המהלך ברחובות המושבה הגרמנית חש כאילו הוא נמצא במעין יחידה נפרדת, השונה מיתר חלקי העיר. הבתים העתיקים, בתי האבן המסוגננים, הגינות המטופחות, בתי הקפה והבוטיקים, ממצבים את המושבה הגרמנית כ"שיינקין של ירושלים". תיירות לוקאלית במיטבה.

מגרמניה לישראל
המושבה נבנתה בסוף המאה ה-19 על-ידי הטמפלרים, שהיו חברי כת דתית שמרדה בכנסיה הפרוטסטנטית ובשל כך נרדפו במולדתם, היא גרמניה. גם אמונתם כי הישועה תגיע מההתיישבות בארץ הקודש הניעה אותם לעלות לישראל. בתחילה התגוררו בעיר העתיקה ואחר כך רכשו שטח קרקע מערביי האזור בעמק רפאים, והחלו לבנות את המושבה. המושבה נבנתה מדרום-מערב לגבולות ירושלים של אז, בחלק המערבי של איזור אל-בקעה המישורי בדרום העיר. (בקעה התחתית).

אדמות המושבה נרכשו מתושבי כפר בית צפפא בשנת 1872 על-ידי מתיאוס פרנק הטמפלרי עבור חותנו, שנפטר בדרך לירושלים. אנשי הקהילה הטמפלרית, שישבו בבתים שכורים בעיר העתיקה, נחלצו לעזרתו ורכשו ממנו את הקרקע כדי לייסד מושבה חדשה ולהקים בה את המרכז הרוחני של התנועה. המתיישבים הגרמנים במושבה היו חלוצי המודרניזציה ובעלי מקצועות כנפחים, בנאים, גננים, אופים ואדריכלים.

משהחלו עבודות הבניה החליטו הטמפלרים להעניק לשכונתם את הצביון של האזור ממנו הגיעו – חבל וירטמברד שבדרום-מערב גרמניה, המאופיין בכפרים גרמניים טיפוסיים שנבנו מהחומרים שנמצאו באזור הבניה – עץ במקרה של הכפריים המקוריים, ואבן ירושלמית בשכונה החדשה שהקימו. רוב הבתים הראשונים נבנו לאורך דרך עמק רפאים בהדרגה לכיוון דרום. רובם היו בתים חד-משפחתיים.

כפר בעיר
הייחודיות הארכיטקטונית של המושבה הגרמנית הינה פועל יוצא של המרקם הכפרי-פסטורלי שבו רחובות צרים, גדרות אבן, עצי אורן וגגות רעפים. הקשר החזק שלהם עם המקרא בא לידי ביטוי בחריטת פסוקים מהתנ"ך על משקופי הבתים. הבתים נבנו לאורך שני רחובות מקבילים – דרך עמק הרפאים במערב ודרך בית לחם במזרח. שני הרחובות נפגשים ומקושרים ברשת רחובות קטנים.
 

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ירושלים בידי הבריטים, פונו רוב המתיישבים הגרמנים, שהיו נתיני אויב, ובמקומם התיישבו פקידי ממשל ועובדים בריטים. בשנת 1921 חזרו חלק מהמתיישבים הגרמנים והשתקעו בשכונה מחדש. עם הזמן בנו יזמים ערבים אמידים בתים במושבה הגרמנית, בעיקר בחלק שמדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומה האטרקטיבי של המושבה – על הדרך ירושלים-בית לחם, ובין השכונות המתפתחות כמו קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו על-ידי האמידים שבערביי ירושלים. כך נוספו למושבה בתי מידות מפוארים בסגנון ערבי.

סופה של הקהילה הטמפלרית בשכונה התרחש עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, אז לא היססו הטמפלרים להצהיר על נאמנותם לגרמניה הנאצית. דגל צלב קרס הונף בחלק מבתי המושבה, הוקם סניף מקומי של המפלגה הנאצית ותנועת הנוער שלה, וחלק מבני המושבה הצטרפו לצבא הגרמני.

ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים במחנות הסגר שהוקמו בוילהלמה (צפונית ללוד) ובבית לחם הגלילית. משם, בשנת 1944 גירשו הבריטים את מרבית חברי הקבוצה לאוסטרליה ואת מקצתם לגרמניה.
עם קום המדינה עברו נכסי המקרקעין במושבה לידי מדינת ישראל, בניהול מינהל מקרקעי ישראל והבתים הערביים במושבה, שננטשו במהלך מלחמת העצמאות, יושבו בעולים חדשים. עם השנים הפכה השכונה למבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כם העמק בו היא שוכנת, והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין מכונה "המושבה הגרמנית", או פשוט – "המושבה".


בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. אבל החל משנות ה-80, משהחלה להתפתח המודעות לשימור ולשחזור, חייבה העיירה את כל מי שבונה במקום לבנות בסגנון שאיפיין את המושבה בראשיתה – קרי בניה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות ועוד. כל נשמר אופיה המיוחד, כמעין כפר "מרכז אירופאי" בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.


בעשור האחרון ופצו המדרכות ונפתחו מסעדות, בתי קפה, ברים, בוטיקים ומקומות בילוי רבים הפתוחים עד השעות הקטנות של הלילה.

כל בית צריך מרפסת
כיום נותרו בשכונה כ-50 מבנים טמפלריים המהווים שמורה ארכיטקטונית בסגנון כפרי. עם השנים הפכה המושבה הגרמנית לאחת השכונות היפות והמבוקשות בירושלים. את עיקר תשומת הלב תופסים אותם מבנים טמפלריים מקוריים הבנויים כולם בסגנון הבניה והאדריכלות הטמפלרית המוכרת ממושבות שונות בארץ (המושבה הגרמנית בחיפה היא דוגמא נוספת לסגנון בניה זה). הבניינים הללו מתאפיינים רובם ככולם במאפיינים קבועים וזהים שהתבססו על אחד המבנים הידועים בארץ – בית העם הטמפלרי שנבנה במושבה הגרמנית בחיפה (בשנת 1869), ושימש כמודל לבניית רבים מהמבנים הטמפלריים ברחבי הארץ. כיוון שהטמפלרים השתמשו בחומרים מקומיים, ומכיוון שהבניה באותה תקופה היתה בניה באבן, נבנו כל הבתים מאבן ירושלמית כבדה. המוטיבים ששולבו בבית כללו מוטיבים גרמניים אירופאיים המשולבים במוטיבים של קשתות מזרחיות.

מבין המאפיינים המקובלים היה גמלון הבית – החלק העליון של חזית בניין שצורתו משולשת – מצוי כמעט בכל המבנים הטמפלריים במגוון מקומות בבית. ישנם גמלונים המכסים רק חלק מרוחב הבית, ישנם כאלה הממוקמים על צד הבית, וישנו גמלון על חזית הבית, שצורתה הנפוצה יותר היא משולש.
מאפיין בניה נוסף המצוי בבתים שנבנו על-ידי הטמפלרים הינו למעשה כתובת החקוקה בפתח הבית – בדרך כלל מדובר בציטוט מהתנ"ך שהיה בעל משמעות למשפחה שהתגוררה בבית, וכן מרפסת מעל פתח הבית.