כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

דיסקברי טיול עולמי | טיול לשנגחאי

 

לאחר מאבקים על יצור ומסחר באופיום, מהפיכה קומוניסטית ושנים רבות של קפיאה על השמרים, הולכת שנגחאי ותופסת את המקום הראוי לה: סמל למודרניזציה, קדמה ופיתוח


כתב וצילם: גיא נוימן


 

הקפיטן הבריטי עבה הגוף עמד בבגדים מרופטים על סיפון ספינת האופיום. פניו המקומטות הסתירו עיניים בהירות, שסקר ות נמל שנגחאי, אליו גלשה הספינה. אין זו הפעם הראשונה שהוא נכנס אל הנמל הזה, אבל הפעם היתה הכניסה קשה מתמיד: זה החל עם סופת טייפון המשיך עם שלל בעיות טכניות שפקדו את הספינה, ולסיום מאבק עם שודדי ים שניסו לשים את ידם על המטען היקר. הוא הרגיש כיצד המתח, שבו היה נתון בחודשים האחרונים, הולך ונפרק. הוא הביט בצוות הספינה, יודע בוודאות כי תוך זמן קצר לאחר העגינה, יפשטו על בתי הבושת מנסים להניס את תלאות המסע בזרועותיהן של זונות שנגחאי המפורסמות ביופיין. מטען הסמים אותו נשאו יכניס להם מן הסתם ממון רב, והוא תהה כיצד יערים על נציגי הכתר הבריטי שוודאי ידרשו נתח מהשלל הגדול אתו יחזור. הספינה התקרבה אל המעגן, והקפיטן כבר יכול היה לראות המוני סינים רצים על המזח, מושכים רקשות ידניות ופורקים סחורות. כלי השיט התמקם בין ספינה הולנדית לספינה צרפתית – הנמל של שנגחאי הפך מזה מספר שנים לנמל בינלאומי ממדרגה ראשונה. כשן התמר מעל גגות הבתים הקטנים, והריח המחניק של פחם שרוף התערבב בריח מתוק של שקי תה, שהועמסו על הסירה ההולנדית שלצדו. הוא ירד אל הנמל, והתחושה שלוותה אותו בעת שצעד אל אזור החסות הבריטי, היתה תחושה של שיבה הביתה. שמה של העיר מורכב משתי מילים "שאנג" – על ו "חאי" – ים, אך השם עלול להטעות, מכיוון ששאנגחאי אינה נמצאת קרוב לים. הנמל הגדול והשוקק של שנגחאי ממוקם בנהר חואנג פו ((Huang pu. הנהר העמוק משמש כנמל אידיאלי גם לספינות הענק, העוגנות בו כיום.

 

דיסקברי טיול עולמי | טיול לשנגחאי

 

המלחמה על האופיום

 

בתחילת המאה ה-19, היתה שנגחאי עיירת נמל מוזנחת על גדת נהר החואנג פו. השליטה באזור, כמו בסין כולה, היתה בידי שושלת צ'ינג, האחרונה ששלטה במדינת הענק.  
באותם ימים רחוקים היתה בריטניה האימפריה הגדולה בעולם. כבר במאה ה-17 הבינו הבריטים את חשיבותה של יבשת אסיה, ובססו את מעמדם שם עם הפלישה להודו. פרנסי הממלכה המאוחדת לא הסתפקו בשליטה בתת היבשת ההודית: עיניהם היו נשואות גם לעבר סין, הענקית מהמזרח, שהפכה לאט ובהדרגה ליצרנית מס' אחד בכל מה שקשור לתה, משי וחרסינה. אלו נמכרו בשווקי אירופה בכסף רב, והבריטים הבינו כי שליטה בסין תניב להם רווח אדיר, אלא שבניגוד  להודו, היתה סין, אגוז קשה לפיצוח. 
בעוד שהודו הייתה מפולגת ומופרדת למאות נסיכויות קטנות, הייתה סין, גם בימי חולשתה, מאוחדת, ונתונה לשליטה מלאה של הקיסר. בנוסף לבעיות החדירה לשוק הכלכלי של סין, מצאו הבריטים את יחסם של הסינים כמרגיז ביותר. 
הסינים ראו בקיסר כשליט כל יכול שעומד מעל לאנושות כולו: מתחתיו היו יועציו, מקורביו ובני משפחתו ומתחם להם – נתיניו. כל יתר העמים, ובכלל זה הבריטים, היו בתחתית הסולם האנושי. בהתאם לתפיסה זו לא הורשה אף נציג בריטי לדרוך בסין, והמו"מ עימם נוהל באמצעות נציג שמינו הסוחרים, "הטאיפן". 
לסינים לא היתה מורשת של סחר ימי עם שאר עמי העולם, ובמידה רבה אף ראו בסחר כזה פגיעה בכבודה של סין. בנוסף על כך הסינים לא התעניינו בבדים ומוצרי טקסטיל שהבריטים הביאו עמם כאמצעי תשלום. הם דרשו לקבל תשלום עבור הסחורה שלהם באמצעות מטילי זהב וכסף. הפגיעה בכבוד הלאומי הבריטי, והגישה הסינית הבלתי מתפשרת כמעט וגרמו להתנגשות בין שני העמים. ברגע האחרון אמצו הבריטים רעיון מבריק: בהסכמתם וידיעתם החלו  סוחרים זריזים ליזום פרוייקטים חקלאיים לגידול פרגים לצורך הפקת אופיום. השדות נזרעו בבורמה ובצפון הודו – אזורי השליטה של הבריטים – והאופיום הגולמי נמכר במחירים אפסיים לסינים. 
עד מהרה הפך האופיום ללהיט: כל מי שיכל קנה את הסם והשתמש בו יחד עם נשותיו ופילגשיו.  בין השנים 1818– 1833 עלתה הצריכה בקרב האוכלוסייה בצורה משמעותית והאופיום תפס 50% מכלל התשלומים שהועברו לסין. רוב הפעילות הזו התנהלה בחלקה הדרומי של האימפריה, מאזור האי הונג קונג, עליו השתלטו הבריטים מס' שנים מאוחר יותר.
הסינים, שהיו מודעים לנזק המצטבר, שלחו לדרום נציג מטעם הקיסר וזה החרים ושרף 20,000 תיבות אופיום. התגובה לא איחרה להגיע: בשנת 1842 פרצה מלחמה בה נלחם הצבא הבריטי בחייליו של הקיסר צ'ינג. 
ביוני 1842 נכנסו הבריטים לראשונה לנמל שנגחאי ועד מהרה השתלטו על הגישה לנהר היאנגצה ששימש כאחד מנתיבי המים החשובים בסין. המלחמה הוכרעה בעיר ננקינג שם נחתם הסכם כניעה. בעקבות חתימת ההסכם הוכרחו הסינים לשלם פיצויים עבור שריפת האופיום ולהתחיל במסחר אינטנסיבי עם הבריטים. כיבוש נמל שנגחאי היה צעד חשוב בדרך לחדירת הבריטית לשוק הסיני. מלחמת האופיום היתה הראשונה מבין שלוש – כולן הובילו להסכמי כניעה משפילים מצד הסינים והעמיקו את חדירת האירופאיים לטריטוריות סיניות שהפכו בהדרגה לשטחי חסות (Concession). 
האזורים הללו לא היו כפופים לחוק הסיני. האירופאים עשו בהם כבשלהם: הם בנו בתים בסגנון אירופאי, נהלו מועדוני קברט וחשפנות בסגנון צרפתי ואף הקימו מרכזי הימורים ובתי זונות משגשגים. 
טריאדות סיניות (קבוצות מאפיה), ששיתפו בדרך כלל פעולה עם האירופאים, התמקמו בעיר, הפכו אותה לבסיס פעולתם, ושתקו כמעט לחלוטין את השפעת הקיסרות הסינית, שהמשיכה לשלוט בביג'ינג. 
עד אמצע המאה ה-19, הפכה שנגחאי לנמל החשוב ביותר באסיה, ומרכז להרפתקנים, לסוחרי סמים, למסיונרים ולמתיישבים אירופאיים. 
"הזונה של המזרח", "פאריז הסינית", "מלכת האוריינט", ו-"גן העדן של ההרפתקנים" – היו רק חלק מהשמות שנתנו אז לעיר. מסיונרים יצאו אז בקריאה שאם שנגחאי ממשיכה להתקיים, הרי שעל אלוהים להתנצל בפני סדום ועמורה.                  

 

שאנגחאי במאה ה-20

ב-1937 כבשו היפנים את מזרח סין. ב-1941, עת שיתף הקיסר היפני פעולה עם המשטרים הפשיסטיים של מוסוליני והיטלר, הוקמו בשנגחאי מחנות מעצר, בהם שוכנו אירופאים שנותרו בתחומי העיר. יחד איתם הוכנסו למחנות גם יהודי סין. 
הכיבוש הקומוניסטי של העיר ב- 1949, סתם את הגולל על ימי ההוללות בשנגחאי. 
שלושה עשורים עברו על העיר בלא שינוי כמעט. שנת הדרקון של 1976 הביאה לעיר את נקודת המפנה. היו"ר הנערץ מאו טסה טונג מת, ואחריו תפס את ההנהגה הסינית דנג שיאאו פינג (Deng Xiao Ping).
כמיטב המסורת הסינית הכריז דנג על פתיחת הדלת למערב. הרפורמות שהחלו דוקא בכפרים, הגיעו עד מהרה לערים הגדולות של סין, ושנגחאי בראשן. אנשי עסקים מכל העולם שזהו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בסין, החלו להשקיע במדינה זו ורבים מהם אף העבירו את עסקיהם לסין. 
תוך זמן קצר חזרה שנגחאי למרכז הכובד של סין: הוקמו גורדי שחקים עצומי מימדים, מרכזי קניות, מסחר ועסקים. סין הפכה לשחקנית דומיננטית בשוק העולמי והיא הולכת ומבססת את מעמדה כמעצמה בעלת כוח כלכלי אדיר.

 

הטיילת – הבונד

הטיילת המפורסמת בעיר היא הבונד (שיבוש של המילה האנגלית Band, שמשמעותה גדת נהר). עבור האירופאים משמשת הבונד כאתר סימבולי, המזכיר את הימים הטובים שעברו עליהם בעבר. בשנות ה-20 וה-30, נבנו לאורך הנהר המבנים הניאו קלאסיים, המפארים עד היום את הרחוב מול הטיילת. בעת שהאירופאים חגגו על חשבון הסינים בשנגחאי, היה צידה המזרחי והבוצי של העיר שומם.

מגדל הטלוויזיה

בלב שכונת פודנוג (Pudong) המודרנית, ממוקם מגדל הטלוויזיה אדיר המימדים, שהפך לאחד מסמליה של שנגחאי. 
המגדל, שנבנה בשנת 1994, הוא מבנה מרשים המתנשא לגובה של 468 מטר. במגדל שלוש נקודות תצפית: הנמוכה מכולן היא בגובה 90 מטר, המרכזית בגובה של 263 מטר, שם ממוקמת גם מסעדה מסתובבת, והעליונה מגובה של 350 מטר. בין האולמות דמויי הכדור, המכילות את נקודות התצפית, ישנם גם 20 חדרים, השייכים למלון החלל. את מגדל הטלוויזיה מקיפים מספר רב של גורדי שחקים, המשמשים את מרכז העסקים המודרני של שנגחאי.

 

המרכז העולמי העסקי של שנגחאי בשנת 1997 הושמה אבן הפינה למרכז העולמי העסקי של שנגחאי (Shaghai World Financial Center) בו הושקעו 625 מיליון דולר.
בשנת 2007, עם סיום בנייתו הפך הבניין לאחד הגבוהים בעולם ועקף גורדי שחקים כמ מגדלי קוואלה לומפור שבמלזיה (452 מטר), ומרכז העסקים החדש שנבנה בטאיפה שבטייואן.

 

ארמון הילדים בשאנגחאי


חוק הגבלת הילודה, שנאכף בסין מאז תחילת שנות ה-80, יצר במדינה סיטואציה חברתית מיוחדת. בערים הגדולות מעניקות המשפחות את כל המשאבים בילד או בילדה הצעירים. הם מהווים את עתיד המשפחה. ההשקעה האדירה בחינוך, בפעילויות פנאי, בביגוד ובמזון העניקה לצעירים את הכינוי "ילדי הנסיכים". 
כל נסיך זקוק לארמון, וכך בשעות אחר הצהריים, מביאים ההורים את הילדים אל המתנ"ס השכונתי. כאן זוכים הילדים לפעילויות העשרה בתחומים מגוונים, כגון שירה ופיתוח קול, בלט, נגינה בכלי מוסיקה מסורתיים ומודרניים ואימון בקליגרפיה, הנחשבת בסין לאמנות שוות ערך לציור.
גילאי הגן עוסקים במשחקים פשוטים יותר, כמו הקראת סיפורים, משחקי חשיבה ושעשועים שונים. 
ארמון הילדים המפורסם ביותר של שנגחאי ממוקם בבית קולוניאלי משנת 1918, שהיה שייך בעבר למשפחת כדורי, אחת המשפחות היהודיות העשירות בעיר. 
הארמון ממוקם בפינת הרחובות Wulumuqi Bei Lu ו–Yanban Zhong Lu. 
בשעות אחר הצהריים (בעיקר בין השעות 15:00–17:00), מגיעים עשרות צעירים כדי ליהנות מן הפעילויות השונות. 
תמורת סכום של כמה דולרים, המוגדרים כתרומה לפעילות המרכז, ניתן לבקר במקום, לעבור בין החדרים השונים, ולהתרשם מן ההשקעה האדירה בכל ילד וילד.
כדאי לתאם את הביקור באחד ממשרדי CITS  או דרך בית המלון.

 

מוזיאון שנגחאי

המוזיאון המעניין בעיר הוא ללא ספק מוזיאון שנגחאי, הממוקם בפארק רנמין (Renmin Park), במרכז רחוב ננג'ינג.
המוזיאון מכיל תצוגה נפלאה וחדשנית של היבטים שונים בהיסטוריה הסינית: כלי קרמיקה מתקופת טאנג, חותמות שונות, אוסף צבעוני של מסיכות אופרה ותצוגה חיה (7 פעמים ביום) של כדרות סינית בשיטות מסורתיות.

 

המקדש הבודהיסטי והגנים הבוטאניים

בפרבר הדרום מערבי של שנגחאי ממוקם האתר הדתי החשוב בעיר. מקדש לונגהואה סי (Longhua Si) עם פגודה בת 1700 שנה, ומספר גדול והולך של נזירים החיים במקום ומנהלים את האתר הבודהיסטי הפעיל בעיר. 
תמורת 10 יואן (כחמישה שקלים), ניתן לצלצל בפעמון האדיר שבכניסה, ולהבטיח שפע של מזל טוב לכם ולמשפחתכם. 
לאחר יום מפרך ועם הידיעה שהמזל בדרך אליכם, כדאי לנפוש בגנים הבוטאניים, הממוקמים קילומטר ממערב למקדש. עצי רימונים בני 200 שנה, שורת סחלבים וצלילי הציפורים יקיפו אתכם מכל עבר, עם תחושה של בריחה קלה אל הטבע.
זהו המקום האידיאלי לחתום את הביקור באחת הערים המסעירות והמודרניות בעולם.

 

 

קניות מסביב לשעון


רחובותיה הראשיים של שנגחאי נמתחים מן הבונד מערבה. החשוב מבין אלו הוא רחוב ננג'ינג (Nanjing). חמישה קילומטרים של חנויות העניקו לרחוב את המוניטין שלו כ"רחוב הקניות הארוך בעולם". חלקו של הרחוב  הפך בשנת 2000 למדרחוב מרהיב וססגוני, ובו עשרות מרכזי קניות, מסעדות מכל הסוגים, בנקים ומרכזי עסקים. בשעות הלילה הופך הרחוב לתצוגה נהדרת של אורות ושלטי ניאון צבעוניים, שאינם נפלאים במאומה מאלו של סינגפור והונג קונג. 
אזור החסות הצרפתי לשעבר (Frenchtown) מרוכז סביב רחוב חואיחאי לו (Huaihai Lu) ומלון ג'ין – ג'יאנג (Jinjiang Hotel). כאן ניתן עדיין לראות את חלקם של הבתים נמוכי הקומה, שבנו לעצמם הצרפתים, בכדי ליצור אווירה של בית בניכר.
בשנים האחרונות תופס האזור את מקומו של רחוב ננג'ינג בכל הקשור לבוטיקים יוקרתיים, מסעדות וקונדיטוריות. רחוב חואיחאי עצמו מקושט באדניות פרחים, ומפורסם בשורת חנויות הכלבו הענקיות, היוצרות מעין חומה של קניות.

 

חגיגה של ציפורים ופרחים

בסמטת Jiangyin הקטנה, היוצאת מרחוב Nanjing Xi Lu, ממוקם שוק קטן וציורי של פרחים וציפורים. כאן ניתן לצפות במקומיים בחיפושם אחר חתלתול, כלבלב, דגי נוי צבעוניים, ציפורים ופרחים. תושבים צנועים יותר מסתפקים בצרצר, הנמכר עם קופסה קטנה. בכך שומרים על מסורת סינית בת אלפי שנים של גידול צרצרים.

הקסם העתיק בשאנגחאי

בתנופת הפיתוח הלך ונעלם אופייה העתיק של שנגחאי, המקום היחיד בעיר בו ניתן לחזור לרגע אל העבר הרומנטי, הוא אזור גני יויואן (Yuyuan) והבזאר סביבו. בשנת 1537 החליטה משפחת פאן להקים גן פרטי בשנגחאי. טכניקת בניית הגנים הגיעה בתקופה זו לכדי שכלול , והייתה נהוגה בקרב המשפחות העשירות של סין.
כיום מהווה הגן את אחד האתרים הרומנטיים האחרונים שנותרו בעיר. בין עשרות הביתנים, המעברים, הסלעים הטבעיים והמחוררים, שנחשבים יצירת אמנות משובחת של הטבע, נמצאת גם גבעה מלאכותית, שנוצרה על ידי סלעים, שהודבקו זה לזה בעזרת אורז דביק. 
קשה להאמין שבמאה ה-16, בעת שהושלם הגן, היתה הגבעה המלאכותית, שנוצרה על ידי בני המשפחה הגבוהה ביותר בעיר.
סביב הגן שפע של בניינים בארכיטקטורה סינית, וכן בריכה קטנה ובמרכזה בית התה המפורסם ביותר בסין – אותו בית תה בו ב-1984, הצהירה מרגרט טאצ'ר, אז ראש ממשלת בריטניה, כי בריטניה תמלא את התחייבותה ותפנה את הונג קונג בשנת 1997. 
הדרך היחידה להיכנס על בית התה היא דרך גשר זיגזג, כחלק ממערכת אמונות עממית הידועה בשמה "פנג שווי". המאמינים הסינים טוענים כי אנרגיה שלילית נעה בקווים ישרים, ולכן בבנייה של גשר זיגזג רק דברים טובים יוכלו לעבור. ביקורה של טאצ'ר במקום היווה הוכחה נוספת לאמונה זו.

 

סיפורה של קהילה יהודית

דבי ארתור שנייר עמד מול בית הכנסת הישן של שאנגחאי, ובידיים רועדות החזיק בספר תורה. על הרגע הזה חלם זמן כה רב. בשנת 1981 החל הרבי במגעים עם עיריית שנגחאי, וב–1999, 17 שנים מאוחר יותר התגשם חלומו. השלטונות הסיניים אשרו את שיפוצו ופתיחתו מחדש של בית הכנסת אוהל רחל, שנבנה בשאנגחאי ב-1920. לאחר יותר מ-50 שנה שוב פועמים חיים יהודיים בלב שנגחאי. 
לצדו של הרבי עמדו אורחים נכבדים – ראש עיריית שנגחאי, ואיתו הילרי קלינטון ומדלן אולברייט, שהצטרפו למשלחת ביל קלינטון, שביקרה אז בסין. ב-1999 ביקר בסין יצחק מרדכי, אז שר הבטחון, וקבע מזוזה בפתח בית הכנסת. 
היהודים הראשונים שהגיעו לסין עשו זאת עוד לפני המאה ה-8, אך המרכז הגדול היה בעיר קאיפנג שבמחוז הונאן. הקהילה התקיימה עד המאה ה-19, ואז בשל אי היציבות במדינה והעוני הרב, נעתקה הקהילה ממקומה. חלקם התאסלמו וחלקם הקטן עבר לשנגחאי.
עם מעורבות הבריטים באזור, ופתיחת העיר בפני זרים בשנת 1843, החלו גם סוחרים יהודיים למצוא את דרכם לעיר המתפתחת, רובם יוצאי בגדד, בומביי וקהיר. בין אלו בלטו המשפחות המבוססות: ששון, כדורי והארדון. תוך זמן קצר תפסו המשפחות מקום של כבוד בכלכלה הקולניאלית של העיר, וצברו עושר רב מעסקים, בתי מלון ומסחר באופיום. 
בשנים 1904, 1905 עם מלחמת רוסיה – יפן גדלה מעט הקהילה כתוצאה מפליטים שהגיעו מסיביר, אך הגל הגדול הגיע ב-1917 עם פרוץ המהפכה הבולשביקית, אז הוצפה סין במאות פליטים מרוסיה. רובם הגדול של הפליטים התיישבו בחראבין שבצפון, אך היו גם כאלה שהתיישבו בשנגחאי ותרמו רבות לחיי הקהילה. 
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בשנגחאי כ-2,000 יהודים מתוך כ-20,000 שחיו בסין. רדיפות הנאצים באירופה הזרימו לסין את הגל הגדול ביותר של הפליטים, ומספר היהודים עלה לכדי 30,000. 
בשנים אלו היה חלקה המזרחי של סין נתון בידי היפנים ואלו ריכזו את הפליטים ואת יושבי הקבע, יחד עם שאר האירופאים, ששהו אז במדינה, במחנות מעצר גדולים. הסרט "אימפריית השמש" של סטיבן שפילברג מתאר את ארבע השנים בהם חיו העצורים במחנות שהקימו היפנים.
סיום מלחמת העולם השנייה הביאו את מלחמת האזרחים של סין, ועם הכיבוש הקומוניסטי, נעלמה לחלוטין קהילת יהודי סין. רובם הגדול עזב לארה"ב ולקנדה ומיעוטם (כ-2,500) הגיע לישראל.
החל מ-1990, כחלק מגל הפיתוח האינטנסיבי שעבר על העיר, החלו גם אנשי עסקים יהודיים לחזור לשאנגחאי. כיום מונה הקהילה כ-250–300 איש, בחלקם משפחות של נציגי חברות ואנשי עסקים מישראל וארצות הברית. במרכז היהודי שוכן בית הכנסת אוהל רחל, אולם אסיפות, מטבח כשר וגן ילדים.
נראה שעושרה של העיר, ופתיחותה כלפי המערב יוכלו להחזיר את הקהילה הקטנה למרכזיות שאפיינה אותה לפני המהיפכה הקומוניסטית.