כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

דיסקברי טיול עולמי | מסע אל חצי האי ולדז

שבטי אינדיאנים, פילי ים, אריות ים, לווייתנים ופינגווינים ידידותיים, הםהדיירים הקבועים של חצי האי ולדז - אחת משמורות הטבע היפות בעולם

כתב וצילם: גיא נוימן

סילוואנה שחתה במים החמימים של המפרץ, גופה הגמיש והחלק מפלח את המים כסכין. לפתע קלטו עיניה השחורות כי היא אינה לבד. ארבעה זכרים גדולים שחו סביבה, מתחככים בה ודוחפים זה את זה. חושיה אמרו לה כי על מנת למנוע אירוע כואב עליה להסתובב. היא התהפכה על גבה, תוך שהיא חושפת את בטנה ואיבר מינה אל השמיים התכולים. הזכרים המשיכו לשחות תחתה, יודעים שתוך דקות ספורות היא תסתובב בחזרה אל הכיוון הרצוי להם. מיד כשחזרה סילוואנה לשחות בכיוון הרגיל, דחף אחד הזכרים את חבריו, נצמד אל גופה השחור וביצע בה את זממו. שאר הזכרים המשיכו לשחות לצד הזוג, ממתינים בסבלנות לתורם. כאשר סיים הזכר, קפץ חברו וחזר על מעשה הראשון. כך עשו גם שני האחרונים, ורק כאשר סיימו הוציאו הזכרים את האוויר המעורב במים בנשיפה חדשה והתרחקו ממנה.

כלבי ים משתעשעים  על החוף
כלבי ים משתעשעים  על החוף

סילוואנה היא אחת מ-600 לווייתנים, המגיעים בכל שנה אל המים החמימים של מפרץ סן חוסה בחצי האי ולדז. החל משנת 2000 נמצאים חלק מהלווייתנים המגיעים לאזור תחת מעקב, במסגרתו הוענקו להם שמות על ידי החוקרים, המקווים לדלות אינפורמציה על אורח חייהם של היונקים האדירים הללו. מסתבר שמרבית הלווייתנים המגיעים לאזור הם זכרים, המחפשים בנות זוג לצורך הזדווגות. הזכרים מגיעים למפרץ סן חוסה בכל שנה, והנקבות רק אחת לשלוש או ארבע שנים.

שם הן מתעברות, ממליטות ומבלות עם צאצאיהן את חודשי החיים הראשונים. באנגלית מכונה מין לוויתן זה, המגיע לחצי האי ולדז, בשם "הלוויתן הנכון" ((The Right Whale. השם מעיד על עברו העגום – הוא היה הלוויתן הנכון לציד. התכונה המיוחדת למין זה, שהקלה על לכידתו ואיסופו, היא ציפת הגופה לאחר המוות. מאות אלפים מבני מינו ניצודו בקלות על ידי ציידי לווייתנים, שיצאו מפוארטו פירמידה (Puerto Piramide).

בעקבות הנסיך הקטן

גודלו של חצי האי ולדז הוא כאלפיים קמ"ר (כמעט עשירית משטח ישראל), צורתו כגרון ומשני צדדיו מפרצים עמוקים. בשנת 2000 הוכרזה השמורה על ידי אונסק"ו כאתר לשימור בינלאומי, הכרזה שהתקבלה כאנחת רווחה על ידי ארגוני הירוקים בארגנטינה. תופעה גיאופיזית מעניינת המאפיינת את ולדז, היא ההבדלים הגדולים בגאות ובשפל בין שני המפרצים, המגיעים לעיתים עד שישה מטרים. הגאות מגיעה מהדרום כגל גדול, מציף את מפרץ גולפו סן חוסה, הצפוני מביניהם. משרד האנרגיה הארגנטינאי משתעשע מזה שנים ברעיון ניצול התופעה ליצירת חשמל.

מול חצי האי, לא רחוק ממרכז המבקרים בכניסה לשמורה, ניצב אי הציפורים (
Isle De Los Pajaros), בו עופות טרף דמויי שחף ענק בעלי מוטת כנפיים של מטר ועשרים סנטימטרים. האי היה המקום הראשון באזור שהוכרז כשמורת טבע. מאז 1975 אסור הביקור באי, על מנת להגן על מיליוני ביצי הציפורים, המוטלות שם מידי שנה. צורת האי תזכיר לכם ספר מופת שודאי קראתם: הנסיך הקטן. הסופר המפורסם אנטואן דה סנט אקזיפרי היה הטייס הראשון, שקישר בין פטגוניה לפריז. פעמים רבות הוא טס מעל אי הציפורים, וצורתו דמויית המגבעת נקבעה בזיכרונו. כאשר כתב את "הנסיך הקטן" נכנסה צורת האי אל הספר. כאשר מבקש הנסיך הקטן "צייר לי כבשה", עונה לו הטייס, שמטוסו נתקע בחול, כי הוא אינו יודע לצייר כבשים, אז הוא מצייר לו את האי ומסביר, כי זה נחש בריח שבלע פיל....

בין הראשונים שיישבו את האזור היו קבוצת תימהוניים מווילס, שנאחזו בעקשנות במקום למרות החשש מתקיפות האינדיאנים. הישוב היחיד כיום בפנינסולה (חצי האי) ולדז, הוא פוארטו פירמידה. תושביו הראשונים חפרו בארות לעומק של חמישים מטרים, כדי להגיע אל מי התהום. רובם התפרנסו מציד לווייתנים וחלקם מייצור מלח משתי הסאלינות (אגמי מלח), שהיו יבשות במשך רוב השנה. שם היישוב (מפרץ הפירמידה) הגיע מתצורות הסלעים, המזכירים, עם הרבה דמיון בריא, צורת פירמידות. כיום מונה הכפר כמאתיים איש, המתפרנסים מהמבקרים הרבים הפוקדים מידי שנה את שמורות הטבע.

עיר המוצא לתיירים, המבקשים לטייל בוולדז ובסביבותיו, היא פוארטו מדרין (
Puerto Madrin ). העיר מונה כ- 45 אלף איש, המתפרנסים בעיקר מתיירות ומעבודה במפעל האלומיניום הגדול, היחיד מסוגו בארגנטינה. תושבי דרום ארגנטינה מעדיפים את פוארטו מדרין כמקום נופש. מספר רב של מלונות חדשים וסוכנויות נסיעות מציעות סיורים לחצי האי ולדז, לשמורת הפינגווינים בפונטה טומבו (Punta Tumbo ) ולכפרים הוולשים.

מושבת הפינגווינים של ולדז מתארגנת להמשך היום
מושבת הפינגווינים של ולדז מתארגנת להמשך היום

מאה נקבות לזכר


אוכלוסיית פילי הים (
Elephant Seals) של ולדז היא הצפונית בעולם, והיחידה אליה ניתן להתקרב. הפילים מגיעים פעמיים בשנה, בעיקר בנובמבר ובדצמבר, בתקופת השלת העור השנתית ובתקופת החיזור, ההתרבות וההמלטות.

למתבונן בהם בעודם שרועים על החוף הם נראים ענקיים ומגושמים. משקל הזכרים עשוי להגיע עד 4,000 ק"ג, ומשקל הנקבות עד אלף ק"ג. הם נקראים פילים על שום האף דמוי החדק, המתפתח אצל הזכרים בבגרותם. אף זה גם מפיח צלילים צורמים המזכירים תרועת חצוצרה. בעוד על החוף הם, מגושמים ביותר ודומים לזחלים מפלצתיים, הרי שבמים הם אקרובטים מעולים ויכולים לצלול לעומקים מדהימים. חיישנים שהוצמדו לפילי ים במחקרים בשנים האחרונות, העידו על צלילה של עד שעתיים ברציפות ועד לעומק של 1,200 מטרים. את רוב מזונם הם תופסים הרחק בלב הים (עד 1,500 ק"מ מהחוף). את רוב חייהם הם מבלים בתוך המים, כולל זמן השינה. כאשר הם מתעייפים הם נרדמים, ומשקלם מושך אותם מטה. לאחר כמה עשרות דקות שינה הם מתעוררים ועולים אל פני הים כדי לנשום אוויר.


אל החוף הם מגיעים רק לצורכי רבייה, המלטה והשלת העור. הזכרים מגיעים ראשונים בספטמבר, ומתחילים מייד בתפיסת נחלות ובמלחמות קולניות. ביקור בתקופה זו היא חוויה מרתקת. כל זכר תופס על פי גודל גופו (ואפו) בין עשר ל- 15 נקבות, אך היו מקרים של זכר אחד עם הרמון של קרוב למאה נקבות! לאחר ההזדווגות שבים הזכרים לים וחוזרים אל החוף בדצמבר, על מנת להשיל את עורם. פילי הים מחליפים את עורם אחת לשנה (אריות הים רק פעם בחיים בגרותם). בתקופה זו מתקלף מעליהם עור גופם והם רובצים בשמש כמעט חסרי תנועה, על מנת שלא לבזבז אנרגיה.


הנקבות שבהריון מגיעות לחוף כחמישה ימים לפני ההמלטה. ההמלטה מתבצעת על סלעי החוף והנקבה מיניקה במשך עשרים יום. תקופת ההמלטה של פילי הים היא גם התקופה בה מגיע אל החוף יצור ימי נוסף – האורקה, המכונה "לוויתן טורף". האורקה מבצע מבצעים נועזים, חלקם אף גובלים בניסיונות התאבדות, בהם הוא מזנק אל החוף כדי להפתיע את הגורים ולטרוף אותם. הדבקות שמגלה האורקה במשימת הטרף גורמת לעיתים למותו, בשל אי יכולתו לחזור אל המים.

באזור חצי האי חיים דרך קבע כעשרים אורקות. הם מבלים את כל חייהם (עד שמונים שנה) באזור וצדים דגים, פינגווינים ועם קצת מזל גם גורי פילי ים ואריות ים. פקחי השמורה מכירים את כולם ואף מעניקים להם שמות. הם מבדילים ביניהם באמצעות כתמי השחור והלבן וצורת הסנפיר.


למרות כינויו (לוויתן טורף) שייך האורקה למשפחת הדולפינים, שלהם שיניים ולא מזיפות (
Ballenas) כמו ללווייתנים.

עוד יצורים מרשימים המעורבים לעיתים עם פילי הים הם אריות הים. בעוד פילי הים שייכים למשפחת כלבי הים, אריות הים שייכים למשפחת האוטריים. לאריה הים הזכר מעין רעמה, ואין לו את האף אדיר המימדים של הפיל. קשה קצת יותר להבדיל בין הנקבות, אך עם קצת מאמץ אפשר לזהות את אפרכסות האוזניים הבולטות של הלביאות, לעומת הפילות, שלהן רק חורים במקום אוזניים. על האדמה נעים האריות בעזרת סנפיריהם האחוריים והקדמיים גם יחד (לכן נראה שהם "הולכים"), בעוד שהפילים מזיזים עצמם בעזרת סנפיריהם האחוריים בלבד (לכן נראה שהם "זוחלים"). פילי הים מתרבים באביב, ואריות הים בקיץ. היות והן הפילים והן האריות זקוקים לאותו אזור מחייה, הרי שחלוקת עונת הרבייה מונעת חיכוכים ומלחמות בין שני המינים.

 

למה למארה אין זנב


העוף הגדול והבולט ביותר החי בחצי האי ולדז הוא הניאנדו (
Niandu ), המכונה גם צ'ויקה (Choique). האינדיאנים הטהואלצ'ים שנדדו ברחבי פטגוניה נהגו לצוד אותו לצורכי אכילת הבשר והביצים. בגידיו היו תופרים את עור הגואנקו העבה.

הניאדו דומה במקצת ליען, אך קטן ממנו. חלוקת הנטל בין הזכר לנקבה ודאי תמצא חן בעיני הקוראות: הנקבה מטילה 10-15 ביצים גדולות (במשקל 600 גרם לאחת), והזכר הוא האחראי לכל נושא הדגירה והטיפול בצאצאים. הזכרים עושים ביניהם יד אחת (או ליתר דיוק כנף אחת) ומחלקים את הנטל. כך נבחר זכר אחד כדי לשמור על ביצים של שלושה – ארבעה זוגות. כאשר הוא חש שהמקום אינו בטוח, הוא מגלגל את הביצים למקום אחר. זכרים אחרים משתפים פעולה בדאגה, ועושים עצמם דוגרים בקן חסר ביצים, כדי לבלבל את האויב. לאחר הבקיעה מסתובב הנאנדו עם גן ילדים של כ- 45-50 ניאונדים קטנים.


בין אוכלי העשב המפורסמת ביותר היא המארה (
Mara), הארנבת הפטגונית, המשמשת גם כסמל החברה הזואולגית של ארגנטינה. המארה היא ארנבת גדולה וחסרת זנב. במקום בו מופיע בדרך כלל הזנב, מקשט את עכוז המאורה מעין קישוט הנראה כחצאית מיני. כמעט תמיד מופיעות הארנבות בזוגות. זאת מכיוון שלנקבה רק מצומצם של שעות רבייה בשנה, ולכן על הזכר להישאר צמוד אליה על מנת שלא לפספס את הרגע בו היא מיוחמת. כשזה קורה, הם מחפשים שטחים פתוחים עם שיחים נמוכים למסתור.


אגדה אינדיאנית עתיקה מספרת, כי אל בשם "אל על" אסף את כל חיות פטגוניה כדי להחליט מה יהיה אורכו של החורף. הויכוח העיקרי התקיים בין הניאנדו, שרצה 12 חודשי חורף, והמארה, שרצתה רק שלושה חודשי חורף. שתי החיות צעקו זו על זו, כל אחת רצתה לומר את המילה האחרונה. לבסוף צעקה המארה "שלוש!" וברחה במהירות, אך הניאנדו, שרץ מהר יותר, לא היסס והחל רודף אחריה. כאשר השיגה דרך הניאנדו על זנב המארה, ולכן למארה אין זנב ובפטגוניה תמיד קר...

ליווייתנים בפעולה לא רחוק מהחוף
ליווייתנים בפעולה לא רחוק מהחוף

ווילס החדשה

אחד הסיפורים המרשימים הנוגעים לאזור מתחיל בווילס שבבריטניה. בסוף המאה ה-19 בעת שהבריטים היקשו את ידם על וולשים במטרה להשיג כמויות גדולות של פחם וזהב מהמכרות העשירים של ווילס, הורע בה מאוד המצב הכלכלי, החברתי והמוראלי.

בודדים מאלו שלא שקעו בדיכאון חיפשו מוצא במחוזות רחוקים. לאוזניהם הגיעה השמועה על מדינת ארגנטינה הצעירה, הפותחת את שעריה בפני מהגרים.

בשנת 1865 יצאה קבוצת כורי פחם בת 150 איש מווילס כדי להקים בפטגוניה את ויילס החדשה, בה יוכלו לקיים את אורחות חייהם ואיש לא ידכא את תרבותם. חבל פטגוניה זה עתה נכבש מידי האינדיאנים הטהואלצ'ים – שבטים נודדים, ששלטו במישורים, למרות ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של הספרדים והארגנטינאים לכבוש את המקום.

ב-27 ביולי נחתה ספינת הכורים בחוף פוארטו מדרין, שם הם מצאו עצמם חשופים לרוחות המנשבות בפטגוניה. בלית ברירה הם בילו את לילותיהם הראשונים במערות שבאחד הצוקים שעל החוף. בחיפושים אחר המים יקרי הערך הגיעו אל הנהר צ'ובוט ( (Chubot  והתיישבו על אחת מגדותיו. שם הנהר הוא שיבוש של דרך הביטוי הטהואלצ'ית למילה צ'ופאט ( (Chupat, שפירושה מים צלולים. כמה ימים לאחר הגעת הקבוצה לאזור נשמעו זעקות מאחד השדות. קבוצת אינדיאנים בעלי פנים מאיימות התקרבו אל האירופאים שאך זה החלו לעבד את השדות. האירופאים והטהואלצ'ים עמדו אלו מול אלו, ולפתע ללא היסוס החלה אחת הנשים הוולשיות שהחזיקה תינוק בידה לצעוד לכיוון האינדיאנים. היא הגישה את התינוק כמחווה של ידידות לאישה אינדיאנית. זו לקחה את התינוק בידיה, הביטה ביצור המוזר בעל השיער הזהוב ותכול העיניים וחייכה. לאחר כדקה שנראתה כנצח היא החזירה אותו אל אמו בשלום. הרגע הזה היווה את ראשית הקשר שנרקם בין המתיישבים החדשים למקומיים.


בעוד שבדרך כלל מלווים תולדות ההתיישבות בפטגוניה (ובעצם בכל שטחי אמריקה) בסיפורים מסמרי שיער אודות טבח אינדיאנים ותפיסת אדמותיהם, הרי שבסיפור הגעת הוולשים לוולדז נוכל למצוא שיתוף פעולה, עזרה הדדית וידידות של ממש בין מתיישבים אירופאיים לאוכלוסייה המקומית. הם היו הראשונים שבאו לכאן במטרה להקים התיישבות חקלאית וללא רצון לשפיכות דמים.

כיום מרוכזות הקהילות הוולשיות של ארגנטינה בערים טרלאו, ראוסון וגאימן (היחידה ששמרה על אופייה המקורי). למורת רוחם של ותיקי הקהילה, שבאו לצידו האחר של העולם על מנת לשמר את המסורת והשפה שדוכאו בידי הבריטים, עוברים בני הדור החמישי והשישי לדיבור אך ורק בספרדית, השפה הקלטית העתיקה הולכת ונעלמת ממישורי פטגוניה. בעיר טרלאו, ששמה נגזר מצירוף המילים הוולשיות טרה (עיר) ולואיס (שמו של אחד ממנהיגי הוולשים הראשונים), ישנו אתר ביקור חובה, והוא המוזיאון הפרהיסטורי. מסתבר שהערבות הצחיחות של פטגוניה כיום נראו אחרת לחלוטין בתקופת הדינוזאורים, והאזור הוא אחד החשובים והעשירים בעולם בממצאים מעין אלו. במוזיאון המודרני תראו שלדי ענק של דינוזאורים ותצוגה מרשימה של יצורים פרהיסטוריים אחרים. 

נאמנות הפינגווינים

מעט דרומה לחצי האי ולדז ולעיר טרלאו נמצאת שלוחה יבשתית מוארכת ועליה מושבת קינון הפינגווינים היבשתית הגדולה ביותר בדרום אמריקה. כחצי מליון פינגווינים מגלנים מגיעים מידי שנה אל פונטה טומבו לצורך החיזור, בניית הקן וגידול הצאצאים. שם המקום ניתן לו על ידי משלחת צרפתית, שמצאה באזור הרבה קברים אינדיאנים (טומבו). באופן מאוד סמלי בתרבות האינדיאנית, נקברו המתים בחוף מלא החיים והיפה ביותר, ובנקודה זו גם יקומו לתחייה.

 

 

הייתה זו משלחתו של מגלן ב- 1520 שזיהתה לראשונה זן זה של פינגווינים, ולכן הוא נקרא על שמו. זן זה מכונה גם פינגווין החמור (Jack-ass Pinguin ). כשתשמעו את הצלילים שמפיקים הבוגרים כדי לקרוא זה לזו, תבינו את מקור השם.

הפינגווין המגלני קטן יחסית. גובהו 40 – 45 ס"מ, משקלו כארבעה קילוגרמים לפני שהוא נכנס לים וכחמישה קילוגרמים כאשר הוא חוזר מן הים.


בין סוף ספטמבר לאפריל ניתן לראות את המושבה בשיאה. הזכרים מגיעים לחוף ראשונים ומתחילים בהכנות לבניית הקן, שבו תטיל הנקבה שתי ביצים והזוג ידגור עליהן יחדיו, במשך ארבעים יום. הקן הוא מעין מחילה מרופדת בענפים ועלים, בדרך כלל במסתור השיחים.

על הזכרים לבנות את הקן בצורה המרשימה ביותר ובטוב טעם (כולל חיזוקים וקישוטים) על מנת להרשים את הנקבות ולשכנען להיכנס. כשבוע לאחר הגעת הזכרים מגיעות הנקבות. במסירות מעוררת התפעלות מחפשים הזכרים את אותה הנקבה איתה בילו בעונה שעברה (ובתנאי שהייתה פורייה), ומתחילים בטקס חיזור קולני. חלק מהזוגות שומרים על נאמנות יוצאת דופן בעולם החי, ולאחר שבילו בים במשך רוב חודשי השנה הם נפגשים באותו החוף שנה אחר שנה. חוקרים מצאו שזוגות פוריים ומצליחים שומרים על נאמנות לזוגיות זו עד עשר שנים.

 

100 קילו ביום


נסיים במספר אנקדוטות מדהימות באשר ללווייתנים, שעמם פתחנו את הכתבה. הלוויתן שוקל עם לידתו שתיים – שלוש טונות, ולאחר ההמלטה זוכה מידי יום בפינוק של מאתיים ליטר חלב, המועשר ב- 52 אחוזי שומן.

מידי יום הוא גדל בהיקף של שלושה וחצי סנטימטרים ומוסיף למשקלו כמאה קילוגרמים. בבגרותו הוא מגיע למשקל של 30 – 35 טון. את כל הכובד האדיר הזה צוברים הלוויתנים על ידי סינון פלנקטון (בעלי חיים מיקרוסקופיים) העוברים בכמה עשרות מזיפות – מעין מברשות באורך של שני מטרים, הצמודות לחיך העליון. מזיפות אלו הן שהעניקו ללוויתן את שמו הספרדי – Ballena.


אורך איבר המין של הזכר הוא שני מטרים, ומשקל אשכיו מגיע עד חמישה קילוגרמים. הם חבויים בתוך קפל עור וצמודים לבטנו, על מנת שלא ייפגעו מטפילים או ממגע עם קרקעית הים. האשכים מכילים כמות אדירה של זרע, שהוא החיים אצל יצורים מופלאים אלו. הזרע הטוב ביותר הוא המנצח בתחרות בין הזכרים. בסוף המאה ה- 19 היו בעולם כמאה אלף לוויתנים. ההערכה כיום היא, שבכל  העולם נותרו כ-4,000 לוויתנים בלבד, השייכים למין Ballena Franca. מאלו מגיעים מידי שנה לאזור ולדז כ-600.
 
כתוצאה מחוקים נוקשים של שמירת טבע ושל מודעות ציבורית, גדלה אוכלוסיית הלוויתנים בקצב קבוע של שבעה וחצי אחוזים בשנה. כיום ברוב ארצות העולם (למעט יפן ונורווגיה) אסור ציד הלוויתנים. 

 

חצי האי ולדז, תעודת זהות


גודלו של חצי האי ולדז הוא כ- 2,000 קמ"ר. צורתו כגרון ומשני צדדיו מפרצים עמוקים. בשנת 2000 הוכרז המקום על ידי אונסק"ו כאתר שימור בינלאומי. האתר הוכרז כשמורה מכיוון שבמשך מיליוני שנים משמש חצי האי כמוקד להמוני יונקים ימיים ועופות ביניהם חיות יחודיות כפינגוונים, אריות ים ולוויתנים.


מתי להגיע
הזמן הנעים ביותר לביקור בשמורה הוא בין נובמבר למרץ. הלוויתנים מגיעים במאי ועוזבים בסוף נובמבר, והפינגוונים מגיעים בספטמבר ונשארים עד אפריל. החודשים ספטמבר – דצמבר טובים לצפייה בפילי הים, המגיעים אל החוף לצורכי רבייה, המלטה והשלת העור.

אם יתמזל מזלכם, תוכלו לצפות בתקופה זו גם באורקות (הלוויתנים הטורפים), המנסים את מזלם בטריפת גורי פילי הים הנחים על החוף.


איך מגיעים -  אל בואנוס איירס מגיעות חברות תעופה רבות מאירופה ומארצות הברית. משם ניתן לטוס כשעה וחצי אל טרלאו, או לקחת אוטובוס מתחנת האוטובוסים המרכזית של בואנוס איירס אל פוארטו מדרין (נסיעה של 17 שעות).

מומלץ להיעזר במדריך מקומי על מנת שיקח אתכם למקומות המעניינים והייחודיים בשמורה.


אוכלבפוארטו מדרין שפע של מסעדות עם תפריט בינלאומי. כוכב התפריט הוא כמובן, האסאדו. על חלק מן המסעדות מופיע השלט "Tenedor Libre" (מזלג חופשי) המעיד על מסעדות בהן ניתן לאכול בסגנון אכול כפי יכולתך. זהו פתרון מצויין לרעבים במיוחד אך כדאי לקחת בחשבון שרמת האוכל והבשר, נמוכה במיוחד.


טיולים -  בפוארטו מדרין תמצאו סוכנויות רבות, המציעות סיורי יום הכוללים הסעה והדרכה (מומלץ לבדוק אם המדריך דובר אנגלית). כדאי לברר אם מחיר הסיור כולל כניסה לשמורה. מרבית הסיורים אינם כוללים שיט לצפייה בלוויתנים מפוארטו פירמידה. על כך יש לשלם בנפרד.

בטיול יום נוסף תוכלו להגיע אל שמורת הפינגווינים בפונטה טומבו, אל כפרי הוולשים ליד הנהר צ'ובוט ואל המוזיאון הפרהיסטורי בטרלאו. היורדים דרומה יוכלו לסיים את הסיור בטרלאו ולהמשיך משם באוטובוס או בטיסה לכיוון קומודורו ריוואדאביה או ריו גייגוס.

אל שמורת אריות הים של פונטה לומה (Punta Loma) השוכנת במרחק של 17 ק"מ לאורך החוף מפוארטו מדרין, ניתן להגיע בטיול אופניים, אותם ניתן להשכיר במספר מקומות בעיר.

 

מסלול טיול

יום ראשון:
טיול לחצי האי ולדז. בין מאי לדצמבר מומלץ לצאת לשיט מפוארטו פירמידה לצפייה בלוויתנים.

יום שני: סיור בשמורת הפינגוונים בפונטה טומבו (Punta Tumbo), המוזיאון הפרהיסטורי בטרלאו וביקור באחד מכפרי הוולשים.

יום שלישי: סיור באופני הרים שכורות, ברכב שכור או במונית אל פונטה לומה (Punta Loma), לצפייה באריות הים.