אחת לשנה הופכת עיר כורים אפרורית בשם אורורו (Oruro) שבבוליביה, למוקד משיכה ססגוני וצבעוני של מאות אלפי כפריים לבושים בתחפושות מרהיבות המגיעים לכאן מכל רחבי המדינה ובלבם יוקדת שאיפה אחת – לנצח את השטן. ההתרגשות והאקסטזה האופפת בתקופת הקרנבל את תושביה השקטים של בוליבייה, הם משהו שקשה עד בלתי אפשרי להחמיץ. האווירה המחשמלת, המוסיקה הסוחפת והריקודים אל תוך הלילה הינם חוויה בלתי נשכחת. הנה לכם טעימה קטנה מפסטיבל שמח וצבעוני, הנערך אי שם בדרום אמריקה בכל שנה.

 ריקודו של השטן

 ישבנו על הטריבונות שאך זה הסתיימה בנייתן, ברחובה הראשי של אורורו, מתבוננים בים האדם הצבעוני הממלא כל פיסת קרקע במה שנראה כפסטיבל השמח בעולם. התמונה הייתה ססגונית ומגוונת:  ילדים מתרוצצים בין הצועדים עם בקבוקי קצף או רובי מים בידיהם, תוך שהם צווחים בהנאה ומתיזים נתזים של מים על העוברים ושבים.

מאות משתתפי התהלוכה – נגנים בכלי נשיפה רקדו בקצב מסחרר, התערבבו אלו באלו לקול צלילי המוסיקה  ושאגות הקהל שכלל  אלפי אינדיאנים מכל רחבי בוליביה ומפרו הסמוכה, יושבים עם תלבושותיהם המסורתיות הצבועות בשלל צבעים, עיניהם נוצצות ועל פניהם חיוך רחב של שמחה ואושר.

אחת לשנה, בחודש פברואר נערך בבוליביה "קרנבל השטן" (La Diablada). או אז  הופכת עיר הכורים האפרורית אורורו, שמספר תושביה כ-185,000 איש והיא מתרוממת מתוך מישוריו הצחיחים של האלטיפלאנו (הרמה הגבוהה ברכס האנדים, שגובהה הממוצע 4,000 מטרים מעל פני הים ורוחבה כ-650 קילומטרים) למוקד משיכה ססגוני וצבעוני של תחפושות מרהיבות.

מאות אלפי כפריים מגיעים מכל רחבי בוליביה הן כצופים והן בקבוצות מאורגנות של רקדנים, שישתתפו בצעדה עצמה. ההכנות מתחילות כבר חודשים לפני החג עצמו ומתמקדות בתכנון התחפושות והתלבושות היוצאות מגדר הרגיל בדמיונן ובאיכותן, ובאימונים לתיאום קצב ותנועות הרקדנים, שיביאו לביצוע הרמוני ומרשים בעת הצעדה.

הקרנבל באורורו מוקדש לצד האפל של האדם. הוא מציג את המשיכה לגורמי הרוע והשחור שבעולמנו, המיוצגים בידי השטן וחבר מרעיו. זהו שילוב של חג אירופאי- נוצרי עם פולחנים עממיים לאלים קדומים, שבמידה רבה מתקיימים בערי המכרות של בוליביה אף כיום. במתכונתו הנוכחית כולל הקרנבל גם אלמנט של מחאה כנגד הכובשים הספרדים, שהגיעו במהלך המאה ה-16 לרמה העליונה של פרו ובוליביה.

יותר מהיותו אטרקציה תיירותית המושכת מקומיים וזרים רבים מדי שנה, משמש הקרנבל בבוליביה כלי רב עוצמה ליצירת גאווה וזהות לאומית מובהקת. בדומה לקרנבל בברזיל, הרי שגם באורורו מהווים ימי החג תקופה בה ניתן לפרוק תסכולים מהחיים הקשים, היום-יומיים, באמצעות שתייה, ריקודים, שירה ומלחמות מים (בהן נוטלים חלק ילדים ומבוגרים כאחד). מובן שכל שלטון יעדיף פורקן- עול מוגדר וקצוב, המתנהל בצורה מבוקרת, על פני הפגנות, מרידות ומאבקים פוליטיים. כתוצאה, מוזרמים כספים אדירים מדי שנה לאורורו, כדי שהקרנבל יהיה ססגוני ומרהיב ככל האפשר, וימשוך אליו תיירים רבים.

האגדה על היפהפייה והצפרדע

מקורו של הקרנבל באורורו (כמו קרנבלים רבים ברחבי העולם הנוצרי) נעוץ עוד בחגיגות הפריון של העת העתיקה, שעברו גלגולים רבים. פרנסי הנצרות והמיסיונרים השונים,  עשו מאמצים רבים לתת לחגיגות גוון נוצרי, שבא לידי ביטוי בסיפור הניסיון, שניסה השטן את ישו. כדי לשחזר את הצום הארוך בן 40 הימים שכפה השטן על ישו, מקיימים הנוצרים הקתולים צום, שעיקרו אי אכילת בשר במהלך 40 הימים. הצום מכונה Lent, וקודמים לו שלושה ימים של חגיגות – שלושה ימים אלו הם ימי הקרנבל.

התקופה שקדמה לבוא הספרדים לבוליביה רוויה באלים שונים, ששלטו בגורמי הטבע. אמונה בשטן או בשדים לא הייתה נפוצה - אנשי האזור העריצו אלים, לא שדים. החשובים מבין אלים אלו הם אינטי (Inti ) אל השמש,  צ'אסקה (Chasca ) או לוסרו (lucero ) אל כוכב השחר, וכמובן פאצ'אמאמה (Pachamama ) אלת האדמה והאם הגדולה, שפולחנה חי וקיים גם בימינו. בין האלים הנחותים יותר היה האל הוארי (Huari), אל 'שובב' הגורם בדרך כלל  לצרות נחשב בעיני המקומיים לרגיש במיוחד ולכן, על פי אמונתם  יש לרצותו לעיתים קרובות. האל שימש כפטרון הלאמה, האלפקה המבויתות והויקונייה האצילה, החיה במרומי ההרים.

היות שכריית עפרות הייתה מקור ההכנסה העיקרי של אזור האלטיפלאנו תפס פולחן הוארי מקום חשוב בערי המכרות אורורו, פוטוסי, לה פאס וקוצ'במבה. כרייה הייתה תמיד מקצוע מסוכן, שחייב פטרון, שיגן מתאונות ויביא מזל במציאת העפרות.

יום אחד, בתחילת המאה ה-16, שוטט לו האל הוארי באלטיפלאנו ולא ידע, כי פרנסיסקו פיזארו וכוחות הספרדים החלו בכיבוש פרו העליונה (שמה הקודם של בוליביה).  לפתע הופתע לראות חיה מוזרה ולה ארבע רגליים ושני ראשים. הראש האחד נראה אנושי, והראש השני היה שונה מכל אלפקה שראה מעודו, ובהחלט גדול הרבה יותר. היה זה השטן בכבודו ובעצמו, עם פמלייתו. השטן, שהבין כי להוארי כוחות על טבעיים, הזמינו להצטרף אליו. הוארי סירב אך השטן הפציר בו עד שהסכים, ולבסוף נעו כולם יחד. כאשר ראה הוארי סדק גדול באדמה, שהיה למעשה כניסה למכרה, חמק במהירות אל תוך האדמה, והחליט להישאר שם ולהמיר את שליטתו על פני האדמה, בעולם החושך התת קרקעי.

מאז החלו המקומיים לקרוא לו בשם "הדוד" (El Tio ). הקשר של הוארי לאורורו החל עוד בימים הקדומים, כאשר אורורו נקראה בשמה הקדום Uru Uru  (המקום בו מתחיל האור). בימים ההם היה האל הוארי גורם לצרות רבות ומביא את האנשים לבגידה, להפרת אמונים ולאומללות. יום אחד הגיעה לאורו-אורו אישה צעירה ויפהפייה, לבושה בגלימה לבנה, שלא כדרך מסורת הנשים באזור, והחלה ללמד את התושבים אהבה וסובלנות. כאשר שמע הוארי על הנעשה כעס מאוד על ההפרעה, וחשש שתשומת הלב לגברת תבוא על חשבונו. לכן שלח לאורורו לטאת דרקון ענקית. אנשי הכפר חששו, כי הלטאה תטרוף אותם ונסו, אך האישה הצעירה יצאה להגנתם. היא לקחה את חרבה ובכמה מהלומות מדויקות, קיצצה את המפלצת לחתיכות קטנות, שהפכו מיד לאבנים (הנמצאות כיום מאחורי כנסיית Chiripujio).

אז שלח הוארי הזועם צפרדע ענק עם פה גדול. שוב נסו האנשים על נפשם, והפעם יצאה הבתולה וחיסלה את הצפרדע עם קלע (כלי נשק הנמצא גם כיום בידי הרועים שבאזור). הצפרדע הפך לאבן גדולה ליד מכרה סן חוזה.

אגב, לפני שנים אחדות, ראה פקיד בממשלת בוליביה בעין רעה את האבן שמשכה, בעיקר בתקופת הקרנבל, אלפי אנשים, והחליט לשים לה סוף. הוא קנה כמה מקלות דינמיט ופוצץ את צפרדע האבן לחתיכות קטנות. אנשי אורורו אספו את כל החתיכות ויצקו ממלט צפרדע חדשה. הוארי לא אמר נואש ושלח צבא של מיליון נמלים טורפות, אך הבתולה הפכה אותם בתנועת חרב אחת לדיונה של חול, הנמצאות כיום בקצה העיר. אז הבין הוארי שהפסיד בקרב וחזר אחת ולתמיד לממלכתו שמתחת לאדמה.

 

שבעת החטאים
 

הקרנבל שאותו חוגגים היום, מספר את סיפור המאבק של הוארי – האל הפרה-קולומביאני ומחליפו הנוצרי – השטן, עם הבתולה, שההערצה אליה החליפה את ההערצה בפאצ'אמאמה – אלת האדמה. זהו מאבקו של האור בחושך, של היום בלילה, של מחשכי האדמה בנוגה השמים.

הקרנבל מתחיל ביום ו' באזור המכרות שמחוץ לעיר, שם מעניקים התושבים לאל הוארי, הוא השטן, את קורבנות הדם שלו. ביום שבת מתחילה התהלוכה אותה פותח כומר קתולי, ההולך בראש עם צלב וכלי קטורת ומדיף ריח עשן.

ריקוד השטן ודיאבלאדה (Diablada), המפורסם מכולם, שנתן את שמו לאור הזורח של כוחות הטוב. הריקוד מחולק לשבע תחנות – סמל לשבעת החטאים הגורמים למוות.

בתחנה הראשונה נשמעים גרגורים ורעשים עזים, ואל הרחבה נכנס לוציפר השטן עם מלוויו הכוללים שדים, קונדור ודובים. הם נעים מפינה לפינה ומפגינים בכך את שליטת השטן בעולם. אחריהם נע המלאך מיכאל רם המעלה. הוא מנפנף בחרבו ובפיו משרוקית, שאינה נשמעת, כי הוא חלש ואינו מצליח לעמוד מול כוחו של השטן.

בתחנה השנייה, מול כנסיית הבתולה, נמצא השטן בשיא כוחו והוא צועק ומתנהג כשליט העולם. הבתולה מוצגת ככוכב. כשהיא מופיעה, בתחנה השלישית, מתגבר כוחו של המלאך גבריאל, הוא מתקרב לפמליית השדים ואלו כורעים על ברכיהם ונשמעים למשרוקיתו של מיכאל. על ידיהם מופיעות שלשלאות אתן הם רוקדים.

בתחנה הרביעית מוביל מיכאל את חבורת השדים. הם נעים במהירות בתבנית זיג זג המדגישה תנועת נחש – סמל מיסטי נוסף. בתחנות החמישית והשישית ממשיך מיכאל להוביל תוך שהוא מארגן אותם בשלישיות ואחר כך בזוגות.

בתחנה השביעית השדים מסודרים בטור אחד, הם נעים בעייפות. התמונה ברורה – הטוב ניצח את הרע, המלאך מיכאל ניצח את השטן שישוב למעמקי המכרות עד לקרנבל הבא.
       

האמא של כל הקרנבלים –  טרינידד

 כתב וצילם: אורי דביר

 בדרכנו לקרנבל בטרינידד טיילנו ימים אחדים גם באי ג'מייקה, אך בדיעבד הסתבר, שג'מייקה שימשה רק מקדמה למה שציפה לנו בקרנבל בטרינידד. עד מהרה התמסרנו די בקלות, לתזמורת החביות, לתחפושות הנהדרות, לתחרויות השונות ובעיקר למפגש הבלתי אמצעי עם החוגגים. לפני הנסיעה התלבטנו כמה זמן יש להקדיש לקרנבל וחששנו שמא חמישה ימים יהיו לנו די והותר. שהינו שם שישה ימים ומיצינו אותם עד תום.            

הקרנבל, כמו בכל רחבי העולם הנוצרי, נחוג בסוף פברואר תחילת מרץ.  כדאי לעקוב אחר ההכנות שמתחילות כמה ימים לפני הפתיחה הרשמית של החגיגות. מי שהחלו את מסורת הקרנבל בטרינידד הם הצרפתים. ההכנות לחגיגות מתרכזות ב"קווין סוואנה פארק", שם ניתן לראות את התקנת המסכות והקישוטים ברחובות, את האקרובטים מתרגלים הליכה על סנדות, את מגוון התחפושות, וכמובן את תזמורת החביות הייחודית ובשמה - "סטיל פן". התיאום בין הלהקות היה מפליא, אולם כאילו לא די בתופי המתכת, הגבירו את עוצמת התיפוף מגברים רבי עוצמה. הרמקולים הוצבו על הקרקע, על משאיות ועל נגררים והפיקו צלילים שנשמעו כשל הפגזה קשה.

 החבית שהפכה לכלי נגינה

 טרינידד נחשבת למקום הולדתה והפיכתה של החבית לכלי נגינה מעניין. הבריטים שהשימוש בתוף באפריקה לצורכי תקשורת, כגון קריאה לכינוס או להעברת ידיעות הטריד אותם, אסרו בסוף המאה ה-19 על התושבים המקומיים לתופף. המסורת המקומית מספרת, שכדי לעקוף את איסורי התוף, אימצו לעצמם המקומיים את החביות ואת מכסי החביות עד שאלה היו לתופים של ממש, תופי מתכת - הסטיל פן.

בפרסומים הרשמיים משבחים את הסטיל פן כ"כלי הנגינה היחיד שהומצא במאה ה-20", ואחרי מלחמת העולם השנייה קמו עשרות להקות של מנגנים בחביות מתכת. התיפוף על הכלי המאולתר, מדהים ואי אפשר להישאר אדיש מול הקצב הבוקע מהצלילים המופקים ממנו.

אחרי סיור קצר בעיר ובגן הבוטני היפה שבה, ולקראת שעות הצהריים המוקדמות, הלכנו לפארק סוואנה, להתרשם מתהלוכת הילדים המומלצת. תפסנו מקום בכניסה מהרחוב לדרך המוליכה לשני הטריבונות, שביניהן במת ההופעות הגדולה. ברגע בו החלה התהלוכה החל לרדת גשם זלעפות. אנחנו חיפשנו לנו מסתור בצל ברזנט של אחד הקיוסקים, אבל המשתתפים לא זזו ממקומם. היו בהם נערים ונערות, ילדים מלווים בהורים או בלעדיהם, וכולם-כולם מחופשים.

לאחר דקות ארוכות פסק הגשם והתקדמנו עם החוגים לבמה. טריבונה אחת מיועדת לתיירים והשנייה למקומיים. אנחנו התמקמנו בזו של המקומיים (היא גם זולה יותר) ולא הצטערנו. התגובות של המקומיים לתחפושות, השתלבותם במוזיקה ובשירה היו חוויה בפני עצמה. מצעד הילדים היה מקסים. ילדים בני כל הגילים מפזזים, מנענעים ורוקדים.

למחרת, יצאנו לסיור קצר בביצות שליד הבירה. עלינו על סירת מנוע שטוחה ושטנו ב"שדירת מנגרובים". יש כאן שלושה סוגי מנגרובים וליד גדות התעלה בה אנו שטים נראים מרחוק קיני טרמיטים. ספרו לנו שבשעות הערב מתכסים השמיים באיביסים ארגמניים, העפים למקום לינת הלילה שלהם. מחזה יפה. אנחנו באנו באמצע ביום, וחבל שראינו רק מרחוק, בסבך הענפים, כתם ארגמני של ממש – האיביס הוא מגלן הארגמן.

חזרנו לקראת הצהריים, אז מתקיים בכיכר ויקטוריה קרנבל נוסטלגי זוטא, בו מוצגות תחפושות משנים עברו "כדי שהנוער ידע איך זה היה פעם", כדברי הקריין. גשם טורדני הפריע לנו מעט, אך לא הפריע כמעט לצופים ולאנשים המחופשים.        

בשעות הערב יצאנו שוב לפארק סוואנה, קנינו כרטיסים וצפינו מהטריבונה בתחרות זמרי הקליפסו. האזנו לצלילי הקליפסו והסוקה מפי להקות מקומיות מעל גבי משאיות ענקיות עם רמקולי ענק, צפינו בתהלוכות הענק הצבעוניות וניצלנו את החופש להתערבב בתוכן, ובעיקר ליהנות מהאווירה, מהריקודים ומהשמחה הבלתי נדלית שנמשכה יום ולילה במשך ימי הקרנבל. תחרות הקליפסו  לוותה למזלנו בתחפושות מרהיבות ולהקות סטיל פן, שכן עיקר כוחו של הקליפסו במילות הסאטירה, הביקורת החברתית והפוליטית, שלא היה סיכוי שנבין. כמו חביות הפח המנגנות גם הקליפסו נולד בטרינידד וראשיתו, ככל הנראה, בשירת מחאה של העבדים בשדות. 
           

החגיגה מתחילה!

 בלילה שבין יום ראשון ליום שני מסתיימות ההכנות וה"דבר האמיתי" מתחיל.  כבר ביום שני חזינו בחוויה הפרועה והבלתי נשכחת של טקס הז'ובה – פתיחת הקרנבל הרשמית הנמשכת עד אור הבוקר. הזהירו אותנו שלא להתרחק מפארק סוואנה, שלא  להגיע עד החוף, להיזהר מכייסים ומשודדים, לצאת ללא מצלמות ועדיים, להתלבש בבגדים "שלא חבל עליהם" וללכת יחד בקבוצות.

קמנו באישון לילה, בשעה 03.30 ויצאנו "לשדה הקרב". את המצווה האחרונה ללכת יחד הפרנו עד מהרה, ובאותה המהירות מצאנו את עצמנו עוטים גם מסיכות בוץ לבן עם הפנים והבגדים, כך שלא היה ניתן להבחין בינינו לבין המקומיים. ביום למחרת, לקראת שעות הצהרים והערב יצאנו שוב, התערבנו בין נושאי התחפושות, השתלבנו במוזיקת תופי המתכת, ישבנו על הטריבונות, או פלשנו לבמה כדי להיות ליד החוגגים, אולם נתקלנו גם בסדרנים. מדובר בקבוצת גברתנים או נשים חסונות, המלווה מאחור כמאסף, כל להקה שעולה על הבמה, כשתפקידם הוא להאיץ בלהקה, שלא תתעכב על הבמה יתר על המידה. מולם עומדים אנשי הלהקה שהכינו עצמם חודשים ארוכים למופע שנמשך רק דקות אחדות, בניסיון למשוך את זמן התהילה ולהתחמק מידם של הסדרנים. אגב, כדאי לדאוג  לכרטיסים לטריבונות, כיוון שהמחיר משתנה מטריבונה לטריבונה. גם בתוך הטריבונות יש מחירים שונים, בהתאם למקום ולטיב הכיסאות.        

יום שלישי – יום אחרון לקרנבל ולשהות בטרינידד. כל הלילה ניגנו מתחתנו תזמורות. ב-7 בבוקר יקיצה; קמנו עייפים מאוד, אך בהחלט מרוצים. יחד עם המקומיים צעדנו במצעדי הסיום של התחפושות והתזמורות. למעשה זהו הוא יום סיכום הקרנבל, אך חלקו חוזר על עצמו. ראינו את התהלוכות באחד הלילות או ברחובות העיר.

אחר הצהריים פורשים רבים מהצפייה, עייפים ואנו ביניהם. לא הצלחנו להחזיק מעמד עד לסיום הקרנבל בחצות. אחרי הכל, להתהולל כמה ימים ולילות ברציפות זו עבודה קשה.