כיום נחשבת עכו לאחת מערי התיירות המובילות בישראל.  העלייה לחומות, נמל הדייגים, אולמות האבירים וטיול בשוק הציורי והאותנטי מעניקים למטייל חוויה ייחודית– היסטורית. ביקור בעיר העתיקה של עכו ואשקלון מהווה מסע בזמן. לאורך שנות קיומן של הערים, היו לא מעט כובשים שחמדו את העיר הנושקת לחוף הים בישראל.

מאת :גיא נויימן

נמל עכו

ב- 14 ביולי 1099 הצלבנים כבשו את ארץ ישראל, והפכו את ירושלים לבירתם. עכו לא נכבשה על ידי הצלבנים באופן מיידי, משום שהכוחות הצלבנים הבטיחו שלום לתושבי עכו המוסלמיים תמורת סיוע במזון וציוד לצבא שזה עתה הגיע לנמל. אך המלך בלדווין הראשון לא יכול היה לוותר על עיר נמל כה חשובה. מה שעמד לנגד עיניו היה זרם הצליינים הנוצריים, שהלך וגבר, והפך לאחד המקורות החשובים של הממלכה הצלבנית. לאחר מצור בן 21 יום (בשנת 1104) נכנעו תושבי העיר, ועכו הפכה לעיר הנמל המרכזית של הצלבנים.

הגשר לישראל ארץ הקודש

בשנת 1087 ספגו הצלבנים מפלה מוחצת מול סלאח א-דין בקרב בקרני חיטין, ואיבדו כמעט הכל. במסע הצלב השלישי, שנערך בשנת 1191, ונוהל על ידי שלושה מלכים מאירופה, הצליחו הצלבנים להחזיר לידיהם את השליטה על רוב מישור החוף, והפכו את עכו לבירתם. במשך 104 שנים העיר שמשה כגשר בין אירופה לבין ארץ הקודש, ושמה נישא למרחוק. יש אף המעריכים שבני וונציה, שהיו אחד מהכוחות הדומיננטיים מבין הצלבנים, למדו את מלאכת עשיית הזכוכית מבני עכו. המיץ המתוק שהופק מקני הסוכר התגלגל גם הוא למערב דרך נמל עכו, ושמר באירופה על שמו. סחורות, בדים, תבלינים ועבדים עברו בנמלה של עכו אל המערב. בשנים שלאחר מסע הצלב השלישי התוצר הכלכלי של עכו היה גדול מתוצרתה הכלכלית של אנגליה כולה. ללא ספק זו הייתה תקופת תור הזהב של העיר.

הפעילות הפוליטית הענפה שכללה את מסדרי האבירים המפוארים, ובני המלוכה והאצולה, העתיקה את משכנה לעיר הנמל המבוצרת. פרויקטים הנדסיים מורכבים הוקמו בעיר: ארמונות, מבצרים ומנהרות, שעם השנים נחשפים בעיר.

הצלבנים לא פגעו בתושביה היהודיים של עכו (להבדיל מירושלים, שם חוסלה לחלוטין האוכלוסייה המקומית), והם האמינו שהיהודים יעזרו לפיתוח הכלכלה בעיר.

כבר בתקופות קדומות בהרבה נאלצו תושבי העיר להתמודד מול בעיית ההתבוללות. כקילומטר ממזרח לעיר ניצב המקום המקורי של עכו, המכונה כיום "תל נפוליאון". המקרא מספר על בעיות הקיום בקרב הגויים וסכנת ההתבוללות כבר לפני אלפי שנים: "וישב האשורי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו" (שופטים א' 32).

בשלהי המאה ה-13 סולקו הצלבנים סופית מארץ ישראל, והמוסלמים שלטו בעכו במשך שנים רבות.

נפוליאון מבקר בעכו

ב-19 במארס 1799 ניצבו כוחותיו של נפוליאון מול חומות עכו. הגנרל הצרפתי ניתק את דרכי היבשה המובילות לשערי חומותיה, וניתץ את צינורות החרס, שהובילו מים לעיר. בתוך העיר הנצורה הנהיג הפחה אחמד אל ג'זאר את אנשיו הנצורים. לרשותם עמדו שתי ספינות מלחמה בריטיות, שהחלו להפגיז את החיל הצרפתי. תותחי המצור הכבדים של נפוליאון, שהועברו ממצרים בשש ספינות, נתפסו, והוחרמו על ידי הבריטים, וברשותו של נפוליאון נותרו רק תותחים קלים. 62 יום ארך מצורו של נפוליאון על עכו, אך מאגרי המים הגדולים של העיר היו מלאים לחלוטין לאחר תקופת החורף, ולכן נפוליאון התייאש לבסוף, ונסוג בחזרה למצרים בבושת פנים.

שליט העיר העות'מאני, אל ג'זאר, הבין שאירע לו נס, ומחשש לניסיון אירופאי נוסף לכבוש את עכו, החל במספר יוזמות בנייה: אמת מים חדשה בת 13.5 קילומטרים הוקמה לצורך העברת המים מעיינות כברי לעכו. המאגר הגדול בעיר ממוקם מתחת למסגד אל ג'זאר, ונמצא כיום ברשות הוואקף. אל ג'זאר גם הקים את החומות הבצורות והרחבות ביותר שהוקמו אי פעם בארץ ישראל.

אל ג'זאר- בונה עולמות ומחריבן

אלג'זאר קנה לו שם כאחד השליטים האכזריים שחיו אי פעם בתחומי ארץ ישראל. כאשר מצב רוחו היה בכי רע, הוא היה נוהג לצוות על כריתת אברי גופם של הנקרים בדרכו. אחד מאנשי שלומו היה היהודי חיים פרחי, שהרגיז יום אחד את אלג'זאר וזה ציווה לעקור את אחת מעיניו. פרחי המסכן, שהתבייש בעינו העקורה, היה נוהג להשעין את כובעו על אפו, כדי שיסתיר את החור הפעור בראשו. מספרים שכאשר ראה אותו אלג'זאר חובש בצורה כזאת את הכובע, כעס מאד. "ידו הקשה של אלג'זאר צריכה להיראות", אמר, וציווה לכרות את אפו.

בשנת 1815, בימי שלטונו של בנו, מובאת העדות הבאה מפי קרוליין, מלכת אנגלייה: "כל תייר שביקר בעכו, הביא עימו רשמים נוספים על אכזריותו של ג'זאר. קשה להעלות על הדעת, כיצד יכול אדם לנהוג כך בזולתו. מספר קטומי האף והאוזניים מעורר חלחלה בלב כל מי שביקר בחבל ארץ זה. ובכל זאת גם לאחר שהטיל עונשים כאלה על נתיניו, לא היה זה חזיון נדיר למצוא אותם ממשיכים לפעול בשירותו. דוגמא מובהקת לכך היא היהודי העשיר ביותר בעכו (חיים פרחי): הוא מילא בעבר תפקיד חשוב והיה מאנשי אמונו של ג'זאר, והוא ממשיך לשרת בתפקיד זה גם תחת הפחה הנוכחי."

באמצע המאה ה-19 הגיע לעכו אסיר על רקע דתי ואיתו 85 מעריצים, שנאסרו יחד איתו במצודת עכו. מירזה חוסיין עלי מאיראן הוגדר על ידי ההנהגה הדתית השיעית ככופר בעקרונות האיסלאם. בשנים בהם התגורר עלי בעכו כתב ספר בשם "כיתאב אל-אקדאש", שהפך לספר הקדוש לדת הבהאית. עלי, שקיבל לימים את השם "בהאללא", שמשמעו זוהר האל, נקבר בגן הבהאי בבהג'י, כשני קילומטרים מצפון העיר.

בעשור האחרון עושה החברה לפיתוח עכו העתיקה מאמצים רבים בכדי לשתף את תושבי העיר המעורבת בפרויקטים של שחזור, שימור, ושיפור פני העיר. השנים האחרונות הביאו איתם תגליות חדשות בכל הקשור לחיי הצלבנים באזור ולמבנים האדירים שניצבו בתקופתם.

 

נמל אשקלון

בימים בהם הסתובב שמשון הגיבור בעמק שורק, הבעיר זנבות שועלים וניסה לעשות רושם על דלילה, הייתה כבר עיר הנמל הפלשתית אשקלון, אחת הערים העתיקות והמבוססות בארץ.

מקור השם אשקלון הוא כנראה מהמילה "שקל", שציינה בעבר מידת משקל. השם מעיד על אופייה הסוער של עיר נמל בה חלפו ללא הפסק סחורות וכספים.

השרידים הארכיאולוגיים מרמזים על עיר כנענית גדולה, שהתקיימה במקום כבר לפני כ-4,000 שנה. במשך הזמן החליפו שליטי העיר ידיים. עד לתקופה הממלוכית, בה נהרסו חומות העיר על ידי השליטים, איחד דבר אחד את כל התקופות – אשקלון הייתה ונותרה אחת מערי המסחר החשובות בארץ.

הגן הלאומי אשקלון ממוקם על רכס הכורכר, שהיווה את מקום העיר העתיקה. כותרות עמודים, בסיסי מקדשים, בארות ושרידי רחובות מעידים על עבר עשיר ומכובד. קבוצת סרקופגים מפוארים (ארונות קבורה שמקור שמם הוא המילה היוונית סארקס, שמשמעו בשר. הסרקופגים הם "אוכלי בשר") נמצאו בתחומי העיר ועליהם עיטורים מיתולוגיים והיסטוריים, הקשורים למאורעות שונים באגן הים התיכון ובאסיה הקטנה. תור הזהב של העיר היה, אם כן, בתקופה ההלניסטית והרומאית. הרומאים פיתחו זן מיוחד של בצל, שנודע בשם "סקליון", ומשמר עד היום את שמה של העיר.

 

פה קבור הכלב

לפניקים ששלטו בעיר לפני כ-2,500 שנה היה מנהג מעניין ויוצא דופן של קבורת כלבים.

במהלך החפירות נחשפו בחלקו הדרום-מערבי של הפארק הלאומי אשקלון, כ-1,100 שלדי כלבים שנקברו במאות ה- 6-5 לפני הספירה, וקבעו שיא בקבורת חיות עתיקה במזרח הקרוב. שלדי הכלבים, כלבי ציד כנראה, דומים מאוד לכלב הכנעני של ימינו. הכלבים הונחו בבור רדוד ברגליים מקופלות וזנב כרוך מאחורי הרגליים האחוריות. עד היום לא ברור מי קבר אתהכלבים ומדוע, אך מאחר שהשלדים נמצאו שלמים וללא סימני אלימות, מניחים שהכלבים מתומוות טבעי ונקברו במקום בשל אמונה כי הם מביאים לסגולת ריפוי