כתבות     בתי מלון     מוזיאונים     אירועים     ילדים     כרטיס ביקור     מסעדות    

טיול בהודו - הודו אהובתי

 

רפיק קמחי, לשעבר תמיר, מסביר מהו סוד הקסם המסתורי של הודו India ומדוע, ממש כמו באהבה חסרת הגיון, הוא שב וחוזר לטיולים בארץ הגדולה שיופי וכיעור משמשים בה בערבוביה חיננית וגורמים גם לאדישים שבינינו להתאהב. 


מאת: רפיק (תמיר) קמחי
צילום: גיא נוימן, דודו זגורי וזאביק רילסקי


 

החודש אני נוסע שוב להודו. בפעם הלא-יודע-כמה. אני כל כך אוהב את הארץ הזו שנדמה שהפכתי לנציגה בתקשורת. כל פעם שלרפי (רשף) או לאמנון (לוי) או לרזי (ברקאי) נופל לידיים אייטם על הודו הם מצלצלים אלי. אינני אקדמאי ואין לי אג'נדה פשוטה לגבי הודו. לכן אני בדרך כלל מסרב. אבל הגיע הזמן לשבת ולנסח מה פשר המשיכה שיש לי למדינה הזו ומדוע אני שב וחוזר אליה בכל פעם מחדש. זה לא הנופים – יפים מהם יש, ואלה לא הערים – מגעילות מהן אין. כנראה זה "ההומו-אינדיקוס", האדם ההודי ובעיקר אמונתו הפגאנית-רוחנית-דתית-מיסטית.


כמי שבא מרקע של לימודי פסיכולוגיה, הזדהיתי עם הצורך של הנפש האנושית ההודית לעשות האנשה לפסלים
"כמי שבא מרקע של לימודי פסיכולוגיה, הזדהיתי עם הצורך של הנפש האנושית ההודית לעשות "האנשה" לפסלים"

 

אז יש אלוהים אחד?

אני בא מרקע מאד חומרי וחילוני. בגיל צעיר שאלתי את אבא אם יש אלוהים והוא ענה שלא והסתפקתי בכך. בעולמנו אין שום מסתורין שאי אפשר להסבירו בכוח הרציונל או דרך המדע. שאלות נוספות שאין עליהן מענה בשלב זה, ייפתרו בוודאי ביום מן הימים בהמצאה טכנולוגית משוכללת שימציאו לנו מדענים משוגעים מחד וגאונים מאידך. 
עד גיל 25 הייתי חילוני, מטריאליסט – אז במכה אחת גיליתי את הארץ הכי דתית בעולם ומיד התהפכתי, נהייתי ספיריטואליסט – "עפתי" לצד השני. היום תודה לאל אני מאוזן יותר אבל בואו אספר לכם על הגילוי: בתור מי שבא מהוויה יהודית של אלוהים אחד, הודו הפגינה בפני דת עממית שהיא ההפך הגמור מיהדות: אין סוף אלים ואלות עם המון ידיים, פרצופים ושמות. כך הסביר לי סנדיפ המכולתניק המלומד אשר מעל חנותו הצפופה גרתי בעיר פונה.

מידי בוקר המכולתניק הנמרץ היה מתפלל לשלושה פסלונים שדרו זה לצד זה, בגומחה בקיר חנותו: "חבורת האלים שלנו מתפצלת להרבה דמויות, כל אל יכול להפוך לאלים אחרים ואלים מסוימים יכולים להפוך לאל אחד. המשפחה הזאת היא מאד דינאמית, יש אולי יותר מאלף אלים. כמו בחלום צורות אחדות נולדות מצורות אחרות ואז נעלמות – יש אלים שיכולים להיות מאד חשובים באזור מסוים ופחות חשובים באזור אחר, הם משתנים לפי המצב החברתי או הפוליטי." כך אמר סנדיפ ידידי ולהמחשת דבריו, סיפר לי על איאפן, הבן של שיווה ומוהיני (שהיא בכלל צורתו הנשית של האל וישנו), שבא לעולם כדי להרוג שדה מסוכנת:

"סגולתו העיקרית של האל הצעיר היא כוח גופני רב ולכן הוא פונה לקבוצה הולכת וגדלה של גברים הודים צעירים שרואים, כנראה יותר מידי טלוויזיה. עד לפי עשרים שנה הוא היה אל זניח ודרומי עם מקדש אחד בכל הודו, אך הרייטינג שלו המטפס, הביא לכך שביום חגו בדצמבר בשנת 2005 עלו לרגל להר שלו בסאברימאלה כ-50 מיליון הודים. בהתחשב בכך שמיליוני מאמיניו מצווים להתנזר מבשר ומין במשך 41 יום שלפני החג – הנתונים האלה מפתיעים." 

סנדיפ המשיך להסביר: "הדתות המערביות (כלומר המונותיאיסטיות) הן דתות של ספר. יש להם את התנ"ך, הברית החדשה, והקוראן שמעגנים את האמת הקדושה. הם יגידו מהו חטא ומה מוסרי. קו המחשבה שלנו הוא רציף – נמשך מהעבר להווה כמעט ללא שינוי. להינדואיזם אין ספר חוקים אחד להסתמך עליו ואף נביא, לכן זוהי דת דינאמית, בשיטת עשה זאת בעצמך."

בעל המכולת שלי, בחר לזבוח לשלושה אלים עטורים בשרשראות ואורות נוצצים קטנים. כל בוקר הוא היה מפזם שירי תפילה, מקשקש בפניהם בפעמון ומדליק סביבם קטורת. את הטקס הפרטי הזה הוא היה עורך גם שאני וזוגתי היינו עומדים עמוסי מצרכים ממתינים שיתפנה ונועצים בו עיניים. את הפולחן המוזר הזה הסביר סנדיפ במילים אלה:

"בחרתי באלה 'לאקשמי' (אלת ההצלחה החומרית הפופולארית מכולן בהודו), בשביל שיהיה שפע בעסק, האל 'גאנש' (האל בעל ראש הפיל, מסיר המכשולים) הוא אלוהי ההתחלות ובשל כך נמצא בכניסה לכל מקום. לפני שאתה מתפלל לכל אל אחר, אתה מברך את גנש בכניסה למקדש." 

סנדיפ הוריד את התמונה של האלה קאלי המפחידה, העוטה שרשרת גולגולת, בידה אחת אוחזת חרב ובידה השנייה מחזיקה ראש ערוף נוטף דם והגיש לנו שנתרשם "היא אחראית על הזמן שעובר, אי אפשר להתחמק ממנה היא מגיעה בסוף לכולם." אלא שבשביל לסבך את הדברים באופן סופי (או אולי גם לסדר אותם) אמר לי סנדיפ בהמשך שבסופו של דבר יש רק אלוהים אחד, כל השמות והפרצופים הם התגלמויות שונות של ישות הקרויה "ברהמן" שמופיע כבעל צורה וחסר צורה באותה העת, כסטטי ודינאמי, כנראה וכבלתי נראה, כנתפס וכבלתי נתפס.

 

דתם של ההודים לימדה אותם לחיות עם הרע, עם הנכות ועם הזקנה מבלי הצורך להעמדת פנים.
"דתם של ההודים לימדה אותם לחיות עם הרע, עם הנכות ועם הזקנה מבלי הצורך להעמדת פנים."

 

הפסיכולוג השוויצרי האהוב עלי ק.ג.יונג (שגם ביקר בהודו וחטף דיזנטריה בכלכתה) ראה את הנפש כמכילה טיפוסים ארכיטיפים שמרכיבים את התת-מודע וחיים בה בפועל. אין ספק שדרך לימוד האלים והאלות ההודים יכולתי ללמוד על הנפש הקולקטיבית ההודית. כמי שבא מרקע של לימודי פסיכולוגיה הזדהיתי עם הצורך של הנפש האנושית בפסילים שמגלמים כוחות אנושיים – אנרגיות עם פנים וצורות, שכן גם היא, הנפש, מורכבת מדמויות רבות ו"אני"ים שונים שתופסים את הבמה לפי הנסיבות.

נא להכיר -  שיווה

מבחינתי, מבין כולם האל "שיווה" היה ועודנו המעניין מכולם. מצד אחד הוא חלק משלישיית האלים ברהמה-וישנו-שיווה. אלא שבניגוד לברהמה (שלו רק מקדש אחד בכל הודו) לשיווה יש אלפי מקדשים והוא ללא ספק האל הראשי של הודו. דמותו הרבגונית יכולה להופיע כסגפן פרוע שחי ורוקד בבית קברות או כאל מדיטטיבי שמשיג את כוחותיו באימונים רוחניים של אלפי שנים. לאל שיווה יש מאות גילויים ושמות – "שיווה נטארג'ה" הוא האל הרוקד, "רודרה" הוא האל הנורא של הסופה, "שאנקרה" הוא המשמח, "אומקר" הוא המהמהם. ויש גם את "פשופטי" שאיני זוכר מי הוא, אבל המילה הזו תמיד הצחיקה אותי. 

מהו השיווה לינגם? נפגוש אותו במרכזו של מקדש עצום, הנראה כעמוד גלילי עם קצה מעוגל ואילו בשדה הוא יתגלה כאבן צבועה. זהו הסמל הפשוט ביותר של האלוהות שהיא מעבר לצורות ולאיכויות. זוהי אם כל הצלמיות – והדמיון שלו לאיבר המין הזכרי כובש את המערביים באחת. אין זה חיבור מופרך (למרות חד מימדיותו) והוא מופיע גם בשפה ההודית שבה לינגם הוא אחד מכינויי האיבר הזכרי, וגם באגדה הבאה:

פעם אחת באו שני האלים האחרים (ווישנו וברהמה) לבקר את שיווה. בהגיעם לביתו הם שמעוהו מקיים יחסי מין עם אשתו. הם חיכו מחוץ לדלת יום, חודש ואפילו שנה ולבסוף, נעלבים, הם פרצו את הדלת וקיללו את שיווה: "מעתה ייזכר שמך בעולם בתור בעל הלינגם" אמרו ויצאו. בכל שנה במהלך לילו של שיווה, בירח המלא של חודש מרץ הקרוי "שיווהרטרי", יוצאים המוני הודים למקדשים ונוטלים חלק בטקסי תפילה, שבמהלכם הם מושחים את לינגם של שיוה בחמאה מזוקקת, פירות, חלב, ואני ראיתי במו עייני את הנהג שלנו שופך צ'אראס על הלינגם הזקור. נחל לבנבן מחליא למראה זורם מהמקדשים החוצה והילדים קופצים לתוכו וטובלים את עצמם בדייסת הפירות הזו – טקס קדוש מעולם לא נראה כל כך מלוכלך.

מעולם לא רציתי להיות הודי, ואינני חושב שההודיות ה"רוחנית" נעלה יותר על המערביות ה"חומרית". איזון הוא העיקרון המרכזי המנחה את חיי: צריך להיות גם פה וגם שם, ואכן סניפי "מקדונלד" ו"בנטון" קופצים על ההלך השליו ברחובות כלכתה ומדראס כמו הקבצנים שהיו שם בשעתם. המזרח הנחשל, הלא טכנולוגי מתעורר ומאמץ את דרכינו – לטוב ולרע, אך גם אנחנו שולחים תיירים באלפים למזרח ללמוד את דרכם.

אחת הג'סטות שלמדתי בהודו ואימצתי בחום היא תנועת ה"נמסטה" שבה מצמידים ידיים ומרכינים ראש בברכת שלום שפירושה "אני רואה את האלוהי שבך". בתנועה זו מברכים בעת כניסה למקדש והן את האורחים שנכנסים הביתה. "נמסטה" פירושו שאין קו ברור אחד שמפריד בין הקודש והחול, בין עולם האלים ובין עולם האדם - שהעליונים והתחתונים שווים. כך למשל, באופן מסורתי, הסביר לי סנדיפ, האישה מצווה לראות בבעלה אלוהים והגבר לסגוד לאשתו כאלה. כל זוג הודי ביום חתונתם מקבלים יחס של קדושה והערצה וביום זה הם נתפסים כמו ראמה וסיטה בחתונתם השמימית. 

 

אינני חושב שההודיות הרוחנית נעלה יותר על המערביות החומרית. העיקרון המנחה אותי בחיי הוא איזון
"אינני חושב שההודיות "הרוחנית" נעלה יותר על המערביות "החומרית". העיקרון המנחה אותי בחיי הוא איזון"

 

אחת החוויות החזקות שלי בהודו, הזכורה לי היטב הייתה בשנת 1998, במו עיני ראיתי בפסטיבל "קומבמלה", בעיירה הרידואר, אוסף של אנשים קדושים שמקבלים יחס של אלוהים והם לא מכחישים זאת. הם מכונים "מהטמות", נשמות גדולות, ומבחינת הציבור הם מצויים ב"דיבוק" אלוהי.

הערבוב בין גבוה ונמוך, חול וקודש, זהו אולי האתגר הגדול ביותר שהודו מעמידה בפנינו, משליכה לתחום הראיה ברשות הרבים תמונות קשות – אנשים מתרחצים בגנגס, מחרבנים על פסי הרכבת, קבצנים מנופפים גדמים, המתים נשרפים על גדת הנהר. העדר צנעת הפרט, והארציות המוגזמת נתפסת לנו כחוסר רגישות ואפילו נכות רגשית: "איך אתה יכול לעשות מדיטציה ליד הנהר שילד עני מסתובב ומקבץ נדבות לידך?" נשאלתי לא פעם, על ידי עיתונאים. אלו רומזים לי שבשבילם המדיטציה לא הפכה אותי לרגיש יותר, אלא להפך, לערל לב.

לך תסביר להם שבחוויה שלי ההודים עדינים ורגישים לא פחות ולא יותר משאר בני האדם אלא שדתם למדה אותם לחיות עם הרע, עם הנכות, עם הזקנה בלי צורך להסתירו בבתי חולים, בתי זקנים, ומוסדות כפי שאנו נוהגים. כך מידי פעם שהתרבות הפלסטיק שבתוכה אנו חיים גודשת את חושי ומשכיחה ממני את גלגל החיים והמוות הטבעי, אני נותן קפיצה להודו להיזכר שהכל קדוש: לא רק היופי אלא גם הסבל הוא חלק מעולמו של האלוהים.


חברת "אל על" מקיימת טיסות ישירות להודו - טיסות לבומביי וטיסות לדלהי. אפשר גם להגיע בטיסות דרך מרבית חברות התעופה האירופאיות, ודרך טיסות קישור העוברות בירדן ובאדיס אבבה. חפשו דילים לטיסות זולות.