קהילת יהודי ארגנטינה המונה למעלה מ-300 אלף איש נחשבת לקהילה היהודית הגדולה בדרום אמריקה. זוהי ללא ספק אחת התפוצות הפעילות בעולם, בעלת זיקה חזקה ליהדות, לציונות ולמדינת ישראל.
מעריכים כי היהודים הראשונים של ארגנטינה הגיעו אליה כבר במאה ה-16, במהלך בריחתם מאימי האינקוויזיציה. ומאז בהתמדה, הגרו אליה יהודים רבים. מרבית יהודי הקהילה חיים בבואנוס איירס ופרבריה ומקצתם חיים באזורים כפריים. יהודי ארגנטינה השתלבו היטב בחיים במדינה הן מההיבט החברתי, הכלכלי והפוליטי. ראש עיריית בואנוס איירס חורחה טלרמן, יהודי בעצמו, מהווה הוכחה חותכת לכך.

למרות השגשוג היחסי של יהודי ארגנטינה ידעה הקהילה לא מעט משברים: בשנת 2001 בעקבות המשבר הכלכלי הגדול שפקד את המדינה, עזבו את ארגנטינה כמעט שליש מיהודיה. רובם הגדול חיפשו חיים טובים יותר בארצות אחרות של אמריקה הלטינית, בקנדה או בארצות הברית. חלק מהיהודים הללו מצאו את דרכם לישראל.

המשבר הכלכלי לא היה הזמן הקשה היחידי אותו חוותה הקהילה הגדולה. בשנת 1992 התפוצצה מכונית תופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, והביאה למותם של 29 ולפציעתם של 242 איש. שנתיים מאוחר יותר (ב-18 ביולי 1994) פוצץ בניין הקהילה היהודית בעיר, והביא למותם של 86 (אחד מהם, אגב, נוצרי בשם ישו), ולפציעתם של רבים נוספים. האחראים לפיגועים לא נתפסו, והאדם היחידי הקשור לעניין ונמצא בכלא הוא האיש שמכר את הוואן הגדול, בו הוטמנה הפצצה של בניין הקהילה.

עם זאת הובילו עקבות האחראים לפיגועי הטרור הללו, לארגון חיזבאללה ולאירן. כיום נמצאים כל בתי הכנסת בעיר, כמו גם מבני הקהילה היהודית תחת שמירה הדוקה ממש כמו בארץ.

המוסד בעקבות אייכמן

לא רק יהודים תופסים נתח נכבד מאוכלוסיית העיר: בבואנוס איירס וארגנטינה חיים עשרות, ואולי מאות נאצים, שברחו לאחר מלחמת העולם השנייה מאירופה, מפחד הענישה. המפורסם מבין אלו היה אדולף אייכמן.

בשנת 1957 הגיע לממשלת ישראל מידע מודיעני מעניין. תושב העיר סוארז בארגנטינה, יהודי עיוור שאיבד את הוריו בשואה, שמע מבתו בת ה- 19 על גבר צעיר שפגשה בבואנוס איירס בשם ניקולאס אייכמן. הבת סיפרה לאביה שבשיחה שקיימה עם ניקולאס, הוא הצטער שהגרמנים לא פתרו באופן סופי את בעיית היהודים. אז החל האב לחשוד שאביו של הבחור הוא לא אחר מאשר אדולף אייכמן, ושהוא חי בארגנטינה.

קרוב ל-4 שנים נערכו חקירות, בסיומן התברר מעל לכל ספק, כי המידע נכון ומהימן. אייכמן שינה את שמו ואת זהותו וחי כריקרדו קלמנט בבית קטן ברחוב גריבלדי. 30 סוכני מוסד יצאו לפעולה הרגישה, במטרה ללכדו ולהביאו למשפט בישראל.

ב-11 במאי 1960 בשעה 20:00 בערב, ירד גבר בגיל העמידה מאוטובוס מס' 203. האיש, מכורבל במעילו, החל לצעוד כנגד הרוח בדרך הביתה, ולא הבחין במכונית הבודדה שחנתה בקצה הרחוב במנוע דלוק. רק קולו של הזר שפנה אליו בספרדית, "רק רגע, אדוני", עצר את התקדמותו.

ריקרדו קלמנט, שחזר מיום עבודה במפעל המכוניות מרצדס בנץ, הרים את עיניו לעבר האיש שפנה אליו, אבל עוד לפני שפתח את פיו, משכו אותו ידיים נעלמות לתוך המכונית, שנסעה מהמקום בדהרה. קלמנט מצא עצמו על רצפת המכונית, מכוסה בשמיכה, כשקול זר מבהיר לו את המצב. "מילה אחת ואתה מת", אמר בגרמנית איש המוסד הישראלי שלימים התפרסם כצבי מלחין (שנפטר בינתיים בשנת 2005), האיש שהביא ללכידתו של אדולף אייכמן.

בשל לכידת אייכמן והפחד מפני ידיו הארוכות של המוסד, הפעילות הניאו – נאצית בעיר מתקיימת בחדר חדרים, וזוכה לבוז ותיעוב מצד רוב תושבי העיר.

הבית ברחוב גריבאלדי

בשנת 1975 ראה אור הספר "הבית ברחוב גריבאלדי" בו תואר המבצע ההירואי שקדם ללכידת אדולף אייכמן והבאתו למשפט צדק בישראל. את הספר כתב איסר הראל, מי שהיה ראש המוסד והמוח המתכנן מאחורי המבצע המורכב.

הספר נקרא בנשימה עצורה ומביא את סיפורם של אלה שחיים בצללים, שסיפוריהם ועלילות הגבורה שלהם יכולים להתחרות בקלות עם כל ספר מתח או סרט ריגול. הספר ממחיש לקוראים את ידו הארוכה של המוסד ואת עוז הרוח של אלו שפעלו ופועלים בשירותו.