוי לבקר במתחם ובמבנים הוויקטוריאנים היפים של קווינס קולג' (Queen's College), האוניברסיטה היוקרתית של צפון אירלנד, ובגנים הבוטאניים המרהיבים.

טבע הצבע

ממערב למרכז נמצאות שכונות המגורים הנפרדות של הקתולים והפרוטסטנטים בהן ניתן לראות עד היום את ציורי הקיר והגראפיטי הבוטים של שני הצדדים מתקופת המהומות הבין-דתיות בעיר. התייר הסקרן הרוצה לדעת, מבלי לשאול, באיזו שכונת פועלים הוא נמצא, יתבונן באבני השפה של המדרכות ברחוב. אם הן צבועות אדום-לבן-כחול (צבעי הדגל הבריטי), השכונה פרוטסטנטית ואם הן בצבעי כתום-לבן-ירוק (הדגל האירי), השכונה קתולית. ממזרח למרכז משתרע הנמל הגדול של העיר שידע ימים טובים יותר בתקופת הזוהר של האימפריה הבריטית כאשר שימש יחד עם המספנות שבתחומו, כמקור התעסוקה הראשי של בלפאסט.

במספנה הענקית של הארלאנד-וולף (Harland & wolff) נבנתה בראשית המאה ה 20 הספינה הידועה מכולן - הטיטאניק. אנדרטה לזכר טביעתה הטראגית, ניצבת בחצר בית העירייה.

נקודת הציון הבולטת ביותר בנמל היום, באה לידי ביטוי בדמותם של שני מנופים צהובים שגובהם כ 100 מטרים, הנצפים כמעט מכל מקום בעיר. לשמחתו של התייר הישראלי מסתבר כי שמותיהם הרשמיים של מנופי ענק אלה הם "שמשון" ו"גולית".

בבלפאסט, כמו בכל מקום יישוב אחר בצפון אירלנד או בדרומה, אי אפשר להתעלם מנוכחותם הבולטת והצבעונית של הפאבים. הפאבים מתקשרים ישירות להווי החברתי תרבותי ומהווים מוסד חשוב עבור האירים ואתר חובה עבור התיירים. הכי כדאי לבקר בפאב הוויקטוריאני הנקרא "בית המרזח של הכתר" ((Crown Liquor Saloon). זהו פאב מצועצע בן כ 120 שנה . הממוקם במרכז העיר, מול בניין האופרה. הפאב הזה הוא היחיד בכל אירלנד המוגדר כאתר שימור לאומי בזכות גילו ועיצובו מבחוץ מבפנים. גם אלה שאינם מחסידי הוויסקי האירי או הבירה הכהה המרירה, ייהנו מהאווירה והעיצוב הייחודיים של הפאב ויוכלו להשביע את רעבונם (במחיר סביר בהחלט) במזון פאבים קלאסי כמו נזיד אירי סמיך ומהביל או פשטידת בשר ותפוחי אדמה.

דרך נופית יפהפיה

בלפאסט, כאמור, היא רק השער לצפון אירלנד. ממנה, לאחר נסיעה של חצי שעה על שפת המפרץ בכיוון צפון, מגיעים לטירת קאריקפרגוס (Carrickfergus) האדירה, מבצר חוף עתיק, שמור להפליא, שהוקם במאה ה- 12 בידי הפולשים הנורמנים. מכאן מתחילה דרך נופית יפהפיה של חוף אנטרים. הדרך נחשבת לאחת היפות באירופה והיא משתרעת לאורך 120 ק"מ של חוף מפורץ ומצוקי, כשהים מימין והרי אנטרים המיוערים המבותרים בקניונים ובנחלים גועשים, משמאל. בדרך חולפים בכביש צר ומפותל, על פני טירות עתיקות, כפרי דייגים קטנים וצבעוניים במפרצים נסתרים, מרינות מצועצעות ומדרונות ירוקים ומעובדים המנוקדים בכבשים לבנות.

בקניון גלנאריף (Glenariff) מאפשרת דרך יער צרה במיוחד, לסטות זמנית מכביש החוף ולערוך סיור מעגלי בשמורת יער מקסימה עם מפלי מים קטנים. סמוך לכפר הדייגים הציורי באלינטוי (Ballintoy), יוכלו מטיילים נועזים לחצות רגלית את גשר החבלים המפחיד התלוי ומתנדנד מעל נקיק ים סוער, של קאריק-א-ריד (Carrick-a-rede).

מומלץ לסטות בדרך תלולה מאד היורדת אל החוף ולהגיע לכפר דייגים קטנטן בשם קושנדון (Cushendun) וליד הכפר החביב קושנדאל (Cushendall) יוכלו המתעניינים בפולקלור האירי לעלות ל"קברו" הפריהיסטורי של הלוחם המיתולוגי אוסיאן, בנו של הענק הזכור לטוב, פין מק – קול. "מסילת הענק", בקצה הצפוני של דרך חוף אנטרים, מהווה את שיאה של החוויה במסלול חופי יוצא דופן ביופיו.

חוויה שונה ומשעשעת, מסוג אחר לחלוטין, מחכה למטייל במרחק חמישה קילומטרים מ"מסילת הענק", שם נמצאת מזקקת הוויסקי בושמילס (Bushmills) בעיירה הנושאת אותו שם. זוהי מזקקת הוויסקי החוקית הוותיקה בעולם, כפי שמצהירים בעליה. המזקקה מזקקת את "מי החיים", וויסקי בשפתם הקדומה של הקלטים האיריים, מאז 1608, אז ניתן למפעיליה היתר מלכותי להפעילה. הסיור המודרך של כשעה במזקקה ובמוזיאון הקטן הצמוד אליה, לרבות טעימות של סוגי וויסקי אחדים, הוא אטרקציה שאין להחמיצה. אחרי כן מומלץ לחפש מסעדה טובה על מנת להפיג את השפעת האלכוהול. מכאן ניתן להמשיך במסע עוד כשבעים קילומטרים מערבה, לחלוף על פני טירת דאנלוס (Dunluce) מחוסרת הגג הניצבת על קצה המצוק החופי התלול. נדמה כאילו כל רגע עלולה הטירה ליפול אל מימי האוקיינוס הקרים (המטבח שלה אכן צנח לים לפני שנים רבות).

מגדל השעון של הנסיך אלברט במרכז בלפאסט

חומה סביב לה

משם אפשר להמשיך לעיר השנייה בגודלה בצפון אירלנד: לונדונדרי (Londonderry) בפי הפרוטסטנטים, או דרי (Derry) בנוסח הקתולי. עיר נמל קטנה זו בה מתגוררים כ-100 אלף תושבים, שהנהר פויל (Foyle) חוצה אותה, ראויה לביקור יסודי בזכות חלקה העתיק המוקף חומה שמורה להפליא מראשית המאה ה 17. טיול רגלי על חומת העיר ושיטוט בסמטאותיה, במיוחד ב"כפר האומנויות" (Craft Village) ששוקם בשנים האחרונות, מאפשר, בנוסף להנאה מהסיור, להבין טוב יותר את תולדות הסכסוך הבין-דתי בצפון.

בפינה הדרומית-מערבית של החומה נמצא מוצב מבוצר של הצבא הבריטי כתזכורת לימי המהומות, וכשממשיכים ללכת על החומה צפונה צופים מגבוה על האיזור ה'נחות' של העיר שמחוץ לחומה המכונה בוג סייד (Bog Side)-"צד הביצה". זה תחום המגורים של הרוב הקתולי הקטן המתגורר בעיר. הפרוטסטנטים התיישבו בצד היפה יותר, הפונה אל הנהר והים והוא זה שהוקף בחומה.

בשנת 1689 הייתה עיר החומה תחת מצור של צבא בן 20,000 חיילים נאמני המלך הקתולי ג'יימס הראשון, שנלחם בוויליאם מאוראנג' המלך הפרוטסטנטי. השניים נלחמו ביניהם על השליטה בבריטניה ובאירלנד. המצור נמשך שלושה וחצי חודשים ובמהלכו מתו אלפים מתושבי העיר מרעב ומהפגזות הצבא הקתולי. המצור הוסר רק כאשר שייטת של ספינות מלחמה של הפרוטסטנטים הגיעה דרך הנהר והכריעה את הצרים. תחושות הקיפוח של הקתולים המקומיים הלכו והחריפו עם הזמן, ובשנת 1972 כשנערכה בעיר הפגנת מחאה, לא אלימה, של אזרחים קתולים, פתחו עליהם כוחות צבא בריטים באש והרגו 13 מהמפגינים באירוע שכונה אחר כך "יום ראשון רווי הדם" (The Bloody Sunday). סיפור המצור וגם סיפור ההפגנה מאוזכרים בשלטי רחוב לאורך מסלול ההליכה בעיר.

מוזיאון ההגירה

כ-40 ק"מ מדרום ללונדונדרי, סמוך לעיירה אומה (Omagh) נמצא אחד מהמוזיאונים הפתוחים המרשימים ביותר באירלנד כולה, אולסטר-אמריקן פולק פארק ( Ulster-American Folk Park). המוזיאון, שחלקו מקורה ומאפשר ביקור בכל מזג אוויר ומרביתו בשטח פתוח המשתרע על עשרות דונם, מוקדש כולו לנושא ההגירה מצפון אירלנד לצפון אמריקה במאות ה - 18 וה - 19.

מדיניות הנישול והענישה של האנגלים כנגד הקתולים, מצוקה כלכלית קשה ורעב כבד (שפגעו גם באכרים הפרוטסטנטים), כמעט שרוקנו את צפון אירלנד מתושבים בתקופה זו. הטראומה הלאומית שבמסגרתה נטשו מאות אלפים (יש הטוענים שמדובר בלמעלה ממיליון איש) את המולדת הישנה לטובת העולם החדש, מוצגת בצורה מרתקת במוזיאון. עשרות המבנים הפזורים באתר, חלקם מקוריים בני התקופה וחלקם משוחזרים, מציגים את תנאי החיים הקשים של המהגרים לפני ההגירה ואת בעיות הקליטה באמריקה, המולדת החדשה. בין שני חלקי הפארק, "העולם הישן" ו"העולם החדש", ניצבת ספינת מהגרים משוחזרת, המזכירה לכל ישראלי ותיק את ספינות המעפילים של תקופת טרום המדינה.

תם ולא נשלם

טיול בצפון אירלנד לא יהיה מושלם ללא ביקור באזור אגם ארן התחתון (Lower Lough Erne), על שפע מפרציו המיוערים והאיים הירוקים שבמימיו. האגם היפהפה, הנמצא סמוך לגבול הרפובליקה של אירלנד, הוא אתר הנופש החשוב ביותר בצפון והוא מציע למטייל מגוון אפשרויות של טיול משולב באקשן: שייט וקייט, מסלולי טיול רגליים, מהיפים שיש ומסלולי נהיגה בכביש הנופי המקיף את האגם.

בנוסף לפעילויות הללו יש באזור טירות עתיקות ובתי אחוזה מפוארים כטירת קול (Castle Coole) הבנויה בסגנון ניאו-קלאסי מרהיב וסביבה גנים נהדרים ומערות נטיפים מעניינות. אתר הטבע המופלא צוקי מאגו (Cliffs of Magho) והפאבים מסבירי הפנים של העיירה אניסקילן (Enniskillen) על שפת האגם תורמים להנאת המטיילים הנמצאים באחד האזורים היפים והמעניינים באירלנד.