כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

נופש בארגנטינה

בזמן נופש בארגנטינה הנכם מוזמנים לחקור את נפלאות הארץ בטיולי רכבות, שחושפים עולם של הרפתקאות ויופי שיגרום לכם לרדת מהפסים

מאת: יונית קמחי

פעם, לפני האוטוסטראדות והמכוניות, אנשים נסעו ברכבות. פסי הרכבות, שהונחו ברחבי העולם בזיעת אפיים ועבודה קשה, שינו את חיי התושבים. סחורות הובלו בין הארצות השונות, ויעדים רחוקים הפכו פתאום לנגישים.

אמנם היום רכבות כבר אינן אמצעי התחבורה המועדף, אבל לפעמים הנסיעה בהן יכולה לספק חוויה שנסיעה ברכב פרטי לא תשווה לה. זה נכון שהשילוב של מרחבי נוף חד גוניים ונסיעה בקרון רכבות עלול להיות פטאלי, או במילים אחרות שעמום אחד גדול, מצד שני זוהי הזדמנות לטיול מרתק, שיפגיש אתכם עם המקומיים וייקח אתכם למחוזות קסומים והרפתקאות מפתיעות.

ארגנטינה של המאה ה-21 מציעה תפריט מגוון למדי של טיולי רכבות – שונים, מרתקים וחווייתיים.



<p><span style=BACKGROUND-COLOR: #f8f8fa>רובע לה-בוקה, בואנוס איירס. צילם: אילן שיינפלד</span></p>

רובע לה-בוקה, בואנוס איירס. צילם: אילן שיינפלד

רכבת לסוף העולם

נתחיל דווקא מהסוף, מתחנת "סוף העולם" שבקצה היבשת. התחנה מושקעת במיוחד, ובנויה מלוחות עץ בסגנון בתי העיר אושוואיה (
Ushuaia ), העיר הדרומית ביותר בעולם, הנמצאת במרחק של שמונה קילומטרים מזרחה. גג התחנה משופע, כדי שהשלג היורד יחליק ברכות אל הנוף המרהיב של הפארק הלאומי "ארץ האש" (Tierra del Fuego), בו ממוקמת התחנה. את הפארק מאפיינת צמחייה סוב – אנטרקטית ובעלי חיים כשועל אדום, גואנקו (יונק ממשפחת הגמליים) בונה, ברווז ונשר הקונדור. לזמן יש כאן משמעות אחרת, והרכבת הראשונה יוצאת רק באמצע הבוקר למסלולה, לא לפני שנוסעיה מקבלים הסבר המספק היכרות מעמיקה עם יכולותיה. שני קטרים, דיזל וקיטור, בעלי שני קרונות כל אחד. מהירות של שלושים קמ"ש, מסלול באורך של 15 ק"מ, זמן נסיעה שעתיים, שתי תחנות ולא יותר משישים נוסעים. הקרונות מתהדרים בשמות כמו "נורה" ו"קמילה", כמו נלקחו מתוכנית הטלוויזיה "המורדים"....

לתושבי סוף העולם יש מודעות סביבתית גבוהה. לכן, כדי לפסול כל סיכוי לשריפות ולהיות ידידותיים יותר לסביבה, מפיקה הרכבת קיטור על ידי שימוש בשמן במקום בשריפות פחם. עם צלצולו של פעמון הברונזה. הצ'יף של התחנה מאשר את היציאה, והשומר שקיבל את הודעתו מסמן ושורק במשרוקיתו אל הנהג, שמצידו מסמן עם שריקת הקיטור של המנוע. רק אז מתחילה הרכבת לנסוע. כן, גם בסוף העולם יש היררכיה.


בחורף עוטה "היפהפייה הדרומית", כמו סביבת הנוף שלה, מעיל שלג יפהפה ולבן. באביב  היא זוכה ללבלוב ירוק עז, ובסתיו נצבעים עלי העצים בכתום – אדום מרהיב. מסלולה, העובר בפארק הלאומי "סוף העולם" (
Parque Nacional Fin del Mundo ) חוצה באיטיות אגמים, נהרות, עמקים והרים. היופי המרהיב בו נוסעת הרכבת, מטשטש את עברה.  סיפורה מתחיל  בשנת 1896. המסלול נבנה כדי לשרת את בית הכלא של אושוואיה, מבנה מאסיבי בן שתי קומות, המשמש כיום כמוזיאון ימי מעניין. את התשתית הקימו, כמובן, אסירים שנשפטו על עבירות קלות, ונשלחו לכלא לשלוש שנים. ארגנטינה, שהושפעה מאירופה, שקלה להקים קולוניית אסירים בסוף העולם. בסופו של דבר נזנח הרעיון, וב- 1947 נסגר גם קו הרכבת. כמו באגדה של היפהפייה הנרדמת, ההצלה באה מנשיקתו של נסיך – יזם שהגה את רעיון פתיחת הקו כמיזם תיירותי  ב- 1994. אותו יזם היה אחראי גם לפיתוח מפרץ אושוואיה בסוף שנות ה- 80.


אושוואיה מרוחקת 3,217 ק"מ מבואנוס איירס, בירת ארגנטינה (מרחק של ארבע שעות טיסה), ונמצאת בפרובינציית ארץ האש, קרוב לאנטארטיקה ואיי האוקיינוס האטלנטי הדרומיים. חציו השני של האי הגדול של ארץ האש שייך לצ'ילה. מהנמל של העיר הדרומית ביותר בעולם יוצאות אוניות לקרוזים ביבשת הלבנה והקסומה אנטרטיקה, למפרץ להפאטיה ולתעלת ביגל, בה שוכנים אריות ים, קורמורנים, פינגוויני מגלן ועופות רבים אחרים.

נהר הפיפו ומימיו הקריסטלים זורם לשמאלה של הרכבת. אחרי שעוברים את "הגשר השרוף",  לפני הכניסה לפארק הלאומי, יש תחנת עצירה. מדרגות עץ מובילות למפל המקרנה, שכמות המים בו משתנה בהתאם לעונה. אחר כך מטפסת הרכבת על שולי ההרים, שומרת על שיווי משקל זהיר במעבר על גשרי ברזל, עד לעצירה ליד לומברדיש, שהיתה תחנת טוויה של מהגרים מווילס, שייבאו במאה ה-19 כבשים לארגנטינה. אגב, הקשר עם ווילס עדיין קיים. גם הקטר הצבעוני "אלברטו" יוצר במדינה הבריטית.

לכאורה הנסיעה די מיותרת. מסלול הרכבות מסתיים בדיוק בנקודת התחלתו, אבל כשנמצאים בסוף העולם, לאן עוד צריך להגיע?

 

פטגוניה אקספרס

 

פרדיננד מגלן, פורטוגלי שנטש את משפחתו ומולדתו ונשבע אמונים למלך ספרד קרלוס החמישי, רצה להגיע לאי התבלינים. בדרכו מסן לוקר דה ברמדה שליד סביליה יצא למסלול לא ידוע, עם חמש ספינות וצוות פורטוגלי – ספרדי של 270 ימאים, מצוייד בעקשנות, דבקות במשימה והרבה אמונה. בשנת 1520, אחרי תחנה נפלאה במפרץ גואנברה (ריו דה ז'נרו) וקבלת פנים ידידותית ביותר מתושביה האינדיאנים, הרים הצי עוגן והפליג לחבל ארץ שונה לחלוטין. בסן חוליאן החליט לעגון עד יעבור זעמו של החורף הארוך והקשה. תושבי המקום, אינדיאנים משבט הטהואלצ'ה, ריתקו את מגלן. גבוהים יחסית לאירופאים, הותירו כפות רגליהם, שהיו מכוסות בעור הגואנקו, עקבות עצומים, שכונו "פטגונס" ("פטה" פירושו רגל) ומכאן השם פטגוניה (Patagonia). הערבה הצחיחה פטגוניה גדולה עד כדי כך שהיא שולחת את זרועותיה כמעט לרוחב כל יבשת דרום אמריקה. אורכה כ- 1,500 ק"מ, רובה בארגנטינה ומקצתה בצ'ילה.

פטגוניה האטלנטית משתרעת מזרחה בכיוון האוקיינוס, היכן ששוכנים פילי הים, כלבי הים, הפינגווינים והלוויתנים. סביבתם מהווה עבורם בית גידול ימי עשיר במיוחד. מערבה משתרעת פטגוניה ההררית, בה שרשרת הרי האנדים עם הפסגות העטורות השלג, קרחונים אדירי מימדים, מדרונות לבנים שגולשים לאגמים אפורים – כחולים יפהפיים. טבע עוצר נשימה ונוף ייחודי, שהאדם סימן בקו גבול מלאכותי ומבלבל בשנת 1840: ממערב האנדים – צילה, וממזרח – ארגנטינה.


פול טרו, מטייל וסופר מפורסם, שתיעד בספרו מסע רכבת בפטגוניה, נשאר עם חצי תאוותו בידו, שכן כל מאות אלפי הקילומטרים שגמע לא הביאו אותו לאזור הקסום של הקרחונים. עם קצת נחישות, תוכלו להגשים את חלומו ולהגיע לפרובינציית סנטה קרוז, אשר מתהדרת בפארק קרחונים לאומי מופלא (
Parque Nacional de los Glacieres).

פריטו מורנו (Perito Moreno ) הוא אחד הקרחונים היותר מרשימים שיצר הטבע. אין דבר שישווה לחוויה החד פעמית, של לעמוד מול קירות קרח כחולים לבנים בגובה של חמישים מטרים, לשוטט עם העיניים לרוחב הקרחון ולתפוס את הרגע בו מתמוטט ומתנפץ חלק ממנו אל האגם. נהר הקרח הענק שזורם מהאנדים (33 ק"מ אורכו, 4 ק"מ רוחבו) הוא אחד הקרחונים היחידים בעולם שלא נמסים, אלא גדלים. שמות שונים ניתנו לקרחון מאז שנראה לראשונה ב- 1879 על ידי קפטן צבא צ'ליאני, ועד שהפך ב- 1899 לקרחון "פריטו מורנו", אדם בעל חזון, שעוד נספר עליו בהמשך, על שמו קרוי הקרחון. ממשלת ארגנטינה נתנה לו שטח אדמה בפורט בלסט. את חלקו הוא החזיר לידי הממשלה, בתנאי שיהפוך לפארק לאומי.


אחרי הקמת ארגון הרכבות ב-1888 קיוותה ממשלת ארגנטינה להרחיב את רשת הרכבות לכיוון פטגוניה, לפתחה ולהגן עליה מאפשרות של תוקפנות צ'יליאנית. למרות ויכוחים רבים וניגוח פוליטי בין הממשלה וחברת הרכבות שהייתה בבעלות בריטית, קיוותה הממשלה שיזמות פרטית תיקח את העניינים לידיים. התכניות, ואיתן הרכבת, אבדו בסבך הביורקרטיה ולא יצאו כלל מהתחנה. הסתבר כי חלק מהתכניות לפיתוח היו קלפי מיקוח פוליטיים בלבד. בנוסף, מרבצי המינרליים שנמצאו בפטגוניה התגלו כקטנים מהצפוי. הכלכלה האיטית לא הועילה, והמתח בין צ'ילה וארגנטינה דחה משקיעים פוטנציאלים. הצעת חוק מספר 3658 משנת 1897, ביוזמת לא אחר מאשר פרנסיסקו (פריטו) מורנו, קבעה: הממשלה היא זו שתממן ותקים את רשת הרכבות בפטגוניה.


חלק מרכבות פרובינציית שובוט נבנו על ידי וולשים. ראשון המהגרים הגיע לפטגוניה ב- 1865, מתוך כוונה להקים קולוניה באזור הצחיח החצי מדברי. אחרו הגיעו כ- 150 מהגרים נוספים, שיצאו מנמל ליברפול,  עגנו את ספינתם הרעועה באזור פוארטו מדרין (כיום עיר תיירות פופולארית). מנהיגם דחף לכיוון מערב, אל עבר הרי האנדים. החיים בפטגוניה דמו להרפתקה של המערב הפרוע, שכללה כיבוש איטי של דונם אחר דונם בתנאי מחייה קשים, מחסור במים ובידוד גדול. לאט לאט הוקמו בכפרים המקומיים חוות וולשיות, והרכבות היו הפתרון לניוד. בסופו של דבר החלה ההתיישבות באזור ב- 1903. כמו היישובים המפוזרים בדלילות במרחבים העצומים, כך פרושים גם קטעי מסילות של קווי רכבות, שהיו בשימוש, אך לא עוד.

טבע פראי ברחבי ארגנטינה. צילם: עודד כהן&nbsp;
טבע פראי ברחבי ארגנטינה. צילם: עודד כהן 

לה טרוצ'יטה

"
לה טרוצ'יטה" – כך מכונה רכבת הקיטור המיוחדת במינה שחוצה את נופי צפון פטגוניה. קחו את הזמן, כי בכל תחנה חייבת הרכבת לעצור ולהרוות את צימאונה. ליצירת הקיטור נדרשים כשלושים ליטר מים לכל קילומטר! מהירותה כשישים קמ"ש, אבל כשהיא מטפסת ועולה במסלול התלול היא מגיעה רק לחמישה קמ"ש. עשן שחור וסמיך מלווה אותה לאורך מסלול של כ- 165 ק"מ, ונדרשות כשש – שבע שעות להשלמתו. לא, אין כאן טעות בחישוב, אלא פשוט 255 פיתולי דרך האחראים לתוצאה. פנורמת נוף יפה ומגוונת נפרשת עם יציאת הרכבת מאסקואל (Esquel ) צפונה. נקודת הסיום היא באל מאייטן (El Mairen), השוכנת כמעט על קו הרוחב 42 בצפון פרובינציית שובוט. הרכבת ממלאת תפקיד חשוב בחיי תושבי אל מאייטן. בכל תחנה, כשהקטר מרווה את צמאונו, חלה אינטרקציה בין התיירים והתושבים: צילומים משותפים ומכירת תוצרת חקלאית מקומית, עבודות יד טיפוסיות ושאר סחורות העוברות מיד ליד.

פרובינציית שובוט עשירה בניגודי נוף. במערבה פסגות האנדים המושלגות, ובמזרחה פנינסולה ולדז, אחת משמורות הטבע הייחודיות שבאזור. ביום בהיר אפשר כמעט להריח את ריח השוקולד של ברילוצ'ה (Bariloche) המפורסמת, הנמצאת (יחסית) לא רחוק מכאן.


שרשרת אגמים, עמקים ופסגות הרים מושלגות מחברת כמו גשר בין אזור האנדים בפרובינציית ריו נגרו הארגנטינאית והצד הצ'יליאני. האדם הלבן הראשון שהגיע לאגם נואהל וואפי (
Nahuel Huapi) היה לא אחר מאשר פרנסיסקו (פריטו) מורנו. מורנו, נטורליסט, חוקר טבע, גיאוגרף והומניסט שפעל רבות לטובת תושבי האזור האינדיאנים, הופקד על משימת סימון הגבול המסובך בין צ'ילה וארגנטינה. האתגר הגדול ביותר שעמד בפניו היה הצורך בשימור הטבע, אך מאמציו אכן נשאו פרי. בחלק המערבי של הפרובינציה, על הגבול עם צ'ילה, שוכן הפארק הלאומי הראשון של ארגנטינה, פארק נואהל וואפי צ'ילה, שהוקם ב- 1934. ברילוצ'ה הסמוכה לו, ה"שוויצריה" של ארגנטינה, מגינה בחירוף נפש על הניחוח הטירולי - אלפיני שלה, עם בתי עץ מצוייצים, הרבה שוקולד ופונדו גבינה. היא שוכנת בלב אזור פסטורלי יפהפה, על שפת אגם נואהל וואפי, הגדול ביותר באזור האגמים (536 קמ"ר). הפארק משתרע על פני שטח עצום, ומציע פעילויות נפלאות ומגוונות, כגון מסלולי הליכה, רכיבה על סוסים, דיג ושיט באגמים, טיול באיים, טיפוס הרים לחובבנים ומקצוענים, וטרקים לאוהבי אוויר הרים צלול כיין, נקי מזיהום אוויר ודליל בחמצן.

 

לה פאמפה

שלושים שעות נסיעה בכיוון צפון מזרח, ברכבת היוצאת מברילוצ'ה, מובילה  אל בירת ארגנטינה, בואנוס איירס. זהו טווח זמן ארוך, המאפשר לעכל את הנופים היפהפיים של אזור האגמים, שמתחלפים בנופי לה פאמפה, הכוללים גם את מחוז בואנוס איירס וחלקים גדולים מסנטה פה ומקורדובה. שטח הפאמפס תופס כרבע מכלל שטחה של ארגנטינה, ובו אזורי נוף מגוונים, שטחי מרעה ענקיים, אגמי מלח, דיונות רחבות וגבעות מיוערות. אבל בנוף שולטות בעיקר ערבות עצומות, צבועות צהוב ירקרק של גידולי אלפלפה, סורגום, חיטה ותירס.

הרכבת חולפת על פני נוף מנוקד במאות נקודות כנות – עדרי פרות הרועות בנחת, סוסים וגאוצ'וס המבלים את חייהם על גבי האוכף. בקצב שהרכבת נוסעת, ישיגו אותה הסוסים בקלות. אבירי הערבה בודאי לוקחים להם את הזמן עד שהבשר יהיה מוכן, ושותים מאטה (תה עשבים) בצילם של עצי האומבו. הקאובויס הארגנטינאים הפכו לאחד המיתוסים של הארץ, מעין סמל רומנטי לאומי. אבל תרבות חייהם ומנהגים כמו האסאדו (צליית נתח בשר עסיסי על האש) השתרשו היטב במנהגי הארץ, והם כלל וכלל לא מיתוס אלא חוויה אמיתית וטעימה להפליא, בין אם זה במסעדה בבואנוס איירס או בחווה באמצע מישורי לה פאמפה האדירים. הפארק הלאומי ליאואה קאלל (Parque National Liahue Calel) עשיר בחיות בר בגואנקו, ריה, ויסקאצ'יה (צ'ינצילת פרא) ופומה והוא יעד פופולארי לטיולים.


את מאר דה פלאטה, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, הפכו הארגנטינאים למעין "קוסטה דל סול" ועם בוא הקיץ הם משתלטים עליה בהמוניהם.

בסופי השבוע יוצאים ה"פורטניוס" (כינויים של תושבי בואנוס איירס) החוצה מהעיר, אל הדלתא של נהר הטיגרה. שני סוגי רכבות יש באזור, רכבת ציבורית מתחנת רטירו, ורכבת תיירים "אל טרן דה לה קוסטה" מתחנת מאיפו באוליבוס לטיגרה. מסלול נחמד של כ- 15 ק"מ לאורך חלקה הצפוני של העיר, פרבריה ושכונות עשירות, מקביל לנהר וגדותיו.

הרכבת שפועלת משנת 1995, היא האקולוגית והחדישה ביותר מכל רכבות ארגנטינה. אפשר לעלות ולרדת בכל אחת מתחנותיה, שחלקן משמרות סגנון בנייה בריטי, להגיע עד התחנה האחרונה ולטייל בפארק השעשועים או לשוט בסירה בין תעלות הדלתא והמים החומים. שם בוחרים הפורטיניוס מקום לינה לסוף השבוע, בבתים הקטנים והצנועים או במבנים המפוארים עתירי הצמחייה העבותה והמטופחת.

הכי כיף זה להתיישב באחת מעשרות המסעדות שעל האיים המפוזרים בין התעלות, ולספוג את האווירה הכפרית עד שהאסאדו המסורתי יהיה מוכן. ניתן לחזור באוטובוס לעיר או ברכבת הקוסטה המשוכללת, שבה אגב, אתם יכולים לשנות את כיוון המשענות במו ידיכם.


בואנוס איירס נודפת ניחוח אירופאי, ובה שדרות רחבות, שכונות יוקרתיות, פארקים יפים, המון בתי קפה ומסעדות, גלריות, מוזיאונים, שווקים של יום א' ומרכזי קניות מפוארים. בין אתרי החובה בעיר ניתן למנות את בית הממשלה, כיכר האמהות, תיאטרון קולון, בית הקברות לה ריקולטה וכמובן אל קמיניטו, הסימטה הכי ציורית בשכונת לה בוקה, שם נולד הטנגו. בשבילי אין כמו טנגו לצלילי בנדיאון, שהלחין אסטור פיאצולה, גלידה ארגנטינאית ועוגיות ריבת חלב (אלפחורס) תוצרת הוואנה, כדי להתחבר לאווירה המופלאה של העיר.

צילום אמנותי על מזרקה ברוסאריו, צילום: אילן שיינפלד
צילום אמנותי על מזרקה ברוסאריו, צילום: אילן שיינפלד

רכבת הגבעות


"אל טרן דה לה סיירה" (
El Tren de la Sierras ) מתחילה את מסלולה, שאורכו 150 ק"מ, מוקדם בבוקר, כשקרני השמש מפציעות מעל השכונה המנומנמת אלטו ורדה, כ- 12 ק"מ מהדאון טאון של העיר קורדובה. שריקתו של הקטר המעלה עשן מודיעה שהרכבת יוצאת רל הסיירה, אל רכסי הגבעות של הנוף היפהפה והאוורירי. היא חוצה בדרכה את עמק הפונה, ועוצרת ב-23 תחנות, רק כדי להעלות ולהוריד את תושבי העיירות הקטנות, בדרך אל קורדובה העשירה. אחרי כשעה נסיעה, כשנופה האורבני של העיר נותר מאחור, עוצרת הרכבת בתחנה אחת ויחידה: סכר סן רוקה. מייד אופף את הקרונות ריח הממתקים הטיפוסיים של האזור, שמציעים הכפריים במרכולתם. הרכבת מטפסת לאיטה בין הגבעות הירוקות עד לגובה של 1,111 מטרים בתחנת לה קומברה, ומשם בקצב דרום אמריקאי נינוח, מגיעה לקצה מסלולה בקפה דל מונטה (Capilla del Mondo ). תוך כדי נסיעתה מתחילים מימיו של נהר קוסקין ללוות את מסלולה, ועל הנוף משתלטת צמחייה ירוקה עשירה ועבותה, שבתיה המרהיבים של קרוז גרנדה (Cruz Grande ) פזורים בתוכה. שם כדאי לצאת לטיול של כמה שעות, אם כבר הגעתם למרחק של 710 ק"מ מבואנוס איירס. קורדובה מהווה שער לעמק פונייה (Punitta ), אגם סן רוקה (San Roque ) ועמק קלמוצ'יטה (Calamuchita), שצבעו כחול מרוב אגמים ונהרות, המושכים לאזור כשלושה מיליון תיירים בשנה.

 

רכבת אל העננים


מבואנוס איירס אפשר גם להמריא למעלה לכיוון צפון מערב, אל חבל ארץ בעל עבר אינדיאני וקולוניאלי הכולל את המחוזות חוחוי (
Jujuy ), סאלטה (Salta ), טוקומאן (Tucuman ), מולדתה של הזמרת האגדית מרצדס סוסה, לה ריוחה (La Rioja ), קטמרקה (Catamarca ) וסנטיאגו דל אסטרו (Santiago del Estero).


בסלטה, השוכנת בעמק לרמה, שלושה אלמנטים בולטים במיוחד, הקיימים לאורך כל השנה: שמיים כחולים, כיפות מושלגות וצמחי קקטוס. בעיירה הקולניאלית השמורה ביותר במדינה אווירה של דרום איטליה וצביון מסורתי, המתבטא גם במספר כנסיות רב. מגדלי כנסיית סן פרנסיסקו הם הגבוהים ביותר בדרום אמריקה. רכבל מוביל לפסגת סן ברנרדו, לתצפית נהדרת על העיר מגובה של 1,500 מטרים. מתחנת פרוקריל גנרל בלגרנו יוצאת רכבת למסע מדהים שאורכו 219 ק"מ, כשנקודת ההתחלה היא בגובה 1,187 מטרים. מלבד דילים, מדריך תיירים דו לשוני, תה "קוקה" המוגש לנוסעים, מוזיקה ומופעי פולקלור יש ברכבת שני רופאים ושתי אחיות. בכל קרון יש אפילו מסכות חמצן כדי להקל על מחלת הגבהים, שמתלווה לטיול קסום ששיאו בגובה 4,200 מטרים מעל פני הים. הרכבת עוברת במספר תחנות. אחת מהן היא בכפר קמפו קיחנו (
Campo Quijan), המכונה "אל פורטל דה לוס אנדס" (השער לאנדים), שממנו ניתן לראות את תחילת ההרים. מתחנת קברדה דל טורו  (Quebrada del Toro ) מתגלה נוף בשלל צבעים. הזיגוג הראשון מתחיל מאל אליסל (El Elisal ), שם, בין שאר הפועלים שהניחו את הפסים, עבד גם יוזף ברוז, לימים מרשל טיטו, מנהיג יוגוסלביה המפורסם. סמוך לתחנת אינג'ניירו מאורי (Injeniero Maury ) בנה הטבע מונומנטים הרריים משלו, שאפשר לראות משני צידי הרכבת, המכונים "האוזן של האינדיאני", "ההר שמתרחץ בשוקולד", וה"לבירינטים". מסלול הרכבת עובר מעל תשעה גשרים, בתוך 21 מנהרות ו-13 ויאודקטים, כששיאו בויאדוקט לה פולבוריה (La Polvorilla). אורך הויאדוקט כ- 224 מטרים, משקלו של כל עמוד 1,600 טון ועל גשר המבנה ההנדסי המרהיב אין פסים. בלה פולבוריה מתחברת יד אלוהים עם יד האדם בהרמוניה, כשלפעמים, מתחת לויאודוקט, בין עמודי הברזל המדהימים שגובהם כשבעים מטרים, שטים עננים. אולי זו הסיבה לכך שהרכבת מכונה "הרכבת אל העננים".


אם עברתם בשלום את המסע הקסום מארץ האש שבדרום עד לגבול בוליביה שבצפון, כדאי שתרדו מהעננים אל האדמה באחד הכפרים הקטנים. שם פנו אל אמא אדמה (הפאצ'המאמה, האלה הגדולה), שמספקת תירס ושומרת על עדרי הלאמה והגואנקו , והודו לה על הטבע האגדי, הנוף האנושי והחוויה המרתקת של טיול בארגנטינה.

ואם בחרתם לנוע ברחבי ארגנטינה ברכבת, לא יזיק להודות על שיצאה לדרך ואף הגיעה בשלום ליעד שבחרתם. אדיוס! או שכמו הארגנטינאים אומרים – צ'או!