אקבר התהפך במיטתו הגדולה ונאנח. עיניו סירבו להיעצם, למרות שעת הלילה המאוחרת. הוא הביט בתקרה, שהייתה משובצת במאות פיסות קעורות של עופרת מעורבת בזכוכית, ומחשבותיו נדדו מבלי לתת לו מנוח.

 

הנרות שדלקו בחדר השתקפו, ויצרו מאות נקודות אור מרצדות. האור הזה אפשר לו לראות את דמותו: גבר צעיר, בן 26, שוכב לבדו במיטה. יותר מ 5,000 נשים שכנו בארמונו. חלקן נישאו לו, וחלקן הובאו כשפחות – "מתנות פוליטיות" משליטים מקומיים ובעלי ברית. הסכמים פוליטיים ובריתות חשובות נחתמו בדרך כלל בנשואי אחת הנסיכות ההינדיות לשליט המוסלמי. ברמז קל הייתה כל אחת מהן מובאת מיד למיטתו, לאחר שקושטה ובושמה. 5,000 נשים ויותר, אך אפילו לא ילד אחד. אקבר נאנח, ושוב התהפך מצד לצד עד ששקע, לאחר זמן מה, בשינה טרופה.

 

בהקיצו שטוף זיעה, טרם שעלה אור השחר, זכר היטב את החלום שפקדו. קדוש מוסלמי עטור זקן ניצב על סלע אדיר ממדים בעל גוון אדום, ומגיש לו תינוק. היה זה רק חלום, אך אקבר כבר לא היה מוטרד – היה ברור לו כי החלום מייצג פתרון.

 

עוד באותו הבוקר יצא אקבר במסע עלייה לרגל אל האיש הקדוש עליו חלם. על פי התיאור העלו היועצים את ההשערה כי המדובר בכפר הקטן פטיפור סיקרי (Fatehpur Sikri), הממוקם על גבי סלעי חול אדומים, ובו משכנו של סאלים צ'יסטי, קדוש וצדיק מקומי. אקבר התקבל בכבוד רב אצל הצדיק, שבירכו, והודיעו כי בקרוב הוא יזכה לשלושה ילדים. תוך חודשים ספורים נענו כל התפילות, וכדבר הקדוש, התבשר אקבר על הריון ראשון של אחת מנשותיו. תוך שלוש שנים נולדו שלושה ילדים. הבכור מביניהם נקרא סאלים, על שם הקדוש הנערץ.

 

כמחווה לצדיק המוסלמי החליט אקבר להעביר את עיר הבירה מאגרה (Agra) אל פטיפור סיקרי. עם תחילת העבודות מת הצדיק המוסלמי, וקברו משמש עד היום כאתר עלייה לרגל, אותו פוקדות נשים עקרות שמשתוקקות לפרי בטן.

 

המעבר לפטיפור סיקרי היה עבור אקבר חשוב גם מהבחינה הפוליטית. העיר החדשה שכנה באמצע הדרך בין אגרה, עיר הבירה, לבין הממלכות ההינדיות של מחוז ראג'סטן, איתן קיים בריתות והסכמים.

 

 

 

החיים בארמון האדום

 

אקבר (1556-1605) היה השלישי מבין ששת השליטים המוגהולים הגדולים. אביו (הומאיון) גורש בידי מורד שתפס את השלטון, והנער הצעיר העביר את כל ילדותו כפליט. הממלכה חזרה לבסוף לידי אביו, אך זה מת כאשר נפל בירידה מצריח המסגד, ואקבר הצעיר, ששמע בשדה קרב מחוץ לעיר על מות אביו, הפך לקיסר כבר בגיל 13. אנשי הצבא היו אלו שהכתירוהו, אך הללו חששו שמא המורדים ינצלו את המצב, ויתפסו את השלטון. למזלו של השליט הצעיר פגע חץ בעינו של מפקד המורדים ההינדי ואקבר תפס 1,500 פילים, איתם צעד לדלהי ללא התנגדות.

 

לאחר שביסס את  שלטונו מצא אקבר דרך מקורית לפתור את "הבעיה ההינדית". הרג'פוטים, תושביה המקוריים של רג'סטן נודעו כלוחמים עזי נפש. האפשרות הייתה להתיידד איתם או להילחם בהם. אקבר, שתמיד אמר כי לוחם רג'פוטי אחד הינו שווה ערך לחמישה לוחמים מוסלמיים, העדיף את האפשרות הראשונה, והחל להתחתן עם בנות המלכים ההינדים. החתונות העלו את רמת הידידות והביטחון שבין המוסלמים להינדים.

 

רוב נשותיו חיו בפאנץ' מהאל – הארמון בעל חמש הקומות, אך הנשים החשובות זכו לארמונות פרטיים משל עצמן. כך האישה הנוצרייה, וכך גם אשתו הראשונה והאהובה, ג'וד באי, שארמונה רחב הידיים תופס חלק מכובד מהקומפלקס האדיר של פאטיפור סיקרי.  

 

אקבר, שהיה איש פתוח לרעיונות, הדהים את נתיניו המוסלמיים, כאשר הודיע כי כל הדתות מכוונות לאותו האל. הדת הנכונה ביותר היא "דין אילאהי" – הדת האלוהית, שתשכיל לחבר רעיונות מדתות שונות. כהוכחה לדבריו אירח אקבר בארמונו החדש שבפטיפור סיקרי אנשי דת שונים: ברהמינים הינדים, נזירים בודהיסטים, אימאמים מוסלמיים, כמרים נוצריים, ואפילו אנשי דת ג'יינים ופרסיים. בכניסה לארמונו החדש בנה עמוד גדול ובו אלמנטים השאובים מהדתות השונות, והעמודים כולם מחוברים, בכדי להדגים את אלמנט הדת המאחדת האחת.

 

ביקור בעיר הוורודה

לא הרחק מפטיפור סיקרי שוכנת שמורת הטבע ברטפור (Bharatpur).בעבר היה זה אזור צחיח, שהיה מקבל את מימיו מגשמי המונסון,ולאחריהם שוב התייבש. בעיר בהרטפור הסמוכה, חשק המהראג'ה המקומי בפארק ציד, והזרים מים מתעלת השקיה שהסיט למקום. תוך מספר שנים החלו להגיע עופות נודדים בדרכם מצפון לדרום תת היבשת. הבריטים ששלטו בחלקים גדולים של הודו עד להפיכתה למדינה עצמאית, נהגו לפקוד את המקום, ולצוד להנאתם עופות ויונקים גדולים – ביניהם גם טיגריסים.

 

רק בשנת 1964 הוצא צו איסור על ציד, ואזור הציד הפך לשמורת טבע מרשימה, הכוללת 29 קילומטר מרובע. מעל 3,000 חסידות חולפות מידי שנה במקום, ביחד עם 116 עופות נודדים נוספים. 328 סוגים של עופות נצפו עד כה במקום. בנוסף לציפורים חיים במקום גם מספר מינים של  צבאים, אנטילופות, צבועים ואפילו נקבת טיגריס אחת, שנראתה מספר פעמים.

 

בהרטפור שוכנת בחבל ראג'סטן, מהמפורסמים שבחבליה של הודו. שמו של החבל גזור מהמילה "ראג'ה" שפירושה  מלך (מלכים חשובים כונו מהראג'ה - ראג'ה גדול), ו"סטן" היא מדינה. ראג'סטן היא ארץ המלכים. עד לקבלת העצמאות היה רוב החבל מחולק בין עשרות מלכים, חשובים יותר או פחות, שניהלו מדינות של ממש.

 

הרג'פוטים, שהגיעו לאזור במהלך המאה ה-6 לספה"נ הגנו בעוז על המלך, ונודעו כלוחמים הנועזים והטובים ביותר בתולדותיה של הודו. 

במסורת העתיקה היה הראג'ה בממלכתו כל יכול, אך המעורבות הבריטית, שהחלה במאה ה-18, חייבה את המלכים השונים, להתחשב גם בבעלי הבית החדשים והדעתנים.

 

לאחר העצמאות נאלצו המלכים לוותר על הצבא ועל כל מעורבות ביחסי החוץ, ולהתנחם בשמירה על מעמדם, תוארם ורכושם, שחלקו הגיע מקצבה ממשלתית שמנה ומכובדת (קצבה זו בוטלה בימי אינדירה גנדי).

 

אחד החשובים שבין המהראג'ות היה המהראג'ה של העיר ג'ייפור. העיר השוכנת כ -  3 שעות נסיעה מערבה מבהרטפור, שמרה על חשיבותה, ומשמשת גם כיום כבירת חבל ראג'סטן.  בשנת 1876 ביקר במקום הנסיך מוויילס (שהפך מאוחר יותר למלך אדווארד ה-7), ולכבודו נצבעו בוורוד כל בתי העיר.

חומת העיר, וורודה גם היא, נבנתה במקור על פי בסיס אסטרונומי, עם תשעה שערים, כל אחד מהם קרוי על פי גורמי השמים השונים. מידי כמה שנים נצבעים הבתים והחומה מחדש, ו"העיר הוורודה" שומרת על חזותה הייחודית.

 

בשנת 1799 נבנתה בעיר חזית ארמון, המזוהה עם ג'ייפור בפרט והודו בכלל. 953 חלונות קטנים ומעוטרים בסגנון הרג'פוטי נקבעו בחזיתו הוורודה של ארמון האווה מהאל (Hawa Mahal). הרוח השורקת לעיתים בחלונות הארמון, היא שהעניקה לו את שמו, שמשמעו ארמון הרוחות.

 

בנוסף ליופי הייתה לחלונות מטרה ברורה – לאפשר לנשות הארמון לראות את הרחוב, תוך שמירה על  צניעותן. מהרחוב לא ניתן לראות דבר. במסורת ההינדית לא הייתה חשיבות רבה לשמירת (למעשה כליאת) הנשים באגף נפרד וסגור, אך בעקבות כיבושי המוגהולים הגדולים והשפעת האסלאם, דרשו המלכים ההינדים מנשותיהם, לחיות ב"זננה" (Zenana) – אגף נשים סגור, הרמון בתוך הארמון.       

 

ישיבה של חמש דקות בלבד ברחוב הסואן הנמתח מתחת לחזית ארמון הרוחות, מאפשרת הצצה על חיי היום יום בהודו: ריקשות ממונעות צופרות ללא הפסק (אומרים שבהודו הנהגים קונים צופר, ורק אחר כך מרכיבים עליו את הרכב), גמל מושך כרכרה, נהג ריקשת אופניים מסיע צמד תיירים, פרות מסתובבות ברחוב ולועסות קרטונים, עיתונים, או מנחת אורז וירקות שנתנו  להם התושבים. מראות אופייניים נוספים: סנאי מקפץ על הגגות, ומנגד, בחלונות הארמון, במקום ממנו הציצו בעבר הנשים החינניות של המהראג'ה, משתעשעים כיום קופי מקאק, שנוכחותם מורגשת בכל פינה במרכז העיר.

 

מבצר הפילים

בהודו אפשר ללמוד הרבה על העיר משמה. "פור" היא סיומת לעיר שנוסדה בידי מהראג'ה הינדי, "אבאד" היא סיומת לעיר שנוסדה בידי מהראג'ה מוסלמי. כך איסלאמאבאד (כיום בפקיסטן) היא עיר האסלאם, אורנגאבאד נוסדה ביד המוגהול הגדול האחרון אורגזב וכו'.

ג'ייפור, לפי אותו עקרון, היא העיר שנוסדה בידי המהראג'ה ההינדי ג'יי. יותר ממאה שנים לפני ייסוד העיר, מוקם המרכז החשוב באמבר (Amber), 11 קילומטר מצפון לג'ייפור. כאן, על גבעה תלולה החולשת על דרך המלך, החל מאן סינג (Man Sing), המפקד הרג'פוטי של צבא אקבר בבניית ארמון ומבצר מרשימים. רק לאחר שהורחב המבצר והשתפר המצב הביטחוני, החלה תשתית העיר ג'ייפור לקרום עור וגידים באזורים המישוריים שמדרום. 

על הדרך הראשית העולה למבצר צועדים מידי יום עשרות פילים, מעוטרים על פי המסורת הרג'פוטית, ומעלים את המבקרים הרבים, המגיעים למקום.

למעלה, ברחבת הכניסה לארמון המפואר, בין עמודים מעוטרים, מוקם הדיוואן אי-אם, שם הקשיב המהראג'ה לנציגי הציבור, שהגיעו לעיתים להעניק מתנות, ולעיתים לשטוח בקשות ולהעביר תלונות.

 

על שער הכניסה חקוקה דמותו של גאנש - האל הקל ביותר לזיהוי, בשל ראש הפיל, שהוא נושא על כתפיו.

המסורת ההינדית מספרת כי האל שיווה יצא למלחמה, ועזב לשנים ארוכות את פרווטי, אשתו. האלה המתוסכלת יצרה נער מבוץ, הפיכה בו חיים, וקראה לו גאנש – אדון המשרתים.

 

לאחר שנים חזר שיווה הביתה, ומצא בפתח הבית את גאנש, שומר שאיש לא יכנס בזמן שאמו – גבירתו מתקלחת. לשיווה לא הייתה סבלנות לנער יפה התואר שחסם את דרכו, ובלי לחשוב יותר מדי, ערף את ראשו.

 

כאשר גילתה פרווטי את מה שקרה איים זעמה להחריב את העולם. שיווה, רוצה להרגיע את אשתו במהירות, הבטיח שיצא, ויביא לגאנש את הראש הראשון שימצא. היצור הראשון שנקרה מולו היה, כמובן, פיל. מאז יש לבנם של שיווה ופרווטי ראש פיל.

גאנש נחשב לאל הידע ולאל מסיר המכשולים. דמותו בפתח הבית מביאה, על פי האמונה, מזל, לחוצים את סף הדלת.

 

בתוך מבצר אמבר היו החיים יפים: הצועדים פנימה נחשפו בפני גן מקסים ובו  תעלת מים שחלפה גם בתוך חלק מהחדרים, תוך שהיא יוצרת אפקט של מיזוג אוויר טבעי. עיטורים וקישוטים בשילוב אומנות רג'פוטית ומוסלמית, פיארו את החדרים השונים.

 

באגף הנשים של מאן סינג השתכנו 9 נשים, לכל אחת מהן מסדרון נסתר מעין רואים, המוביל היישר אל החדר המרכזי, בו השתכן השליט עצמו.

 

 

הגבעה הקדושה של הקופים

ג'ייפור אינה רק עיר בירה ססגונית ומרכז תיירותי מדהים. בכל נובמבר חושפת העיר פן חדש כאשר היא הופכת לאתר עלייה לרגל. אל גבעה סמוכה לעיר הגיע לפני שנים רבות קדוש בשם גאלטה (Galta). השמועות אמרו שגילו של גאלטה עלה על 1,000 שנים. את גילו המופלג השיג בעזרת מדיטציה עמוקה, וצבירת טפס (Tapas) - מעין חום פנימי אותו ניתן להשיג בסיגוף, בריכוז ובדבקות.

 

על פי המסורת נהג גאלטה לעבור במנהרת סתרים מתחת לאדמה עד לנהר הגנגס הקדוש, ולטבול שם. כשהתבגר (בכל זאת מעל 1,000 שנה...) התקשה מעט בהגעה אל הגנגס, ואז באה אליו הגנגה (גנגה היא ההתגלמות האלוהית של נהר הגנגס).  

גאלטה ביקש מהגנגה להישאר באזור, וייסד בריכה קדושה לצורכי טבילה וטוהרה. על פי המסורת,  כאשר המים יפסיקו לזרום בבריכה, יהיה העולם מלא בחטאים. כל עוד יש מים יש עדיין תקווה לעולם.

 

מידי בוקר מגיעות נשים רבות בכדי לטבול בבריכה המקודשת. עולי רגל עולים על הגבעה מצידה האחד (מכיוון ג'ייפור), ויורדים מצידה האחר. כאן, בין המצוקים התלולים, נבנו במשך השנים מרכזי מדיטציה ויוגה מעוטרים, חלקם פעילים גם כיום.

לאורך הדרך כולה ישנם 'סאדוס', אנשים קדושים, החיים באזור, וזוכים לנדבות המבקרים.

 

יחד איתם חיים על הגבעה אלפי קופים. רובם קופי רזוס מקאק, ומיעוטם לנגורים, אותם ניתן לזהות בקלות בשל זנבם הארוך ופרצופם השחור (האגדה מספרת שפניהם השחורות ניתנו להם כעונש מהאלים על שגנבו מגן העדן את פרי המנגו).

 

עולי הרגל המגיעים למקום מקפידים גם שלא להחמיץ ביקור במקדש בירלה (Birla Mandir). משפחת בירלה, שעל שמה נקרה המקדש, היא אחת המשפחות העשירות בהודו. אב המשפחה, הינדי אדוק, נדר להקדיש מכספו גם לצורכי העם והדת, ולבנות מידי כמה שנים, מקדש בערים המרכזיות של הודו.

מקדש בירלה בג'ייפור הוקדש לאל וישנו ואשתו לקשמי, ונחנך בשנת  1985.

 

רבים מעולי הרגל המגיעים למקום עוברים לפני הכניסה למקדש באחד הדוכנים המתמחים באבקות הצבעוניות, המשמשות כמנחות, אותן מורחים ומפזרים על פסלי האלים החשובים. בהודו משחקים הצבעים תפקיד בדת ובחברה.

 

האדום: הצבע החשוב ביותר, משמש בטקסי נישואין, לידות, פסטיבלים וטקסים דתיים. זהו הצבע המפוזר לרוב על פסלי האלים ועל הסמלים הפאליים.

הכתום (כרכום): מסמל טוהרה ודבקות דתית. זהו גם צבעם של  היוגים הסגפנים, שפרשו מתענוגות  העולם.

ירוק (אבקת צמחים): מסמל אושר, שלום, והרמוניה עם הטבע, הצהוב: הוא צבע הידע והלימוד, השלווה והמדיטציה. 

הלבן (עשוי מקמח): מסמל מגוון של תכונות טובות. אלת הידע, סרסווטי (Saraswati) לובשת תמיד סארי לבן, ויושבת על לוטוס לבן. זהו גם צבע היגון והאבל, אותו לובשות האלמנות.

 

הכחול: צבע השמים, המים, והטבע, ניתן במתנה מהאלים ומסמל דעות יציבות. זהו גם צבעם של האלים ראמה וקרישנה, הצבועים בדרך כלל בכחול. 

בתוך קירות השיש הלבנים והמרשימים מוקמו ויטראז'ים צבעוניים המספרים, בצורה ציורית ביותר, את סיפורי המיתולוגיה ההינדית.

חלק מהציורים מתארים את האל ראמה, הידוע מתוך האתוס של הראמיאנה ( (Ramayana . אשתו האהובה של ראמה נחטפה בידי מלך השדים, והאל הקוף האנומן (Hanoman) עזר לו למצוא אותה ולהשיבה. בזכותו של האנומן וצבא הקופים שלו, נוטים ההינדים עד היום חסד מיוחד לקופים, החיים, כאמור, בחלקים רבים של העיר.  

 

מידי ערב מנהלים הכוהנים הברהמינים את טקס הארטי (Arti), במהלכו משכיבים את אלי המקדש לישון שנת לילה עריבה ומתוקה. 

לאחר שהאלים שוכבים לישון, מורידה ג'ייפור כולה הילוך: צופרי האוטוריקשה נחלשים, פרות הרחוב תופסות תמונה על אי תנועה, והשקט צונח על העיר.. אך לא לזמן רב. אור ראשון שיפציע ייתן את האות ליום חדש של המולה, בלגאן, ושפע של צבעים וארגון (או חוסר ארגון) עירוני מטורף – עוד יום סטנדרטי בבירת ראג'סטן.