קמבודיה - דמעות של שתיקה בשנת 1984 יצא לאקרנים הסרט "דמעות של שתיקה". הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, מתאר את ימיו האפלים של משטר החמר רוז' בקמבודיה בראשו עמד הרודן פול פיט בשנת 1949 יצא לאור הספר ''1984" מאת ג'ורג' אורוול. הספר מתאר עולם אפוקוליפטי ואכזר הנשלט על ידי שליט אמורפי שנתיניו נתונים בכאוס מוחלט ובמלחמה מתמדת. אורוול אולי צפה לאנושות עתיד קודר ואפל שלמזלנו מעולם לא התגשם, אבל דווקא בשנה בה חזה את הקטסטרופה, יצא לאקרנים הסרט המיתולוגי "דמעות של שתיקה" שתיאר סיטואציה המזכירה במידה רבה את ספרו של אורוול. אלא שבניגוד לספר, הסרט תיאר מציאות אמיתית שהתרחשה בשנות ה-70 בקמבודיה הרחוקה, כאשר אנשי החמר רוז' והרודן פול פיט, שלטו במדינה. "דמעות של שתיקה", היה סרטו הראשון של הבמאי הבריטי רולנד ג'ופה, עם יציאתו לאקרנים זעזע הסרט את אמות הסיפים של האנושות כולה: העלילה, המבוססת על סיפור אמיתי, מתארת את רדיפתם של שני עיתונאים אמיצים – האחד כתב הניו יורק טיימס סידני סאנברג ואילו השני עיתונאי קמבודי בשם פראן - אחר הזוועות המתרחשות מידי יום במחנות הכפייה שהקים השלטון הקמבודי על מנת 'לחנך מחדש' את האזרחים. הללו שמשו הסוואה לטהור האתני השיטתי שבוצע במדינה, כאשר כמעט כל אזרח שני שנחשד בכפירה במשטר, מצא את עצמו נכבש תחת קלגסי השלטון, נחקר, מעונה ולעיתים קרובות אף מוצא להורג מבלי שביצע שום פשע. הן בשל הרושם העז שעורר הסרט, הן בשל העובדה כי מדובר בסיפור אמיתי, נגע הסרט בליבם של מיליוני צופים שהתוודעו לראשונה לסבלם של הקמבודים. עד היום אזכור שמה של קמבודיה מעלה אסוסיאציה מיידית ל"דמעות של שתיקה" - אחד הסרטים החזקים בתולדות הקולנוע, וללא ספק בין המשפיעים שבהם. הסרט עטור השבחים והאוסקרים (3 במספר) מהווה הישג קולנועי מרשים, ומצביע על חשיבות המדיה ובעיקר על כוחה האדיר – היכולת להעלות על סדר היום הציבורי נושאים שונים, חלקם קשים, לדיונים ברמה בינלאומית – שמובילים בסופו של דבר לשינוי המיוחל.