היא נחשבה לאשת הברזל, לאשה הכל יכולה שעל פיה ישק דבר בארגנטינה. האינטלקטואלים בזו לה בסתר ליבם והיו שהאשימו את אוויטה פרון, לשעבר דוארטה, בכך שהגיע למעמדה כאשת הנשיא חואן דומינגו פרון, בדרכים עקלקלות ובשיטות בזויות.

זה לא הפריע לה לטפס לצמרת, לנפנף להמונים מהמרפסת הקטנה שבחזית הבית הוורוד (קאסה רוסאדה- Casa Rosada ) הוא ארמון הנשיאות בבואנוס איירס, ולשלהב את המוני העם בנאומים חוצבי להבות. בזמן קצר יחסית הפכה אוויטה לחביבת הקהל ואלילת ההמונים, וסוד קסמה נותר כשהיה עד היום, שנים רבות לאחר מותה.

התחלה לא מבטיחה 

במאי 1919 נולדה בעיירה לוס טולדוס, הסמוכה לבואנוס איירס, אוויטה לבית דוארטה. ההתחלה לא נראתה מבטיחה: אוויטה היתה בת חמישית לטבחית לא נשואה שצאצאיה היו פרי אהבתה לגבר נשוי. יתכן שהתנאים הללו הם שעיצבו את אישיותה והם שהפכו את אוויטה לצעירה שאפתנית ששאפה להגיע רחוק ככל האפשר ממקום מוצאה, ביתה והרקע עליו גדלה. כבר בגיל צעיר היתה מודעת ליופיה, וכוח משיכתה – תכונות ואפיונים שהיו לה לעזר בשנים שבאו לאחר מכן. בגיל 15 הפכה לשחקנית ועד מהרה קבלה תפקיד קטן ברדיו, שהתפתח לתכנית קבועה בשם "נשים מפורסמות".

חואן דומינגו פרון ואוויטה

בשנת 1944 פגשה את חואן דומינגו פרון, שגילו היה כפול משלה: השניים התאהבו ואוויטה הצעירה הפכה לפילגשו, ואף החלה לייעץ לו בעניינים פוליטיים-מדיניים.

כוחה האמיתי והשפעתה באו לידי ביטוי שנה אחת מאוחר יותר, כאשר הגנרלים, שחששו מהשפעתו הרבה של פרון, שנבחר שנה קודם לכן לשר העבודה והרווחה (במסגרת חילופי השלטון),  ניסו להיפטר ממנו באמצעות מעצר שווא.

אוויטה, בשיתוף פעולה עם מנהיגי ארגוני הפועלים, ארגנה הפגנת ענק של 200,000 איש שהגיעו לכיכר מאי בדרישה לשחררו.

בבחירות דמוקרטיות שנערכו לאחר מעצרו נבחר פרון לנשיאות, נשא את אוויטה לאשה והפך אותה לגברת הראשונה של ארגנטינה.

בשנים הבאות המשיכה אוויטה להקדיש מזמנה להמונים. היא הייתה אשת התקוות של ארגנטינה ( La Dona De La Esperanza). ההופעה המושכת, הכריזמה המתפרצת ונאומיה הפופוליסטים, הפכו אותה ליקירת ההמונים. בשנת 1950 הוצע לה תפקיד סגנית הנשיא, אך היא  נאלצה לסרב בשל  מחלת שתקפה אותה. 

המחלה דרדרה את מצבה במהירות, ובשנת 1952, בגיל 33 בלבד, נפטרה אוויטה. בעקבות מותה הוכרז אבל לאומי בארגנטינה, והמוני העם התייפחו ברחובות ובכנסיותברחבי המדינה. כאשר גופתה החנוטה הוצגה לראווה, נעמדו ההמונים ונפרדו מאשת הנשיא האהובה. הגופה, אגב, המשיכה את הביוגרפיה הסוערת שלה, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו של חואן פרון בהפיכה צבאית נוספת ב-1955.

פרון נאלץ לצאת לגלות, וגופת אשתו המנוחה הוברחה גם היא אל מחוץ לגבולות המדינה והגיעה למילאנו, שם נקברה. ב-1971, לאחר 16 שנה, הוצאה מקברה והועברה לקבורה פעם נוספת - הפעם במדריד.

זמן קצר לאחר מכן שב פרון מהגלות, ונבחר לקדנציה נוספת כנשיא ארגנטינה. אולם פרון הספיק למלא את תפקידו שנה בלבד: ב-1974נפטר, וגופתה של אוויטה הוחזרה סוף סוף למולדתה, והוצגה לצד גופתו של פרון במעון הנשיאותי. השלטון החדש במדינה חשש שהמקום ייהפך למעין מקדש לבני הזוג, ושתי הגופות הופרדו זו מזו.

 אוויטה נקברה, באופן סופי (ככל הנראה), באחוזת הקבר של משפחתה, משפחת דוארטה, בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס. קברה משמש עד היום מוקד עלייה לרגל למעריציה, ושאר סקרנים ותיירים. כדי למנוע את גניבת הגופה, היא קבורה במעין כספת בטון בעומק רב באדמה.

אוהדיה ראו בה קדושה, וחלקם אף פנו לאפיפיור בכדי לקבל גושפנקא רשמית לקדושתה.  הללו נענו בשלילה, אך המיתוס של אוויטה בארגנטינה יימשך כנראה עוד דורות רבים. 

Don't Cry For Me Argentina

בשנת 1976 הועלה המחזמר "אוויטה" על בימות התיאטראות הנחשבים בעולם: לונדון וברודווי. כמעט מיד הפך המחזמר, שנוצר על ידי אנדרו לויד וובר וטים רייס, ללהיט בימתי מצליח. השיר המפורסם במחזמר היה  'Don't Cry For Me Argentina' (אל תבכי בשבילי, ארגנטינה), שזכה מאז לביצועים רבים (ביניהם של ריקי גל).