הכניסה אל מפעל הסיגרים של פינאר דל ריו (Pinar del Rio) הממה אותי לרגע. הריח העז של הטבק הממלא את האוויר, בצירוף המולת העובדים, הספונים על שולחנות עץ, ועליהם ערימות של עלים חומים וארוכים, יצרה אווירה שלא מהעולם הזה. מהקיר מביטה בי תמונת ענק של צ'ה גווארה - הפנים המוכרות ביותר בקובה, ותחתיו המשפט הידוע שחתם את המכתב שהותיר לפידל קסטרו, בעת שעזב את קובה: "Hasta la Victoria, Sienpre" (עד לניצחון, תמיד).

אני עובר בין העובדים, ערימות של סיגרים בין עלי הטבק, מביט בעבודה המיומנת ומשתאה:  עשרות ידיים בוחרות במהירות עלה לגלגול, לוקחות קמצוץ מהטבק המרוסק, המשמש למילוי, ומגלגלות אותו במהירות על פני משטח עץ מרובע. פעם נהגו לאמור שכל סיגר קובני מגולגל על ירכה של בחורה קובנית. במפעלים האלו רואים שפרסום זה אינו ממש מדויק, ועם זאת המראה מרשים. רוב העובדים במפעל הן נשים, המניחות את העלים על הרגלים, מכאן הגיע כנראה הדימוי הארוטי.
הטורסדורס (Torcedores), המגלגלים, משתמשים בסכין הצ'אבטה (Chaveta) ובגיליוטינה מיניאטורית לחיתוך העלים, וסוגרים את התהליך בהדבקת חלקי העלה העוטף בדבק טבעי (Goma Vegetal), המיוצר ממספר צמחים. שאריות עלים ברמה נמוכה יותר נשמרות בצד, ומועברות מאוחר יותר למפעלים לתצרוכת מקומית, לתעשיית הסיגריות, לטבק ולמקטרות.

הצעה מגונה  

קובה Cuba מייצרת קרוב לשני מיליון סיגרים בשנה, וכולם מיוצרים כאן, בעבודה ידנית, במפעלים הפזורים בכל רחבי האי. כל טורסדור מייצר כ 100-120 סיגרים ליום. העבודה מתבצעת ביעילות ובמהירות, והכול תוך שמיעת רדיו או קריאת עיתון. 

המפעל הזה, כמו כל מפעלי הסיגרים של קובה, שייך לממשלה, אבל זה לא מפריע לעובדים לקרוץ לעברי, וללחוש משהו לכיווני. בתחילה אני סבור שזה אולי המראה שלי, שמרשים כל כך... אולי העיניים הכחולות.., אבל התהייה נעלמת מיד, כאשר אחד מהפועלים נוגע בידי בעדינות, ולוחש לי מפורשות:"Hola senior – Qiere comprar sigaros? Mui barato… afuera"  (רוצה לקנות סיגרים בחוץ?). אני מרים את מבטי אל המשגיח, המסתובב בין שורות העובדים. הוא חייב להיות חירש וקצת מטומטם בכדי שלא לקלוט את אין ספור הרמיזות והלחישות, המסתובבות באוויר. לזכותו ייאמר שהוא מצליח להתעלם באלגנטיות, וכאילו במתכוון, בוהה דווקא בקיר עמוס כתמים אפורים. מבלי לדעת מה אני עושה, ראשי מהנהן בחיוב, ומספר דקות לאחר מכן, אני מוצא את עצמי נמשך לחלקו האחורי של המפעל, עם אחד מקרוביו של הפועל. רק אתמול הגעתי לקובה, וכבר אני עוסק במסחר לא חוקי. החוק הקובני מאפשר קניית סיגרים אך ורק בחנויות רשמיות. בחנות הרשמית עולים הסיגרים 5 דולר ומעלה, אבל כאן, בחצר האחורית, עולה כל סיגר פחות מדולר.

ככה נראית קובה של שנות ה-2000: החיים הקשים מכריחים כל אחד למצוא לעצמו את  "הקומבינה" בשביל להסתדר. חלק עובדים בתיירות, אוספים תיירים ברחוב, ומביאים אותם לבתי מלון או למסעדות, ומקבלים עמלה. אחרים פתחו מלונות קטנים (מקסימום שישה חדרים), עיסוק שהותר רק לפני מספר שנים. רבים מסתמכים על הדוד או קרוב המשפחה, החי במיאמי (כ - 11 מיליון קובנים חיים בקובה, ועוד כמיליון באזור מיאמי). ויש גם את אלו הקשורים בצורה זו או אחרת למפעלי הסיגרים, מנצלים את תשוקתם של התיירים לסיגרים הטובים בעולם, ומוכרים סיגרים גנובים או מזויפים. הבעיה העיקרית העומדת בפני התייר היא לא לקנות את הסיגרים, אלא להוציאם מהמדינה. החוק מאפשר להוציא מהמדינה סיגרים (עם קבלה) בשווי 2,000 דולר. סיגרים ללא קבלה מוחרמים בדרך כלל בידי שלטונות המכס. 

לצייר על ההר

פרובינציית פינאר דל ריו ממוקמת ממערב להוואנה. בלב הפרובינציה שוכן עמק ויניאלס (Vin'ales), שהוכרז כמונומנט לאומי. 70% מהטבק של קובה גדל כאן. כמעט כל אזור חקלאי משובץ בווגאס (שדות טבק).

מוטיב הנוף העיקרי של העמק הוא הגבעות התלולות והמיוערות, המכונות מוגוטס (Mogotes). גבעות אלו שתהליך יצירתן החל לפני כ - 160 מיליון שנה בבלייה קרסטית (המסת גיר בידי מים), משובצות בכ - 10,000 מערות נטיפים.

במערת קואבה דל אינדיו (Cueva del Indio) זורם נהר תת קרקעי. המבקרים במקום נכנסים למערה ברגל, ובהמשך עוברים לסירה, שטים מתחת לפני האדמה, מצלמים מפל תת קרקעי, ולבסוף יוצאים החוצה דרך מוצא הנהר.

בשנת 1961 ביקר באזור פידל קסטרו והתפעל מהנוף. בעודו עומד מול משטח סלע ענק, הרהר בקול רם, ואמר שהסלע השטוח נראה כמו בד ציור ענק. השמועה על קביעתו של קסטרו הגיעה לאוזני האומן הקובני לוויחילדו גונזאלס (Lovigildo Gonzales), מתלמידיו של האומן המקסיקני דייגו ריוורה.

בשנים שלאחר מכן צייר הצייר את הציור הגדול ביותר בעולם, שקיבל את השם הקיר הפרהיסטורי (El Mural de la Prehistoria). הציור הוא למעשה סוג של גראפיטי ענק, מציג אלמנטים שונים מהעבר הרחוק של כדור הארץ: מאובנים, דינוזאורים והאדם הקדמון. אורך הציור 180 מטר, וגובהו  120 מטר. 30 שוליות גולשים בחבלים מראש הגבעה אחת ל - 5 שנים בכדי לשמר את צבעיו. 

דבש הכופרים שווה זהב


שעות אחה"צ, רחובותיה של העיירה טרינידד (Trinidad) עדיין להטו מעוצמת שמש הצהרים. כמה אימהות עם ילדיהן ישבו בפתח הבית, מנפנפים במניפת נייר, במטרה להפיג מעט את עוצמת החום. על ספסל בצל ישבו שלושה זקנים ציוריים, סיגר בפיהם, וכובע בוקרים לראשם. נראה היה כאילו הם מתאימים בצורה מושלמת לתפאורת הרחוב, שחזר לתפארתו מאז שלטו בו ברוני הסוכר.

כמה דקות מאוחר יותר גלש בין הבתים רכב אמריקאי גדול מימדים. הברק האדום והגג הנפתח משכו אפילו את עיני המקומיים, הרגילים לרכבים אלו משנות החמישים. בתוך הרכב ישבו כמה בחורים חייכניים, צלם, וביניהם, יושבת על משענת הכסא, נערה יפיפייה, שמלת תחרה לגופה, והיא מקושטת כנסיכה. קל היה לראות שהיא נהנית מעשרות זוגות העיניים הסקרניות שנתלו בה ומתשומת הלב מסביב. הצלם התמקד בה בשעה שהרכב עצר, והיא ירדה בצעד מלכותי אל הרחבה מרוצפת האבן. האיפור, השמלה, והרכב, השתלבו בצורה נפלאה בבתי הקרם של טרינידד, שהתחילו לקבל גוון נחושתי, כעת, כאשר החלה השמש להנמיך. עם השמלה המושלמת, האיפור, והצעד הבוטח, נראתה הנערה כבת 19 או 20, אך למעשה הייתה בת 15.

בימים בהם שלטו הספרדים באי נהג היה אב המשפחה להוציא בנותיו בגיל 15 לסיבוב ברחבי העיר. את הנערה הצעירה היו מקשטים במיטב מחלצות המשפחה, ומרגע זה היו מתחילות הצעות השידוכים לזרום. גם היום מחכה כל נערה בקובה לגיל זה, בו תהפוך מנערה לאישה. הנערות אינן מתחתנות כיום בגיל כה צעיר,  אך המנהג החגיגי של הכבוד וההערצה לנערות נותר גם כיום.

הדרך מפינאר דל ריו אל טרינידד היא גם הדרך מבירת שדות הטבק אל בירת שדות קני הסוכר. האצילים הספרדים ששלטו בקובה במשך כ - 300 שנה, עשו את רוב הונם מהסוכר. באירופה של המאה ה-16 וה-17 חל ביקוש רב לסוכר, שנחשב למוצר מותרות לעשירים.  רבים מהעשירים האלו קבעו בטרינידד את הונם, בנו בתי ענק, ושיפרו את מראה העיר. כל זאת נעשה באמצעות עבודת העבדים.

קני הסוכר היו מוכרים באירופה עוד מתקופת מסעות הצלב. כאשר חזרו הצלבנים ממסעותיהם הם הביאו איתם את "דבש הכופרים" – חומר איתו ניתן להמתיק מאכלים ומשקאות. החומר הוא כמובן הסוכר המופק מסחיטת הקנים. מאז ועד למאה ה-19, כאשר החל יצור הסוכר גם מסלק הסוכר, שימשו הקנים כצמח היחידי היכול לספק את המצרך המתוק והמבוקש.

500 שנות היסטוריה

בשנת 1511 הגיעו ספינותיו של דייגו וולסקז לחופי קובה, ואיתן כמה מאות חיילים ספרדים. כיבוש האי היה מהיר. האינדיאנים המקומיים שהשתייכו לקבוצת הטאינו (Taino) לא היוו אתגר רציני, ותוך מספר שנים נכחדו לחלוטין כתוצאה מעבודות פרך, שכפו עליהם הכובשים, וממחלות שנשאו האירופאים בגופם.
הספרדים שביקשו לנצל את האקלים החם והלח של קובה, האידיאלי לגידול קני סוכר, מצאו את עצמם ללא כוח אדם. זה היה הבסיס לתחילת סחר העבדים. במשך קרוב ל 400 שנה נחטפו בידי הספרדים והפורטוגזים כ 30 מיליון צעירים וצעירות מכפריהם שבמערב אפריקה, בכדי לעבוד במטעים ובמכרות של פורטוגל וספרד בעולם החדש, שקיבל מאוחר יותר את השם אמריקה.

הצעירים המסכנים שאיתרע מזלם הועברו לספינות גדולות, שם הועמסו כסרדינים. אלו ששרדו את המסע, מצאו את עצמם בשדות הסוכר האדירים שניטעו בקובה. כאן עבדו העבדים מעלות השחר ועד שקיעת החמה.

קני הסוכר מוכנים לקציר שנים עשר עד שמונה עשר חודשים לאחר שתילתם, כאשר העלים מקבלים גוון צהוב מוזהב, והפריחה טרם החלה. את הקנים יש לקצור קרוב מאד לפני הקרקע, בכדי שלא לאבד את חלקם התחתון העשיר מאד בסוכר.

מהשדות מועברים הקנים אל מתקני הסחיטה, המורכבים מגלילי פלדה, הסוחטים את הקנים עד כמה שניתן. בבית החווה איזנגה (Iznaga), הממוקם בפאתי טרינידד, בלב שדות סוכר, ניתן לראות בית עשירים שכזה, ששרד את השנים. בחלקו האחורי של הבית נמצא עדיין מתקן הסחיטה, שפעל, גם הוא בעזרת כוח עבדים.

מעל הבית המפואר, בו התגוררה בעבר המשפחה ניצב מגדל מרשים שנבנה בין 1835-1845, 43.5 מטרים גובהו. האגדה מספרת ששני אחים עשירים, בני המשפחה, התחרו על ליבה של נערה. האחד בנה את המגדל הגבוה בקובה, והשני את הבאר העמוקה בקובה. לא ברור היכן היא אותה באר, וגם לא מי היא אותה נערה, אך זה לא מפריע לתושבי האזור להמשיך ולהתווכח גם כיום, מיהו זה שזכה בתחרות. למעשה עיקר תכליתו של המגדל הייתה להדגיש את עוצמתה של המשפחה ועושרה, ולפקח מלמעלה על עבודת העבדים.

"חגיגת הסוכר" הספרדית נפגעה קשות בשנת 1888, בעת ביטול העבדות. זמן קצר לאחר מכן, בזמן מלחמת העצמאות (1895-1898) שרפו המורדים את השדות, בכדי לפגוע במקור הכסף העיקרי של הספרדים. הספרדים הגיבו בכליאת המוני תושבים במחנות מעצר, אך פעולות אלו עוררו את דעת הקהל בארה"ב, הרגישה אז, כמו היום, לנעשה ב"חצר האחורית".  

מלחמת ארה"ב-ספרד, ב 1898 הכריחה את הספרדים לעזוב את האי האהוב. קובה השיגה עצמאות מספרד, אך מצאה עצמה תחת השפעת המשטר הצבאי האמריקאי. כאשר עזבו סוף סוף האמריקאים בשנת 1902 את קובה, התנו זאת ב"תיקון פלאט", המאפשר לארה"ב בכל עת להתערב בענייניה הפנימיים של קובה. הרפובליקה הקובנית הפכה למעשה למדינת חסות של ארה"ב.  על הרקע הזה עלו לשלטון הדיקטטור חרארדו מצ'אדו (Gerardo Machado), ואחריו פולחנסיו בטיסטה (Fuljencio Batista), ששיתפו פעולה עם המשטר האמריקאי הנצלני.

ערב המהפכה הקובנית היו מעל 50% מהנכסים בקובה, כולל מטעי הטבק, הסוכר ושדות הנפט, שהתגלו באי, בידי ידיים אמריקאיות. הכספים האדירים שהניבה כלכלת הסוכר והטבק של קובה הלכה למספר מאד מצומצם של ידיים, ותחושות הקיפוח של האוכלוסייה המקומית, שנוצלה בידי בעלי ההון והאצולה, היא שהביאה לתמיכה חסרת התקדים בכוח הזעום, שהנהיגו קסטרו וצ'ה גווארה עם תחילת המהפכה.

שנים רבות עברו מאז הימים בהם נקצרו הקנים בעבודה ידנית. בתחילת שנות השישים, לאחר ניסיון הפלישה למפרץ החזירים, התחזקו הקשרים שבין קובה לבריה"מ. בריה"מ, שרצתה לבצר את מעמדה של קובה, קנתה מקובה סוכר במחירים גבוהים בהרבה ממחירי השוק הבינ"ל, ומכרה לקובה נפט במחירים נמוכים ממחיר השוק. איש אינו יודע את היקף התמיכה הכלכלית בשנים אלו, אך ההערכות מדברות על מיליארדי דולרים מידי שנה.

לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי הודיע קסטרו שקובה נכנסת לתקופה המיוחדת (Periodo Especial). מעין גרסה מקומית לצנע אצלנו בשנות החמישים, במסגרתו הורה קסטרו לצמצם את צריכת הדלק. בשל המחסור בדלק עצרו כלי רכב רבים מתנועתם, ביניהם גם כלי הקציר הממוכנים, שפעלו בשדות הסוכר. בכדי להראות את השתתפותו במאמץ הלאומי, יצא קסטרו למטעים, ועבד בשדות יחד עם החקלאים. עם השנים ירדו מחירי הסוכר בשל התחרות הגבוהה הבאה כיום ממדינות רבות בעולם. באופן אירוני דווקא בשנים האחרונות, בשל העלייה במחירי הדלק, גובר הביקוש לסוכר וכלי רכב החלו לנסוע על אלכוהול המיוצר מקני סוכר.

כתב וצילם: גיא נוימן