דרך המשי בסין במשך מאות שנים נמשכו לאזור מרכז אסיה מאות חוקרים, הרפתקנים, סוחרים ומטיילים בעקבות האגדות והמיתוסים שנקשרו בשמו של האזור הידוע בשמו 'דרך המשי' . מסע בעקבות מרקו פולו כתב: יונתן גלובמן צילומים: יונתן גלובמן ואוסנת רחמים הביטוי דרך המשי מעלה בדמיוננו דרכים נסתרות, עמקים ומדבריות ובעיקר שיירות של גמלים, עמוסות בכל טוב החונות בנאות מדבר, כאשר הן עושות את דרכן אל ערי המדבר השוקקות כשבאמתחתן סחורה משובחת מכל טוב הארץ: מור ולבונה, בשמים, שיקויים מסתוריים, צמחים, תבלינים ריחניים ועוד. הביטוי דרך המשי הוא פרי דמיונו הקודח של גיאולוג וחוקר גרמני, שפעל בשנות השישים במאה ה-19 ונשא את השם פרדיננד פון ריכטהופן. בסיוריו הארוכים באזורי הספר הנידחים של צפון מערב סין, לחשו המקומיים לאוזניו סיפורים מסמרי שיער אודות ערים עתיקות הקבורות תחת החולות הנודדים של מדבר הטקלימקאן. הסיפורים הללו הציתו את דמיונו של ריכטהופן והוא החל להתחקות אחר תרבויות, סוחרים ואוצרות בדרכי המסחר העתיקות. נלהב מגילוייו כינס החוקר את אנשי החברה הגיאוגרפית הגרמנית ושם, בהרצאה שסחפה את הקהל, טבע את הביטוי דרך המשי - (SeidenStrasse), צמד מילים שהצית את דמיונם של רבים, והחזיר עטרה ליושנה בדמותן של שיירות סוחרים שעשו את דרכם בדרך המשי לאחר שנים רבות בהן היתה שרוייה בשממונה. מבט קצר על המפה ממחיש את התעוזה שנדרשה לסוחרים שנעו בדרכם לסין, הארץ שהיתה חסומה לעולם החיצון עלי ידי רכסי ההרים הגבוהים בעולם, רכסי הקרקוראם, הפמיר והטיאן–שאן – שהמעבר בהם נחשב לקשה בעולם, בשל גובהם האדיר: 6,000–8,000 מ' מעל פני הים. בירידה מהם נתקלו הסוחרים והנוסעים במדבריות ושטחים בלתי עבירים – ביניהם ומדבר טקלימקן שפירושו: "אם נכנסת שוב לא תוכל לצאת", ומדבר גובי, העצום השוכן בין סין ומונגוליה ונחשב בלתי עביר לחלוטין. מדרום לגובי רכס הצי ליאן, רכס עצום של פסגות הנושקות לגובה של למעלה מ-5,000 מ', הנמתח לאורך מאות קילומטרים ומהווה אף הוא מכשול בפני העוברים. רק רצועה דקה של מעבר צר, העובר בין ההרים והמדבר, מאפשרת מעבר מסין למדינות השכנות. רצועה זו המכונה בשם מסדרון חא – סי, היתה הדרך היחידה לשינוע סחורות מסין לשכנותיה. המשמעות הכלכלית של השולטים ברצועה היתה שליטה אבסלוטית בדרכי המסחר. כור ההיתוך במאה הראשונה לספירה, שלח הקיסר הסיני חאן וו–די את הגנרל ג'אנג ציין לכרות ברית הגנה הדדית כנגד העם ההוני, שלא הפסיק להטריד את העם הסיני בניסיונות פלישה מהצפון. את הברית המיוחלת לא הצליח ג'אנג ציין להשיג, אולם מששמע הקיסר את תיאוריו הנלהבים אודות חבלי הארץ בהם ביקר בדרך, שוכנע לצאת למסע כיבושים נרחב בטריטוריות המערביות. בתום המסע, שלט הצבא הסיני בכל מסדרון החא – סי, ושיירות עמוסות סחורה יכלו לעשות את דרכן בחסות הצבא, ולהוביל את בדי המשי ממזרח למערב – מסין אל רומא. עם התבצרות מעמדה כדרך המסחר העיקרית בין מזרח למערב, הפכה דרך המשי מאות שנים למעין כור היתוך לאמונות, מסורות ודתות: בודהיזם, איסלאם, נצרות ויהדות התמזגו אלה באלה, כאשר כל דת או אמונה משאירה אחריה מזכרות בדמותם של ציורים, פסלים, נקבות חצובות מצוירות בידי אמן, ציורי קיר ופיסול בהרים. לא פלא איפה שבמהלך הטיול בדרך המשי יפגשו המטיילים סממנים מוחשיים למה שהשאירו במקום הנוודים והסוחרים: מנזרים טיבטיים לצד מערות בודהיסטיות מצוירות ומפוסלות, מצודות סיניות לצד מסגדים מוסלמים – מזכרת מסוחרים אוזבקיים, קירגיזים וטג'יקים. טיול בדרך זו הוא מעין מסע מגוון בהיסטוריה של אסיה: תושבי ערים לצד נוודים, מדבריות, הרים מושלגים, נאות מדבר, רמות לס וכרי דשא – נוף רבגוני שהמעבר בו משול לסיור במוזיאון פתוח רב תחומי שהטבע והאדם מתערבבים בו אלה באלה. דרך המשי "האמיתית"? בשלהי המאה ה-20, עם התמוטטה של ברית המועצות, החליטו המדינות החדשות במזרחה של ברה"מ לשעבר, לפתוח את שעריהן, ולהציג לעולם את הקטע המרכז – אסיאתי של דרך המשי. כך נחשפו לעולם ערים שאזכורן האחרון היה בספריהם של נזירים נודדים ובספריו של מרקו פולו. השמות יארקאנד, מרב, קשגאר וטורפאן, קוצ'ה וחוטן, סמרקנד ובוכרה שבו והציתו את דמיונם של הרפתקנים ומטיילים, ששאפו להגיע אל אותם מקומות, שיעוררו בהם את התחושה הייחודית כל כך של דרך המשי – תחושה של תנועה מתמדת, נוודות, שילוב של תרבויות שנודדות ממקום למקום ומביאות עמן שלל מסורות, אמונות וטקסים. בלהט התנועה ההמונית אל השמות החדשים בדרך המשי, נשכחה כברת הדרך המשמעותית, החשובה והיפה ביותר של דרך המשי לדורותיה. כברת הדרך יוצאת מבירת סין העתיקה שיאן וממשיכה אל עבר טורקיסטן המזרחית, קזחסטן, אוזבקיסטן וקירגיסטאן. הרצועה המפרידה בין שיאן במזרח לערים טורפן, אורומוצ'י וקשגאר, היא הערש של דרך המשי ובה נתמקד. רצועה זו נפתחה רק בשנים האחרונות למטיילים, תיירים וסקרנים. רצועה זו מהווה אנטיתיזה גמורה לתיירות ממוחסרת בשל יופיה הבראשיתי והאותנטיות שלה. יחד עם זאת הביקוש העצום לטיולים באזור זה גרמו לפיתוח האזור וכך צצו להם מלונות, כבישים, מסילות ברזל ורכבות, שדות תעופה ועוד – הכל כדי למשוך את התיירים ולגרום להם להרוות את האזור בתזרים מזומנים על בסיס קבוע. למי שמטייל באזור מומלץ לאמץ את שיטת המקטעים – לבחור אחד הקטעים ולבקר בו. כך אגב נהגו גם הסוחרים שהוחלפו בהרים על ידי אנשי ההרים, הגמלים הוחלפו בסוסים וכו'. אגם אלפיניבלב השממה קטע ראשון – משיאן ללנג'ואו מאוד נשאר מהפאר שהיה מנת חלקה של שיאן, בירת סין העתיקה. מהפכות, תיעוש ובניה מחודשת של העיר השאירו על פני השטח מעט מאוד מפאר העבר של מי שהיתה פעם העיר הגדולה והעשירה בעולם. עיקר אוצרותיה של העיר הם מתחת לאדמה. חלקת הקבר של קיסר סין הראשון, הקיסר צין–שה–חואנג (Qinshihuang), שנבנתה במאה השלישית לפנה"ס, מכילה את צבא חיילי הטרקוטה (Bingmayong), בו עומדים אלפי חיילים עשויי חרס להגן על מלכם בדרכו לעולם הבא. לתיירים הבאים עד הלום מומלץ לנסוע ללנג'ואו באמצעות רכבת K119 היוצאת משיאן לפנות ערב ונוסעת לאורך רמת הלס האדירה של סין. המראות שיתגלו לעיניכם שווים כל מאמץ: שדות חיטה ותירס מזהיבים אל מול השקיעה הקסומה בעמק הנהר הצהוב, נהר האם של סין ועורק החיים הראשי שלה. שקשוק גלגלי הרכבת והלילה היורד לאיטו מעצימים את תחושות הנדודים ווהרפתקאות שהיו מנת חלקם של אלו שהלכו בדרכים הללו בעבר, ואלו שהולכים בהן בהווה. מאמינים בשעת תפילה קטע שני – לנג'ואו ודרום גאנסו בבוקר יום המחרת תגיע הרכבת לעיר לנג'ואו. העיר משמשת כמעין תחנת מעבר לטיולים באזור, אך יש בה כמה אתרים מעניינים: מקדש הענן הלבן (Bai Yun Guan) – כאן אפשר למצוא את סין המסורתית במיטבה: קוראי כף יד ויידעונים ממלאים כל פינה במקדש, ומשרתים את קהל עולי הרגל. עשן הקטורת מתמר מעלה מעלה, ומאות מאמינים ואבלים היושבים באבל על משפחתם באים למקדש המשמש גם כסוג של מרכז קהילתי. ממול תראו את הטיילת לאורך "הנהר הצהוב" שבו משייטות סירות העשויות מעורות חזירים מנופחים – אמצעי ההובלה העיקרי במאות הראשונות לספירה וסוד הצלחתה המסחרית של לנגואו בימי הזוהר של דרך המשי. מלנג'ואו יוצאים בדרך ארוכה של כ-280 ק"מ אל מנזר לברנג (Labrang Monastery) – אחד המרכזים החשובים של כת "הכובעים הצהובים" הטיבטית. הדרך אל המנזר היא אחת הדרכים המרתקות בדרך המשי. הנוף מתחלף מנוף הלס החצי מדברי של לנג'ואו, עולה אל הרים ירוקים מעובדים לכל אורכם וגובהם, ומטפס אל רכסי הרים מיוערים בצפיפות. בסוף המסע מגיע הכביש עד לשוליים המזרחיים של הרמה הטיבטית הגדולה. בדרך עוברים דרך כפרים סיניים, של מוסלמים בני מיעוט החווי, מונגולים שהגיעו לאזור במאה השמינית ואפילו אפשר לראות כאן את צאצאי ההונים. בימי שישי נערך בעיירה לינשייא שוק גדול, מזמין וצבעוני. מנזר לברנג מהווה אף הוא אתר תיירות: בראש השנה הטיבטי בקור המקפיא של ינואר – פברואר נערכים טקסים לכבוד השנה החדשה ובקיץ נערך פסטיבל המילרפה לכבוד מייסד המנזר. שני האירועים הללו מושכים מקומיים ותיירים כאחד הבאים לצפות בפולקלור טקסי – מקומי. האמיצים יכולים להמשיך מנקודה זו לעבר רכס הצי ליאן ואף לטפס על קרחון הרחד ביולי המתמר לגובה שך 4,200 מק מעל פני הים. המטיילים האחרים יכולים לחזור אל לנג'ואו אל עבר נקודת הקצה בחומה הסינית הגדולה – ג'יא–יו–גואן. מערות אלף הבודהות של בזקליק בטורפאן. נווה מדבר ירוק באמצע שום מקום קטע שלישי: ג'יא–יו–גואן והמשך לדונחואנג מעטים המקומות לאורך 'דרך המשי' שלהם היכולת להעלות ולהציף את התודעה ההיסטורית, כמו המבצר בג'יא–יו–גואן (Jiayunguan). מאז שוחררה סין בשנת 1368 מעול השלטון המונגולי ועד למאה הקודמת, נחשבה נקודה זו ל"קצה העולם" התרבותי, מקום שמעבר לו יושבים שבטי הנוודים והברברים, עולם הרה אסון ומאיים. מכאן הוגלו אויבי הקיסרות ופושעים אל מותם ב"הרים השחורים" הצחיחים. כאן בג'יא–יו–גואן מצטמצם המרחק בין הרי הצי ליאן למדבר הגובי לחמישה קילומטרים בלבד. זוהי הנקודה בה ניתן לבקר בקטע המשוחזר של קצה החומה. המראה נשקף ממנה הוא מהיפים והמרגשים בכל דרך המשי. הדרך לדונחואנג (Dunhuang) היא דרך מרתקת גם אם לא ניחנה בנוף המרהיב של ג'יא–יו-גואן. מאז שנוסדה במאה הראשונה הייתה דונחואנג אחת הערים החשובות על דרך המשי. בהיותה צומת מרכזי דרכו עוברות כל דרכי המסחר, לא פלא איפה שהיא הפכה לאחת הערים העשירות בעולם בתקופות השיא שלה. שיא פרסומה בא לה באחת התגליות החשובות ביותר של דרך המשי – מערות מוגאו (Mogao Ku). במערות אלה ציירו אמנים בודהיסטים, במימון סוחרים עשירים, אלפי ציורי קיר, שנשתמרו על ידי אוויר המדבר היבש ובזכות העובדה שהמערות היו סגורות ולא ידועות עד למאה ה-19. מערות מוגאו הן העדות המרשימה ביותר לשילוב התרבויות על דרך המשי, ולהשפעה ההדדית ביניהן. במאות המערות, שבהן פסלים וציורי קיר, ניתן למצוא השפעות אירופאיות, מרכז אסיאתיות וסיניות. תחילתה של היסטוריית הציור והפיסול במאה השנייה לספירה וסופה במאה ה-19. יותר מכל אתר אחר בעולם, מערות מוגאו מייצגות את הרוח החיה של דרך המשי – תנועה, נוודות ושילוב בין תרבויות. קטע רביעי – מדונחואנג לטורפאן ואורומצ'י היציאה מדונחואנג ברכבת מעבירה אותנו אל חבל ארץ חדש, מקום קסום ופלאי המכונה שין – ג'יאנג (Xinjiang), המחוז האוטונומי של בני העם האויגורי (Uighur). בבת אחת תמצאו את עצמכם במרכז אסיה, הרחק מהעולם הסיני ממנו באתם. טורפאן, השוכנת 149 מ' מתחת לפני הים, היא אחת הערים האותנטיות ביותר בדרך המשי, שלמרות ניסיונות אכלוס מאסיבים מצד הסינים מחד ונישול האוכלוסייה המקומית מאידך, עדיין שומרת טורפאן על צביונה המקורי. גברים חובשי כיפות ירוקות וגלימות כותנה לבנות וארוכות, נשים בלבוש מסורתי עטויות מטפחות משי בשלל צבעים, וילדים עירומים מדלגים במרץ בלתי נדלה בתעלות המים הקפואים העוברים ברחובות העיר המהבילים בשעות הצהריים. הרחובות המובילים למסגד המקומי ומערכת תעלות ההשקייה הקארז, המעבירה את המים מקרחוני ההרים השמיימים עד לתוך העיר עצמה, הבזאר המקומי והכפרים המקיפים את העיר על שלל גפנם ופירותיהם, כל אלו הופכים את טורפאן לאחד האתרים המרתקים של דרך המשי. רחובות העיר מוצלים על ידי גפנים עבותות, שהפרי השופע מהן אסור לקטיף, וכך משמש גם כקישוט להנאת העוברים ושבים, הבאים לחסות בצילן. בשל מיקומה האסטרטגי, החליפה טורפן ידיים פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. כל ממלכה מקומית ואימפריה זרה שהיו באזור ניסו להשתלט עליה, כדי לשלוט במעבר מסין אל הארצות שמעבר לטקלימקן. שרידים רבים נותרו מסביב לעיר טורפאן כעדות לעלייתן ונפילתן של ממלכות אלו. הערים קרא קוטו (Kharakoto) ויארקוטו (Yarhkoto), המערות הבודיהיסטיות בבזקליק ובטויוג, הן רק חלק ממאגר השרידים האדיר בו מתגאה טורפאן. אורומצ'י (Urumqi) – היא בירת חבל שין – ג'יאנג, והיא אכן אחת הערים המפותחות והמרשימות ביותר במרכז אסיה. ביתם של כארבעה מיליון תושבים. העיר אורמצ'י מתפארת ביותר גורדי שחקים מכל עיר מרכז אסייאתית אחרת, בחנויות מפוארות, מרכזי קניות גדולים ומודרניים ומלונות חמישה כוכבים. משב של אוויר מרענן אחרי ימים ארוכים במדבר ובתנאים של נאות המדבר. העיר אורומצ'י נמצאת ממש למרגלות "ההרים השמימיים" שפסגתם הגבוהה מתנשאת לגובה של 5,445 מ'. למרגלות הפסגה מקווה אגם יפהפה הקרוי :האגם השמיימי". הנוף באזור מרהיב – אגם אלפיני בלבו של נוף מדברי. מחוץ לאורמוצ'י מאורומצ'י ניתן לצאת לטיולים בדרכים מרהיבות: הדרך היפה מכולן נקראת "לוע הנמר" על שום צורתה ובשל העובדה שבעונת החורף שוכנים שם נמרים שטורפים כלי רכב על יושביהם (ראו הוזהרתם). הדרך היא דרך עפר הררית ומפותלת שמסוכנת גם ללא הנמר. אולם משהגעתם לפסגה תגלו שהמאמץ היה שווה: פסגות שלג, כרי דשא, נהרות, נחלים ופסגות רחוקות מתרוממות אל תוך השמיים בסימפוניה של חום, ירוק וכחול והופכים את המקום לחוויה של פעם בחיים. הדרך מתפתלת עד לעיירה בלונטאיי ממנה ניתן להגיע אל סוף העולם שמאלה – העיירה המונגולית באיאנבולאק, שנראית כאילו נלקחה ממערבון ישן. העיירה שוכנת סמוך לשמורת הברבורים המרהיבה השוכנת בעמק רחב ואדיר בין שני רכסי הרים עצומים. בעונת הקינון זורמים אל העמק אלפי ברבורים צחורים שיחד עם אהלי המונגולים והנוף הבראשיתי מסביב יוצרים תמונת נוף מהיפות בדרך המשי. איכר מקומי רכוב על 'כלי התחבורה' העתיק - חמור דרך המדבר לקשגאר קשגאר – אליה ניתן להגיע באמצעות רכבת חדשה K887 (כ-10 שעות נסיעה) היא ללא ספק העיר המייצגת נאמנה את כל מה שקשור בדרך המשי: סמטאות שוקקות, המולת מסחר, שווקים ססגוניים ובזארים ברחובות קטנים ונסתרים, לצד ארכיטקטורה ייחודית ותושבים שאורח חייהם השתנה אך במעט מאז היתה דרך המשי נתיב מסחרי ראשי באסיה. מומלץ לפקוד את שוק הלילה התוסס ואת השוק של יום א' – המרכז אליו עשרות אלפי סוחרים וקניינים מאסיה הבאים למכור ולקנות מכל הבא ליד: שטיחים, שמיכות, עבודות יד, כלי בית, ציפורים ואפילו בהמות בית כמו כבשים, סוסים ופרות. מקשגאר כדאי להגיע להרי פמיר באמצעות כביש סלול וחדש על מנת להתרשם מהנוף הפראי, הכפרים הקטנים והאגם השחור (אגם קראקול) שצבע מימיו הכחול העז – הקנה לו את שמו. האגם, השוכן בגובה של 3,800 מ' מעל פני הים, מציע נוף פסגות שמיימי שמעצים את תחושת המרחבים, והנופים הפראיים בחסות אמא אדמה. משם אפשר להגיע אל אוזבקיסטאן, בוכארה, סרמקנד וחיווה הנמנים על אתריה הקלאסיים בדרך המשי.