קבוצת התיירים האיטלקים שפסעו ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה, נראו כלקוחים ממציאות אחרת. נראה היה שחום יולי הכבד אינו מפריע להם, ולמרות טיפות הזיעה שנספגו בבגדיהם, היו עיניהם מלאות בהתלהבות ותשוקה. האיש חמור הסבר שצעד בראש החבורה החזיק בידו האחת ספר, ובידו השנייה צלב עץ גדול, שהשתלב בגלימה החומה שעטה לגופו. החגורה הלבנה ובה שלושה קשרים, השתלשלה ממותניו, וקפצה עם כל שעל.
מידי כמה דקות עצרה החבורה בנקודה מסוימת, וציפתה בסבלנות שהנזיר בעל הגלימה יקרא מהספר. בעיני המוכרים בשוק בו פסעה החבורה, הייתה זו עוד קבוצת צליינים מיני רבות, אבל עבור התיירים עצמם היוותה ההליכה הפשוטה ברחוב, התגשמות של משאת נפש והתרגשות, חלק ממסע של הגשמה עצמית והזדהות עם ישו וסבלו.

לאחר שנאלצו אחרוני הצלבנים לעזוב את ארץ ישראל בסוף המאה ה-13, נותרו הנוצרים באירופה המערבית רחוקים מארץ הקודש, וללא יכולת הגעה אליה.
קבוצת נזירים איטלקים קתולים, השייכים למסדר הפרנציסקאני, החליטה לשחזר את דרכו האחרונה של ישו באמצעות הליכה לאורך "תחנות", שיסמלו אירועים שונים בהם נתקל ישו.
מאות שנים מאוחר יותר, כאשר הורשו הנזירים הקתולים לחזור לארץ הקודש, הפכה ההליכה, המסמלת את דרכו האחרונה של ישו, לחלק ממסורת והטקס של הכנסייה.
הנזירים שהגיעו לירושלים נאלצו "להדביק" את התחנות שנקבעו באיטליה לאתרים האותנטיים של העיר. מספר פעמים שונה מספר התחנות עד שהתבסס על 14. 11 מן התחנות ממוקמות באתרים המוזכרים בברית החדשה, ושלוש מהן נקבעו בידי הכנסייה הקתולית. שלוש תחנות אלו הן המקומות בהם נפל ישו בפעם הראשונה, השנייה, והשלישית. הרעיון הוא שאם אכן הלך ישו המושפל, המוכה והסובל, בדרך לאתר הצליבה, כאשר הוא נושא צלב עץ גדול לכתפיו, הרי שוודאי מעד מספר פעמים.     
בשל הסבל הרב המתואר בברית החדשה קיבלה הדרך את הכינוי "דרך הייסורים" - ויא דולורוזה (Via Dolorosa).
הדרך המפורסמת המוכרת בשם זה מתחילה את דרכה דווקא ברובע המוסלמי, ומסתיימת ברובע הנוצרי. התחנה הראשונה היא אתר המשפט, והאחרונה היא קברו של ישו.
על פי האמונה הנוצרית הגיע ישו לירושלים בשבוע האחרון של חייו. הוא נכנס לעיר רכוב על חמור, בדיוק כפי שניבאו נביאי התנ"ך את בואו של המשיח, ובמשך כשבוע שהה בעיר. בתקופה זו נאם על פי המסופר נאומי תוכחה נזעמים כנגד הכוהנים ומנהיגי היהודים, ואף הפך את שולחנות חלפני הכספים בבית המקדש.
לאחר כשבוע זממו היהודים את "העצה הרעה", והחליטו להסגיר את ישו. באמצעות יהודה איש קריות -  מאנשיו של ישו  והאיש שבגד בו. ישו נתפס בגת שמנים והובל למשפט במצודת האנטוניה, בה ישב פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי. נקודה זו, בה לפי המסורת הנוצרית נשפט ישו, היא התחנה הראשונה של דרך הייסורים.

משפט ועונש

הברית החדשה מספרת את סיפור המשפט של ישו אצל הנציב הרומי בארבע ורסיות שונות.
הימים, ימי הפסח, והמתיחות בעיר, עקב המוני עולי הרגל, הייתה רבה. הנציב הרומי נדהם לראות שישו, שהובא לפניו, מואשם במרידה במלכות, אינו מנסה להגן על עצמו ולהתגונן.
על שאלות הנציב הוא עונה בקצרה או שותק, אך למרות זאת פונטיוס אינו מוצא אותו אשם. לכבוד חג הפסח, כך מספרת הברית החדשה, מאפשר הנציב למנהיגי היהודים לשחרר אסיר אחד לפי בחירתם. מנהיגי היהודים שכנעו את המון העם "לבקש את בר-אבא" (פושע שאמור היה להיצלב באותו היום), "ולהכחיד את ישוע". "ומה אעשה לישוע הנקרא משיח"? מוסיף פונטיוס פילאטוס ושואל, והמון העם עונים "שיצלב". כאשר ראה הנציב שאין עם מי לדבר, וגם "..שמתרגשת מהומה", נתן את ההוראה לשלוח את ישו לצליבה.
עונש הצליבה, יש לציין כאן, הוא עונש המוות המקובל לפושעים, תושבי האימפריה הרומית, שלא החזיקו באזרחות. המוות על הצלב הוא ארוך וקשה. המוות נגרם בדרך כלל כתוצאה משיתוק שרירי החזה ומחנק, ונמשך לעיתים מספר ימים.  (מתי כז' 15-24)
התחנה השנייה היא כנסיית ההלקאה וכנסיית כפיית הצלב. כאן מכים החיילים הרומאים את ישו, ומכריחים אותו לשאת את הצלב על כתפיו.
על פי הסיפור כאן מתחיל ישו לצעוד וכאן הוא גם נופל בפעם הראשונה – זוהי התחנה השלישית, הממוקמת ממש לאחר הפנייה שמאלה ברחוב הגיא.
בתחנה הרביעית הוא פוגש במרים, אמו המתייסרת. כשלושים מטרים בהמשך הדרך ממוקמת התחנה החמישית. כאן ניגש אל ישו איש מהקהל, שמעון מקירניי שמו, ועוזר לו לתמוך בצלב.
מאות אלפי הצליינים הפוסעים מידי שנה בדרך המקודשת נוגעים בחרדת קודש בשקע בקיר, בו נגעה, על פי האמונה, ידו של המשיח. 
ישו ממשיך לצעוד במעלה הויא דולורוזה אל התחנה השישית. כאן הוא מקבל מידי בחורה צעירה מגבת. הוא מנגב את פניו, וטביעת הפנים נותרת כמו צילום במגבת. האישה שרחמיה נפלו על ישו נקראת סנטה ורוניקה. שמה נובע מהשם ורה (Vera), אמת, ואיקונה (Ikona), דמות: כלומר דמות אמיתית. בתור "הצלמת הראשונה בהיסטוריה" הפכה סנטה ורוניקה  לפטרונית הצלמים.
בתחנה השביעית נופל ישו בפעם השנייה, בתחנה השמינית הוא נושא נאום קצר לבנות ירושלים.
בתחנה התשיעית הוא נופל בפעם השלישית. נקודה זו היא קריטית, מפני שמכאן ואילך נכנסים עולי הרגל אל תחומי כנסיית הקבר, הקדושה ביותר בעולם, שחמש התחנות האחרונות מצויות בתחומה.
בתחנה העשירית, על גבעת הגולגותא, היא גבעת הצליבה שבתוך הכנסייה, ישו מופשט מבגדיו. בתחנה ה-11 נועצים החיילים הרומאים את המסמרים החדים בידיו וברגליו, ובתחנה ה-12 מועמד הצלב במקומו.
בשל חולשתו של ישו הוא מת על הצלב ביום שישי, מספר שעות לאחר הצליבה. היהודים, שאינם רוצים להשהות את הגופה במהלך השבת, ממהרים להורידו לידי אמו (תחנה 13), למשוך את גופו בשמן, לעטפו בתכריכים, ולהובילו לקבר קרוב.
קברו של ישו שבלב כנסיית הקבר, מהווה את סיומה של הויא דולורוזה הוא האתר הקדוש בעולם, עליו חולמים מיליוני נוצרים ברחבי העולם כולו.
מידי יום שישי (יום הצליבה) עושים את דרכם קבוצות הצליינים, מלוות בכומר קתולי, צלבים גדולים בידיהם, בעיניים בורקות ולעיתים אף דומעות, לאורך הויא דולורוזה, היא דרך הייסורים של ירושלים.