שחור הוא הצבע הדומיננטי של רבים מתושבי ברזיל. חלקים נרחבים מסלוודור באהיה, רסיפה, פורטלסה וריו דה ז'ניירו נראים כמו חלון הצצה לאפריקה. לאור זאת, לא ניתן שלא לתהות על מוצאם של כהי העור, ועל אופן הגעתם ליבשת אמריקה.

סחר עבדים החל כבר בעת העתיקה. בתקופת האימפריות הגדולות של יוון ורומא העבדות הייתה נפוצה ביותר. כולנו מכירים את גילוף האבן של שער טיטוס ברומא, המציג עבדים יהודים, הנושאים על גבם את מנורת המקדש. כמעט את כל העבודות הקשות שלא לומר השחורות,  מחקלאות וכרייה ועד עבודות בית, עשו העבדים.

בימי הביניים פחתה אומנם תופעת העבדות במתכונת זו, אך מאידך היו מיליוני אנשים נטולי חירות אמיתית. אלו היו הצמיתים שהיו תלויים באופן מוחלט באדון הפיאודלי, שליט האחוזה.

בתחילת המאה ה- 15 החלו הפורטוגלים במסעות גילויים, לאורך חופי מערב אפריקה. ההצלחה הגדולה של המדינה הקטנה, הייתה הקפת אפריקה ושליטה בנתיב התבלינים מהודו.

הבהלה לסוכר

בעקבות התחרות שנוצרה בין פורטוגל לספרד על הסחר והשליטה בים, התגלתה לבסוף יבשת אמריקה. הכל התחיל במלך פורטוגל, אנריקה הספן. מלך זה הקדיש את כל הונו ומרצו לגילוי מקומות בעולם. בשנת  1440 הקים המלך את האקדמיה הימית בעיר זאגרש (Sagres) שבפורטוגל והפורטוגלים החלו במסעות ימיים נועזים, בתחילה לאורך חופי מערב אפריקה, ולאחר מכן אל עומק האוקיינוס האטלנטי. במסעותיהם גילו הפורטוגלים את האיים הקנאריים ואת איי כף ורדה. הם הקימו על איים אלו מושבות סחר, שמטרתן היחידה הייתה גידול קני סוכר. הסוכר היה אז בגדר מותרות. מחירו היה יקר ביותר, ולפיכך הרווחים ממכירתו היו עצומים. העבודה בשדות קנה הסוכר הייתה קשה ומפרכת, והתקבלה ההחלטה, להביא כוח אדם זול אל המושבות החדשות. אז החלו הפורטוגלים במסעות 'ציד' שכל תכליתם התמקד באיסוף עבדים שיעבדו את שדות קנה הסוכר. הם פעלו בשתי צורות: האחת, פשיטה על ערי החוף של אפריקה. השנייה, ניצול קשריהם עם מלכים אפריקאים שצדו עבורם את העבדים, תמורת כסף או סחורות.

העבדים הועברו ממערב אפריקה אל המושבות באיים, והכניסו לפורטוגלים סכומי כסף אדירים. בתחילת המאה ה-16 הגיעו הפורטוגלים לברזיל. מהר מאוד הבינו הכובשים החדשים כי האקלים בברזיל אידיאלי בחבל ארץ זה לגידול קני סוכר. אומרים שהספינות הראשונות, איתם הגיעו הפורטוגלים ליבשת אמריקה, כבר נשאו על סיפונן קני סוכר. הקנים היקרים נשתלו לאורך החוף באזור הצפון מזרחי של ברזיל, והתעורר צורך במסה גדולה של עובדים שיגדלו אותם. בתחילה ניסו הפורטוגלים לרתום לשירותיהם את האינדיאנים. היום מעריכים שחיו בברזיל כחמישה מיליון אינדיאנים בעת שבאו לשם הפורטוגלים. אבל האינדיאנים לא היו ממושמעים: הם סרבו לעבוד עבור הפורטוגלים, ועבודה בשדות הייתה מנוגדת לחלוטין לאורח החיים שלהם. האינדיאנים העדיפו לברוח אל היערות או למות בהתנגדות לפורטוגלים, מאשר לעבוד עבורם.

הסיבה השנייה שמנעה מהפורטוגלים לנצל את כוח העבודה של האינדיאנים, הייתה קצב התמותה המהיר של האינדיאנים. במשך קרוב ל-9,000 שנה הייתה יבשת אמריקה מנותקת מחלקיו האחרים של העולם. האדם הלבן הביא ליבשת אמריקה מחלות חדשות, שהאדם הצליח להתגבר עליהן בהסתגלות איטית במשך השנים. עבור האינדיאנים היו המחלות הללו קטלניות וגבו מחיר כבד. בשל כך, מתוך חמישה מיליון אינדיאנים שהיו בברזיל לפני הגעת האדם הלבן אליה, נותרו היום  רק כ- 200 אלף.

14 מיליון עבדים

הפורטוגלים לא אמרו נואש, וניצלו את הניסיון הרב שצברו בסחר העבדים. העברה אינטנסיבית כל כך של אנשים ממקום למקום, נחשבה אז למבצע מורכב. מיליוני עבדים שחורים הועברו משני אזורים עיקריים: אזור אנגולה-קונגו, שם ישבו שבטי הבאנט (Bantu), ואזור ניגריה-דהומי, שם ישבו שבטי היורובה (Yuruba). צעירים וצעירות היו אז 'הסחורה' המבקשת ביותר. הם נחטפו מכפריהם וממשפחותיהם, והועברו בסירות דחוסות אל שטחי הפורטוגלים בברזיל. הגברים הועברו היישר אל מטעי הסוכר, ונשים אל מיטות האדונים הפורטוגלים.

הערכות זהירות מדברות על כ-14 מליון עבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה ע"י המעצמות הקולוניאליסטיות השונות. יש לקחת בחשבון שבשל קשיי הדרך, כמחצית מהאנשים נחטפו מתו בדרך. 

חיי העבדים לא היו פשוטים. מי שהמרה את פי אדונו, נענש בחומרה. עד היום ניצבת במרכזי הערים של ברזיל כיכר פלוריניו (Peloribho), כיכר עמוד העונשין. בכיכר זו היו העבדים שסרחו נקשרים וסופגים מלקות, לעיתים עד המוות.

נצרות אפריקאית


הפצת הנצרות הייתה אחת ממטרותיהם של הפורטוגלים. הפולחנים של האינדיאנים ושל האפריקאים נאסרו לחלוטין, כנסיות קמו בכל כפר ומיסיונרים החלו בפעולות המרת דת אינטנסיביות. היות והפולחן האפריקאי היה אסור, מצאו העבדים פתרון: לכאורה הם חגגו את חגי הקדושים הנוצריים, אך למעשה הם חגגו לאליליהם האפריקאים, וכך המשיכו באמנותם במסווה של הנצרות. באופן זה הפכה הדת בברזיל לשילוב מעניין בין הדת הקתולית, לאמונה האפריקאית.

סיום העבדות ופריחת הפולחן

ב- 1888 הכריזה הנסיכה איזבל, בתו של המלך דון פדרו השני שגדלה בברזיל, על סיום תקופת העבדות. עבור מגדלי הקפה, שהחזיקו עד אז גדודים של עבדים אפריקאים, הייתה זו מכה קשה. העבדים המשוחררים סרבו להמשיך לעבוד באותן העבודות. בעקבות כך ברזיל הפכה ליעד של מהגרים יפנים ואיטלקים, שנהרו לאזור בכדי להחליף את העבדים במטעים, הפעם תמורת תשלום.

שנה לאחר ביטול העבדות, קיבלה ברזיל את עצמאותה, וכבר לא הוגדרה כמדינה קתולית. הדתות האפריקאיות, שהתקיימו עד אז בסתר, צצו במהירות אל פני השטח.