כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

דיסקברי טיול עולמי | טיול לבואנוס איירס

הכינו עצמכם לקראת טיול בבואנוס איירס, היפה בערי ארגנטינה, מולדת הטנגו והעיר רבת הניגודים שהפכה בשנים האחרונות לאחת הערים המתויירות בעולם

מאת: גיא נוימן

אנשי העסקים הארגנטינאים הגיעו לפגישה במשרדים המהודרים שבשדרת ה-9 ביולי בבואנוס איירס, בפנים מכורכמים. איש מהם לא רצה לפתוח את הישיבה. היה ברור שהמאמצים האדירים שהושקעו בחודשים האחרונים, על מנת להרוויח הון עתק, עומדים להישמט מידם, והכל בשל צייר פשוט.


העסקה הייתה פשוטה: עיריית בואנוס איירס חיפשה דרך לפיתרון בעיית משכנות העוני של שכונת לה בוקה (
La Boca), הממוקמת באזור הנמלים שליד הנהר. אנשי העסקים היו  אמורים לדאוג לכל שלבי הפיתרון - פינוי התושבים, הריסת הבתים הישנים ובניית רבי קומות אדירי מימדים, שיהפכו את אזור הנמל לפארק עסקים ותעשייה מחד, ויעשירו את כיסם מאידך.     

שמה של השכונה שמשמעו "הפה", נגזר ממיקומה ליד נהר הריאצ'ואלו (Rio Riachuelo). זהו 'הפה' של הנהר, אחד היובלים של נהר הכסף האדיר - ריו דה לה פלאטה (Rio de la Plata), העובר בתחומי העיר. כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפכה השכונה למרכז עוני בעייתי. אז הגיעו אליה המוני מהגרים איטלקיים (רובם מג'נובה), שלא מצאו את מקומם במדינה החדשה (איטליה) שנכנסה לקשיים לאחר תהליך האיחוד. 


העסקה כבר הייתה מוגמרת, החוזים חתומים. כמה פוליטיקאים ממולחים אמורים היו לקבל מתחת לשולחן סכומי כסף לא מבוטלים: אחרי הכל מדובר בארגנטינה, מדינה שמילים כמו שוחד או טובת הנאה אינן זרות לה. אבל אז החלו שמועות שונות להטריד את מנוחתם של אנשי העסקים. בראיון לתקשורת הכריז האומן הארגנטינאי הפופולארי בניטו קינקוו'לה מרטין (
Benito Quinquela Martín ) כי יש לערוך "שינוי מחשבתי" בכל הקשור לשכונת הנמל: במקום לפנות את התושבים ולהרוס את הבתים הישנים, הציע קינקוו'לה להשאיר את הבתים כמות שהם ולתת להם "מגע יחודי" על ידי צביעתם.


התלהבות הצייר, שנתקלה בתחילה באטימות, הפכה לכוח מדרבן, שהדביק עד מהרה אמנים נוספים. הנושא עמד על סדר היום הציבורי, ותוך זמן קצר זכה לאהדה רבה בקרב תושבי בואנוס איירס. כך בימיו האחרונים של המשטר הצבאי (תחילת שנות ה-80), נאלצו בעלי ההון והפוליטיקאים לסגת מתכניתם, ולתת דרור לאומנות.

הרעיון החדש חייב קבוצת אומנים, וקינקוו'לה בראשם, לשתף פעולה עם תושבי האזור, ולהפוך את השכונה לאתר ססגוני וצבעוני.

הרעיון המהפכני, אגב, נלקח מהתושבים עצמם. במקור נצבעו חלק מבתי השכונה בידי תושביה, שרבים מהם עבדו בנמל, והם שהביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האוניות.


תוך חודשים ספורים מתחילת עבודות הצביעה קרה הבלתי יאומן – שכונת לה בוקה הידועה לשמצה, שאפילו תושבי בואנוס איירס המחוספסים והקשוחים חשבו פעמיים לפני המעבר בה, הפכה להיות אבן שואבת לתיירים ולמקומיים. נוכחות המשטרה במקום הוגברה, ודחקה החוצה את סוחרי הסמים, ששרצו בעבר במקום. הרחוב המרכזי בשכונה – רחוב קמיניטו (
Caminito ), מרכזו של האזור המשופץ, הפך למדרחוב. חנויות מכולת שכונתיות הפכו לבתי קפה חביבים, וסביבם הוקמו מספר חנויות מזכרות ומרכזי מידע על מופעי טנגו ואומנות. עיקר המשיכה של השכונה היה טמון בצבעוניות העזה ומעוררת החיוך של גגות הפח, המרפסות והקירות, שהפכו לאוסף מרהיב של צבעים וגוונים.
הקתדרלה בה קבור סן-מרטין, המשחרר של ארגנטינה

הריקוד המושחת של בואנוס איירס


מלבד צבעוניותה של השכונה והפיכתה למעין סוהו בגרסה הארגנטינאית, נחשבת לה בוקה כמולדת הטנגו. אמנם, לא כולם מסכימים עם הסברה הזו, אבל המיתוס, ההילה והזוהר נותרו עד היום.

אחת האפשרויות למקור השם טנגו היא הפועל הלטיניTangere , שמשמעו לגעת. הריקוד נחשב בתחילת דרכו לריקוד "נחות" עקב חושניותו, והרקדנים נאלצו להסתפק באתרים מפוקפקים כגון בתי בושת, מסעדות עממיות ובתי קפה צדדיים. הריקוד, הכולל נגיעות חושניות, ליטופים מרומזים וחיבוקים עוצרי נשימה, זכה לגינויה של הכנסייה. כיוון שהטנגו נחשב לבלתי  ראוי לנשים מהוגנות, היו בנות הזוג מצרך נדיר, והגברים נאלצו לרקוד עם בני זוגם.


את הריקוד בצורתו הראשונית הביאו ככל הנראה המהגרים העניים, שרבים מהם התגוררו, בלית ברירה, בשכונת הנמל. 

רק בתחילת המאה ה-20, עת צבר הריקוד פופולאריות בצרפת, שנחשבה אז לבון טון תרבותי, הסכימו הארגנטינאים "המהוגנים" להתייחס לריקוד כחלק מתרבותם ולאומיותם. התוצאה: הריקוד שנחשב למושחת, קיבל הכשר, צבר תאוצה, והפך להיות לחלק מזהותה של ארגנטינה בכלל, ובואנוס איירס בפרט.


מועדוני טנגו נפתחו בעיר כפטריות אחרי הגשם, בעיקר בשכונת סן טלמו (
San Telmo), האזור העתיק בעיר. רוב הרחובות בשכונה מרוצפים ולא סלולים, ופנסי הרחוב העתיקים מתחילת המאה, שניצבים בה בגאון, מוסיפים לנופך הרומנטי-חושני.

בימי ראשון הופכת השכונה לשוק עתיקות חביב. דוכני רחוב מוקמים על המדרכות, ומופעי רחוב מועלים (בדרך כלל טנגו כמובן), להנאת העוברים ושבים. חלק מהרקדנים נותנים ביצועים מרשימים, שאינם נופלים במאומה, מאלו המועלים במועדונים הרשמיים.  

 

ההקפות העצובות של הכיכר
 

בשנת 1534, בספרד שבאירופה, חתם המלך קרלוס החמישי על מסמך ששינה לדורות רבים את גורלה של ארגנטינה.

המפקד הספרדי פדרו דה מנדוזה (Pedro de Mendoza) קיבל מידי המלך אישור לכבוש וליישב את קו החוף המזרחי של יבשת אמריקה. המטרה הרשמית הייתה לגלות מרבצי זהב וכסף, ולחשוף את מיקומה של עיר הזהב האגדית "אל דוראדו", עליה חלמו המגלים והכובשים כולם.

בתאריך השני, בפברואר 1536, הגיעו הספרדים - 11 ספינות ו-1,200 איש, אל שפך אדיר של נהר. מנדוזה האמין שהארץ אותה הוא כובש תהפוך למקור אדיר של כסף, והחליט לקרוא לה בשם ארץ הכסף - ארגנטינה. גם הנהר האדיר עליו שט קיבל את השם נהר הכסף (Rio de la Plata).


מנדוזה נהג להתפלל באופן קבוע למרים אם ישו, לאות תודה על הרוחות הטובות שנשאו את ספינותיו מספרד אל העולם החדש (אמריקה). הוא החליט לקרוא ליישוב החדש שהקים במקום בשם "הגברת שלנו, מרים הקדושה של האוויר הטוב" (הרוח הטובה):

  ."Nuestra Senora, Santa Maria del Buen Aire"  הכינוי הספרדי נשאר מאז והפך לשמה של העיר: בואנוס איירס (Buenos Aires ), אבל מנדוזה וחבריו נחלו אכזבה מרה: מרבצי הכסף המיוחלים לא התגלו מעולם, אך חלק מהשטחים האדירים שסופחו, שימשו כמרכזים חקלאיים, שהכניסו בסופו של דבר הון רב למדינת האם.


282 שנים הייתה ארגנטינה חלק מהאימפריה הספרדית, ששמרה את השלטון המרכזי כזכות ללבנים שנולדו בספרד. הקריאולים - דורות ההמשך, שנולדו באמריקה, חשו מתוסכלים. הם אלה שיזמו את מלחמת העצמאות ואת המהפכה שהתרחשה  ב-25 במאי 1810, והפכה לסמל של גאווה בארגנטינה.

העצמאות אמנם הושגה רק שש שנים מאוחר יותר, אבל המהפכה הייתה תחילת המאבק. הכיכר החשובה ביותר בבואנוס איירס היא כיכר מאי (מאז'ו בהגייה הארגנטינאית - Plaza de Mallo ). הכיכר הזו היא למעשה לב העיר. כאן הוקם מבנה הקבילדו ממנו שלטו הספרדים, ופה גם הוקמה הקתדרלה בה נטמן סן מרטין (San Martin ) -  המשחרר והגיבור הלאומי. המשמרות הצבאיים הרשמיים השומרים על המאוזוליאום של המשחרר הלאומי מתחלפים בטקס מרשים מידי 4 שעות (התחלה ב 9.00 בבוקר).  

המבנה החשוב והמפורסם בכיכר הוא הבית הוורוד (Casa Rosada), המשמש כבית הנשיא – מרכז הכוח האמיתי של מדינת הענק.


במרכז הכיכר מצויר על הרצפה מעגל של צעיפים לבנים, סמל לתקופה קשה ואכזרית שעברה על המדינה בשנות ה-70 של המאה ה-20. מידי יום חמישי בשעות הצהרים הופכת הכיכר לעגמומית במיוחד, עת מגיעות למקום האמהות של כיכר מאי (
Las Madres del Plaza de Mayo) להתייחד עם זכרם של יקיריהן וילדיהן:  בשלהי המשטר הצבאי האכזרי נחטפו מאות ילדים רבים מביתם בשעות הלילה, ומאז נעלמו עקבותיהם. הדעה המקובלת היא שהיו אלו גורמי צבא, שחטפו את הילדים במטרה למסרם לאימוץ. מאז ועד היום מנסות האמהות האומללות, שאיבדו את ילדיהן, לקבל תשובות ולדעת מה עלה בגורל הילדים החטופים.


אף אחד מהמשטרים הארגנטינאים ששלטו במדינה במהלך השנים שחלפו מאז לא נתן תשובה לשאלות הנוקבות, ואיש מהם לא חשף את הפשעים שנעשו בימי המשטר הצבאי. לגנרלים עצמם ששלטו אז במדינה ניתנה חסינות לכל החיים.

בימי חמישי נפגשות האמהות בכיכר, מחזיקות את תמונות יקיריהן, צעיפים לראשן, ומתחילות בהקפות איטיות, עצובות, ועם זאת מלאות תקווה.

עיר במשבר

בית הקברות של שכונת הריקולטה (
Cementerio de la Recoleta ) נחשב למפואר ביותר בעיר, ובדרך כלל זכו משפחות האריסטוקרטיה בלבד להיקבר בו.

המשפחות העשירות ניהלו כאן במשך השנים מעין מלחמה על יוקרה ויופי של אחוזות הקבר המשפחתיות. כל משפחה בנתה לה מעין בית קטן, ובתוכו מוקמו הקברים. מבחוץ מעוטרים הבתים בפסלים, עמודי שיש וקישוטים שונים לפי התקציב, הדמיון והטעם האישי. הביקור בבית הקברות נדמה לעיתים כהליכה בגן פסלים מגוון ומעוטר.     


קבורתה של אוויטה, רעייתו של הנשיא המנוח חואן פרון, במקום, הייתה לצנינים בקרב נשות האצולה הארגנטינאיות. אוויטה הייתה גיבורת הפועלים, ומעולם לא זכתה באהדת המעמדות העליונים. ובכל זאת, אפילו היום, כמות הפרחים על קברה עולה על כל אחוזת קבר אחר בבית הקברות המרשים.

הכנסייה הקטנה הצמודה לבית הקברות היא מקום פופולארי לחתונות. בסופי השבוע (ימי שבת וראשון) מתקיים בכיכר הגדולה שמול בית הקברות שוק עבודות יד, שקט ורגוע, בסגנון של נחלת בנימין בתל-אביב שלנו.

המבקרים המגיעים למקום זוכים בדרך כלל לצפות במופעי רחוב, טנגו כמובן, ואם יש גם יום שמש יפה, הרי שלא קשה לחוש את מצב הרוח המרומם. 


אזור ריקולטה היה מאז ומעולם אזור יוקרתי ומחירי הבתים בו מדברים בעד עצמם. אחד הביטויים לעושרם של תושבי השכונה הוא המראה הנראה מידי יום בפארקים הסמוכים לשכונה: מידי בוקר הולכים בפארקים צעירים שבידיהם 12 ולעיתים אפילו 15 רצועות - וכל אחת מהן מחוברת לכלב. המדובר באחד המקצועות החביבים בעיר - בייביסיטר של כלבים. לתושבים האמידים של השכונה יש בדרך כלל הרבה כסף ומעט זמן. כך מידי בוקר יוצא הכלב לטיול ובילוי של כמה שעות בפארק עם הכלבים החברים, וכך כולם מאושרים.


עד שנת 2001 היו הארגנטינאים גאים מאד בכלכלה שלהם וברמת החיים, שלפחות מבחינה חיצונית, נראה היה שהיא מתבלטת ועולה כמה וכמה רמות על הסטנדרד המקובל באמריקה הלטינית. הפסו הארגנטינאי הוצמד לדולר ביחס של 1 ל-1. ואז, בבוקר אחד הודיעה הממשלה כי בשל משבר שמקורו בבורסה של ארה"ב המדינה נמצאת בקשיים חמורים. כתוצאה מכך הפסיקה הממשלה לייצב את המטבע, והפסו איבד בלילה אחד כמעט 300% מערכו. בנוסף לכך הודיעה הממשלה שכל חשבונות הבנקים במטבע חוץ מוקפאים ל-10 שנים. התושבים היו זכאים אך ורק למשיכה מוגבלת של סכום קטן כל חודש.


בואנוס איירס הרגישה את המשבר בצורה מיידית. תושבי העיר הזועמים הידפקו על הדלתות הדוממות של הבנקים, בדרישה לקבל את כספם. היו שמרוב ייאוש התפרצו לסופרמרקטים בניסיון להביא מזון למשפחתם, ולהתריע בפני הממשלה על המצב החמור ואף הבלתי נסבל. 

העיר שנחשבה ל"פריז של דרום אמריקה" בזכות השדרות הרחבות, החנויות המפוארות ופסלי הרחוב, הפכה לאזור מריר ולא בטוח. רוב תושבי העיר הפכו למעשה לעניים. בשנת 2004 שוטטתי בעיר עם אנדריאה סילוואנה, תושבת העיר וידידה וותיקה וטובה. תוך כדי טיול בין מרכזי הקניות של מדרחוב פלורידה (Florida ) נעצרנו ליד חלון ראווה, והיא אמרה לי בעצב: "אנחנו, הארגנטינאים, לא יכולים היום לקנות כלום, הכל יקר מדי".


שבע שנים עברו מאז המשבר הכלכלי. המצב בעיר התייצב. כיום יש פחות חסרי בית מול בית הקונגרס המפואר, ועם זאת טעמו של אותו משבר טרם פג: רק חלק קטן מהתושבים מפקידים את כספם בבנקים הארגנטינאים. מרבית בעלי הממון מעדיפים להשקיע בזהב, או שהם מעבירים את כספם, בדרכים שונות, למדינות זרות. 
השדרות הרחבות של בואנוס איירס הקנו לה את הכינוי פריז של דרום אמריקה

הכדורגל, הספורט הלאומי
ההתאוששות מהמשבר הכלכלי נמצאת כאמור בשלבים מתקדמים, והיום שוב עוסקים תושבי העיר בנושא החשוב ביותר בעולם – כדורגל. בימי משחק, ובעיקר לאחר ניצחונות חשובים, מתמלאת שדרת ה 9 ביולי (Avenida Nueve de Julio) בהמוני חוגגים. השדרה, שקיבלה את תאריך העצמאות ( 9/7/1816 ) היא הרחבה ביותר באמריקה הלטינית ואחת הרחבות בעולם ( 140 מטר). כאשר הכדורגל טוב והחוגגים ממלאים את הכיכר הכל נשכח: הבעיות, הפוליטיקה, השחיתות, הכלכלה. הבירות נשלפות ומוסיקת הטנגו  -  המוסיקה של ארגנטינה, המוסיקה של העוצמה, התשוקה והתקווה שוב מתנגנת באוויר.    

בואנוס איירס, כרטיס ביקור


בואנוס איירס שפירוש שמה הוא אוויר טוב,  היא עיר הבירה של ארגנטינה. זוהי אחת הערים הגדולות והמאוכלסות בדרום אמריקה.
העיר שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי והנמל שלה, הנחשב לאחד הגדולים בעולם, משרת גם את שכנותיה פרגוואי ואורגוואי.


התמצאות ותחבורה


את בואנוס איירס חוצה שדרת ה-9 ביולי מצפון לדרום. השדרה קרויה על שם יום העצמאות של ארגנטינה הנחגג בתאריך זה. השדרה מתחילה בכיכר מאי  (
Plaza de Mayo), בה נמצא הבית הורוד, ארמון הנשיאות המפורסם, ומסתיימת בכיכר הקונגרס, שם נמצא בניין הפרלמנט. שדרות קורינתיאנס, שדרות קורדובה ושדרות ריוודאוויה הינן דרכי תנועה ראשיות ממזרח למערב, ומשמשות את כלי התחבורה הרבים שיש בעיר ואת רשת האוטובוסים הענפה.

התחבורה הציבורית נוחה מאוד:  מערכת ענפה של אוטובוסים מגיעה לכל פינה בעיר ולפרברים המקיפים אותה. נוסף למערך האוטובוסים המשרת את אוכלוסיית העיר ותייריה, ישנה גם רכבת תחתית הנקראת "Subte" שקוויה פועלים בכל העיר.

בבואנוס אייריס שני שדות תעופה: נמל אסייסה (Ezeiza ) הוא הנמל הבינלאומי ואילו נמל אארופארקה (Aeroparque Jorge Newbery) מיועד לטיסות קצרות בארגנטינה ומחוצה לה.


אתרים שאין להחמיץ

בואנוס איירס משופעת באתרי חובה, מהסוג שאין להחמיץ. לפניכם כמה מהם:

באראנקאס דה בלגראנו  (Barrancas de Belgrano ) –פארק מטופח ויפה, המהווה ריאה ירוקה בלב העיר. בשעות הבוקר מסתובבים כאן צעירים רבים שמוציאים את כלבי העשירים לטיול היומי, ובשעות הערב אפשר לראות את זקני בואנוס איירס משחקים שח מתחת לעצי האגוז הענקיים. 

הגן הבוטאני
Jardín Botánico) ) – ב- 1898 נחנך הגן הבוטאני של בואנוס איירס, שתוכנן על ידי קרלוס תאיס וקרוי על שמו. בגן למעלה מ-3,000 מיני צמחים ועצים וביניהם פסלים מרהיבים.


טורה דה לוס אינגלסס
 
( (Torre de los Ingleses   - לצרפתים יש את מגדל אייפל, הסמל הפאלי של פריז, לאנגלים את הביג בן ולארגנטינאים את התואם שלו: 'מגדל האנגלים', שנתרם ב-1916 על ידי הבריטים, מתנשא לגובה של 76 מטרים ומהווה את אחד מסמליה של העיר. המגדל, דגם מוקטן של הביג בן, נמצא בכיכר על שם חיל האוויר האגנטינאי (Plaza Fuerza Aérea Argentina). שמה של הכיכר הוסב מפלאסה בריטניקה (כיכר בריטניה) לשם הנוכחי, בשל מלחמת פוקלנד.


קאסה רוסאדה
 
(Casa Rosada ) - ארמון הנשיאות המפורסם בו נהגה אוויטה פרון לנאום בפני העם נאומים חוצבי להבות, שהפכו אותה לחביבת הקהל ויצרו את המיתוסים שנקשרו בשמה.  

מוזיאון אוויטה (
MuseoEvita ) -  מונומנט נוסף לזכרה של הסינדרלה הלאומית: במוזיאון הקרוי על שמה של אוויטה, מסמכים ותצלומים המסקרים את חייה הקצרים אך הסוערים של הנשיאה האהובה. גולת הכותרת: אוסף שמלות מרהיב המעיד על טעם מעודן וחיי מותרות שלא אפיינו את מעמד הפועלים אותו ייצגה.


אתרים נוספים
-
מרכז בורחס, סן מרטין ורוחס הם שלושה מרכזי תרבות המציעים מגוון פעילויות תרבותיות בנוסף למאתיים תיאטראות. כדאי במיוחד לבקר בתיאטרון קולון, בית האופרה שהוקם ב- 1908.


מוזיאונים מומלצים
-
 המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות, מוזיאון לאמנות לטינו אמריקאית ועוד רבים וטובים.