הכתבה לקוחה ממגזין מרוקו למנויים

בוקר אחד, התעוררה פס בחרדה - בממלכה עומדת להתקיים תחרות מלכות יופי, והיא החלה לחוש בחוסר בטחון קל. ניגשה פס אל ראי הקסמים, ושאלה - "ראי ראי, הגד נא לי, איזו היא העיר היפה בעולם"? אדים מהבילים החלו לצאת מקנקן התה, אופפים את החדר בניחוחות נענע מתקתקים, והראי הרעים בקולו ואמר - " כמובן שאת, יפתי! אך שם הרחק, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שוכנת היפה מכולן - מרקש שמה". רגזה פס, לא מאמינה למשמע אוזניה, והחלה לשאול את הסובבים אותה - "מי מכיר את מרקש"?  אבל אף אחד לא הכיר אותה.

פס התאמצה בכל כוחה להחזיק בכתר, שחשה כי הוא מתחיל להתנדנד על ראשה, כשלפתע החלה לנשוב רוח סערה מן המדבר ונשמע קול פרסות סוסים מהדהד. הפנתה פס את ראשה וראתה את הרוכבים, כשחרבותיהם שלופות אל על. לפתע קלטה את האסון המתקרב עליה, היא החלה להתרוצץ בבהלה, בניסיון נואש להציל את כתרה ואת ממלכתה – אך לשווא. יוסף חלף על פניה בדהרה, חטף את היקר לה מכל - את כתר המלכות, חזר דרומה וייסד את יריבתה - העיר מרקש. תמה תקופת הזוהר בה כיהנה פס כבירה, ובמקומה הפכה מרקש לבירת הממלכה, שהשתרעה מאלג'יריה במזרח ועד ספרד בצפון. מרקש היא זו שהעניקה את שמה למרוקו - בתקופת האלמואחידין, נהגו להעמיד את ה"כופרים" )קרי - אלו שאינם מוסלמים( בין שתי שורות חיילים מצוידים בשוטים, אשר הצליפו באותם אומללים בקריאות "מרקוש, מרקוש" (רוץ, רוץ) עד שהמסכן שותת הדם נשבר והסכים להתאסלם. מי שלא הסכים - המשיכו לצלוף בו עד שמת בייסורים. לימים, הפך "מרקוש" ל"מרקש", ולאחר מכן ל"מרוקו". העדות לאירועי הימים ההם הותירה את חותמה בשמה של כיכר ג'אמע אל פנא - כיכר המתים.

על קצה המזלג

סיפורה של פס מחזיר אותנו לאמצע המאה ה-11, עת הגיעו שבטי ברברים מהסהרה, בהנהגתו של אבו באקר, לעמק האוז, אשר בדרום מרוקו. כשנודע  לאבו באקר, כי במאוריטניה החלה התקוממות נגדו, הוא השאיר את אשתו ואת צבאו בידיו של יוסף בן טשפין, אך עד מהרה הבין שטעה טעות חמורה - לא רק שיוסף בן טשפין כבש שטחים נרחבים, ופס ביניהם, אלא גם את אשתו האהובה. אבו באקר שב לביתו ובן טשפין הכתיר את מרקש כבירת מרוקו. אך לזה האחרון נותרה בעיה - יש בירה אך אין מים. לפיכך, דאג בן טשפין לחפירת ה"חטארה" - מערכת תת קרקעית מתוחכמת להובלת מים, המספקת מים לגני מרקש עד היום.

ב1,147, קמה שושלת חדשה - האלמואחידין, שדאגה לבנות מבנים מפוארים במרקש, ביניהם מסגד הקוטוביה המרהיב. יעקב אל מנצור, אשר בנה את הצריח של הקוטוביה, בנה ארמונות ומסגדים ברבאט, ביניהם הטור-חסן ) Tour Hassan( - המסגד העצום החולש עליה, וכן את החירלדה Giralda( אשר בסביליה. תקופה זו, נחשבת לתקופת הזוהר בארכיטקטורה ובאמנות ההיספנומאורית )המשלבת וממזגת אלמנטים ספרדיים ומאורים(. האלמואחידין היו מוסלמים קיצונים, שרצו לטהר את האסלאם מפולחן הקדושים ולהחזיר מאמינים לדת הטהורה. הם דגלו במלחמות קודש אלימות, במגמה לאסלם את מי שאינם מוסלמים, כשהברירה היתה - התאסלמות או מוות. בתקופה זו, מתו יהודים רבים על קידוש השם, אז גם חיבר הרמב"ם את "איגרת השמד", בה קרא ליהודים לברוח על נפשם ואפילו להתאסלם למראית עין - העיקר להישאר בחיים. מיותר לציין, כי באותם ימים עזבו יהודים רבים את מרוקו, מפאת המצב הקשה.

שושלת משמעותית נוספת, אשר בחרה במרקש כבירתה היו הסעדים, והבולט והחשוב ביניהם - אחמד אל מנצור )אל-דאהבי(, שכינויו מעיד על עושרו המופלג. אל מנצור דאג לפאר את מרקש במבנים מרהיבים, ביניהם ארמון יפיפה שדלתותיו היו עשויות זהב טהור ואת המאוזוליאום - "קברי הסעדים", עם מיטב
האמנות המודייחרית-היספנו-מאורית. מארמון אל-באדי המפואר נותרו שרידים המעידים על תפארת העבר, ומדי שנה, בחודשים מאי-יוני,  מתקיים בו פסטיבל הפולקלור המרוקאי.

בנווה המדבר, בלב הסהרה, מסמיקה מרקש היפה מכינויי החיבה הרבים שהעניקו לה מאהביה - "פנינת הדרום", "הבאהג'ה" )היפה(, "העיר האדומה" או "בירת הלבבות". אין ספק, מרקש איננה עוד עיר במרוקו, היא "ה"עיר. העיר האדומה, האקזוטית, בירת המדבר ובירת הדרום, היא אחת מארבע ערי המלוכה של מרוקו )פס, מרקש, מקנס ורבאט( והמיוחדת מכולן. יש ערים מעניינות יותר, עם מונומנטים מרשימים, ארכיאולוגיה מפוארת ויצירות אמנות נפלאות, אך למרקש קסם מסוג אחר. בסמטאות העיר הזמן כמו נעצר מלכת והשעון נדמה כחפץ זר, מוזר ולא שייך עוד. טיול למרקש הוא הפלגה לעבר מימד אחר של זמן.

חבוקה בזרועות חומותיה, חוסה מרקש בצל עצי הדקל, כשמעליה מתנשא רכס הרי האטלס, שפסגותיו המושלגות משמשות לה כתר מלכות כחלחל. הצבע הירוק של הצמחייה, משתלב בגווני הבתים האדמדמים ומשב הרוח הרענן הנישא מן ההרים, מקרר במעט את רוחות המדבר.

אמרת ג'מע אל פנא - אמרת מרקש. זוהי ככר ססגונית, המאוכלסת במספרי ספורים, מגידי עתידות, עוקרי שיניים, אקרובטים, מרקידי נחשים, רקדנים, זמרים, נגנים, עושי כשפים, קוראים בקלפים, שחקני תיאטרון עממי, מוכרי מים, מתאגרפים ומה לא. מעגלים מעגלים של מקומיים ותיירים בחופשה – כולם מצטופפים, מסתובבים ומצלמים. רצוי להגיע למקום בשעות אחר הצהריים ולהצטייד במטבעות. צילמת?

שלם כמה וכמה דירהאמים ל"דוגמנים" המקומיים, שזוהי פרנסתם. עגלות עמוסות תפוזים מוסיפות צבע לתפאורה, ומאפשרות לשבור את החום ולהרוות את הצמא במיץ מיץ תפוזים טבעי וטרי. בשעות הערב, משנה הכיכר את פניה - פנסים נדלקים מעל דוכני אוכל מהביל, המנגלים מעלים עשן וריחות מעוררי תיאבון אופפים את המבקרים מכל עבר - בשרים מכל הסוגים, קבבים, מרקים, סלטים ו... ראשי עיזים לקישוט.

בבזאר הסמוך לכיכר, מצוי שוק ססגוני בו ניתן לקנות מזכרות, ג'לאביות, נעליים, שטיחים, כלי קרמיקה ועוד. כמובן שחייבים לעמוד על המקח - זה חלק מהמשחק, אך אם נתנו לך ללכת - סימן שהגזמת.

כדי לעכל את כל המראות והצלילים, מומלץ לעלות לאחת הטרסות של בתי הקפה הפזורים בסביבה, שם ניתן לסיים את היום בלגימת משקה קר או כוס תה עם נענע, ולצפות בשלווה מן המרפסת על המולת החיים הסואנים המתרחשים בכיכר.

דו קיום במרקש

מרקש נוסדה לפני כאלף שנה, כבירת האלמורבידים, וככל עיר במרוקו היא בנויה מרובעים נפרדים. ה"קסבה" וה"מדינה" מוקפות החומות, הן הגרעין הראשוני של העיר, עם סבך סמטאות צרות, מסגדים, בתי מרחץ, מדרסות )בתי ספר ומדרשות( ללימוד הקוראן, שווקים תוססים וארמון המלך,השוכן בינות להם. כאן גם שוכנת ככר ג'מע אל פנא המפורסמת והתוססת - לבה הפועם של מרקש, ומעל לכל מתנשא בגאון הצריח של מסגד הקוטוביה, שהפך לסמלה של העיר.

במשך שנים, התגוררו בדו קיום הרמוני יהודים ומוסלמים ב"קסבה" וב"מדינה", עד שהוחלט לבנות ליהודים את ה"מלאח היהודי", שהוקף בחומה ובשערים, אותם סגרו בשבתות ובחגים. כאן יכלו היהודים לנהל את חייהם המסורתיים ללא הפרעה, עם בתי כנסת, תלמוד תורה, בית ספר, מאפיות, בתי מרחץ ומקוואות, שווקים וחנויות. ה"מלאח" שקק חיים עד לשנות החמישים והשישים, עת עזבו יהודים רבים את מרוקו. כיום מונה הקהילה היהודית במרקש כמה מאות בודדות של אנשים, הממשיכים לשמור על המסורת - יש להם מספר בתי כנסת ומסעדות כשרות, חנות לבשר כשר ואפילו בית אבות.

בתחילת המאה העשרים, נבנתה בעיר שכונה חדשה - "הגליז" )שיבוש המילה הצרפתית Eglise -כנסייה(, בה התגוררו הצרפתים. זוהי שכונה מודרנית, בסגנון הארט נובו, עם כנסייה, מגוון חנויות, שוק מקורה, בתי ספר, שדרות רחבות ובתי קפה - כיאה לצרפתים.

במרוקו, כל עיר מתאפיינת בצבע בולט אחד - בקזבלנקה - לבן, במקנס - צהבהב ובמרקש - אדמדם. גם היום, משמרים תושביה של העיר את אופייה וכל מבנה חדש נצבע באותו גוון אדמדם. מרקש בנויה לרוחב - אין בה גורדי שחקים כלל. חוק עירוני אוסר בניית רבי קומות שגובהם מעל 07 מטר )גובהו של צריח הקוטוביה(. גגות הבתים שטוחים והבתים צמודים זה לזה, ובנויים באופן המאפשר לעבור מגג לגג, כך שהם הופכים למעשה לחומות עם חלונות. בימים עברו, נהגו בנות העיר להשקיף על הרחוב מחלונות מסורגים, בהתאם לתפיסה כי - "כבוד בת מלך פנימה". ברגע שעוברים את סף הבית מגיעים לפטיו פתוח, מואר ומאוורר, עם שמיים כחולים מעל, כשבמרכזו מזרקה, גינה או חצר מרוצפת, סביבם סדורים כל החדרים.

אוכלוסיית העיר מגוונת ומסבירת פנים - שחומי עור ממוצא אפריקני, שהובאו כעבדים מאפריקה, ברברים )berber( - תושביה הוותיקים של מרקש ומרוקו בכלל, שלפי אחת הסברות הגיעו לאזור מאסיה הקטנה, לפני כ-5,000-10,000שנה. תושבים קדומים אלו, היו עובדי אלילים ורוחות אך על רובם נכפתה דת האיסלאם. הערבים הגיעו למאגרב )צפון אפריקה( במאה השביעית, עם ראשית התפשטות האיסלאם.

במרקש נושקות התרבויות זו לזו ומושפעות אחת מן השנייה, תוך שהן מצליחות לשמור על הצביון הייחודי של כל אחת מהן, על מגוון שפות ודיאלקטים, סגנונות מוזיקליים ומנהגים. כל אלו יוצרים תמהיל מרתק להפליא, כשלא נדיר לפגוש ברברי דובר צרפתית מתובלת בשלוחית, או יהודי שידבר בערבית מתובלת בעברית. כך, בעת שתשוטטו ברחובות העיר, תשמעו מוזיקה אפריקאית לצד שירים של אום-כולתום ופאריד אל-אטרש המצריים, מוזיקה ברברית או ניגונים אנדלוסיים, שאנסונים צרפתיים ומוזיקה מודרנית מלהיטי ה-MTV. כן, תפגשו מגוון מרתק של אנשים צבעוניים - נשים לבושות ג'ינס, לצד אלו העוטות ג'לביות מסורתיות כשרעלות מכסות את פניהן לחלוטין.

סמלה של העיר

הקוטוביה ) Koutoubia( - צריח המסגד המתנוסס מעל לעיר, הפך לסמלה של מרקש, כשהוא זוכה לצילומים מכל זווית אפשרית. המסגד נבנה במאה ה-12, על ידי יעקוב אל-מנצור, ששלט גם על ספרד. רחבת המסגד שמשה בימי העבר לסוחרי ספרים וכותבים למיניהם, ומכאן נגזר השם 'קוטוביה' )מהמילה 'כיתאב'(.
מראש הצריח, קרא המואזין למאמינים חמש פעמים ביום ועבור החרשים הונף דגל - כך ידעו כולם שהגיעה שעת התפילה. כל צד במינרט המרובע קושט בדקורציה שונה, על פי מיטב האומנות ההיספנו-מאורית, והוא שימש דגם לשאר הצריחים שנבנו ברחבי מרוקו.

בראש המינרט בוהקים שלושה כדורים מוזהבים, שהתחתון בהם מלא באדמה )ממנה באים ואליה חוזרים(, האמצעי בקמח )כי ללא קמח אין חיים( והעליון במלח )המוסיף טעם לחיים(. בנוסף, הוא מעוטר בכדור זהב קטן, בצורת דמעה. על פי המסורת, אשת הסולטן לא התאפקה באחד מימי צום הרמאדאן ואכלה אפרסק, ובכדי לכפר על החטא נאלצה להתיך את כל תכשיטי הזהב שלה. כך - בכל מרוקו מתנוססים שלושה כדורים בראש הצריח, ורק במרקש ישנם ארבעה.

הלב של מרקש

ג'מע אל-פנא )'כיכר המחוסלים'( היא לבה הפועם של מרקש - זוהי כיכר ססגונית, שכולה תיאטרון חי )בחינם(, שנועד בראש ובראשונה לבדר את המקומיים. הכיכר אינה מתהדרת במונומנטים ארכיטקטונים, וההווי השורר בה הוא זה שהופך את חווית הביקור בה למרתקת. הכיכר הפכה מוקד משיכה לתיירים, אשר עוברים ממעגל למעגל עם מסרטות ומצלמות שלופות, המוכנות ומזומנות להנציח את שפע ההתרחשויות המרתקות. כל יום, בשעות אחר הצהריים מתקיימים בכיכר שלל מופעי רחוב ססגוניים - מספרי ספורים, מגידי עתידות, עוקרי שיניים, מרקידי נחשים, רקדנים, זמרים, נגנים, עושי כשפים, קוראים בקלפים, שחקני תיאטרון עממי, מתאגרפים ומה לא? כולם נהנים וצוחקים. אז מי צריך טלוויזיה, כשניתן לראות שפע של מופעים חיים ואותנטיים. בין שלל התיירים, הנופשים והמבקרים, מסתובב מוכר המים עם תלבושתו הססגונית, לראשו כובע ענק המעוטר בגדילים, ופעמון וספלים קטנים תלויים על גופו. אומנם כבר לא קונים יותר את המים מנאד עור, אך זהו גימיק תיירותי טוב לצילום, ובעיקר - לעסקים.

מי שחפץ לספוג בשקט את שפע המראות והצלילים, הקולות והריחות, מוזמן לאתנחתא על גג אחד מבתי הקפה הפזורים סביב הכיכר, שם יוכל ללגום כוס משקה מרענן, ולהשקיף על כל ה"הוררה" - הקרנבל הזה.

מוסיקה, קולטורה ונשים

זה הזמן לחפש את המוזיקה המשכרת של ה"עיסווייה" וה"גאנואה" – שרידי כתות שונות, המנגנות מוזיקת טרנס אפריקאית. את ה"גנאואה" או ה"במברה", ניתן לזהות לפי גלימותיהם האדומות והמצנפת האדומה אשר על ראשם, המקושטת בקונכיות ובחרוזים עם גדילים במרכז. הם אוחזים בידיהם "עאראעאב" - קסטנייטות ענקיות, ותוך הקשה בכלים הם מרקדים, מקפצים ומסובבים את ראשם מצד לצד - הכל לפי הקצב, שהולך וגובר עד שהגדילים המקפצים נראים ככובע נוסף. זהו מופע מרהיב ומהפנט, הנמשך כל עוד יש צופים בסביבה.

ארמון הבהייה שימש כמקום מושבו של הויזיר הגדול - אחמד בן מוסא, אשר כונה - "בא אחמד". אותו ויזיר היה עבד שחור, איש ערמומי ואכזר. כאשר מת המלך מולאי חסן, הוא שמר בסוד את דבר מותו, עד להכתרתו של יורש העצר עבד-אל-עזיז בן ה-12. "בא אחמד" הפך ליועצו ועוזרו של הנסיך, ולמעשה - הוא שלט בפועל בממלכה, ולאחר שהתעשר, בנה את ארמון הבהייה במשך 10 שנים. ל"בא אחמד" היו ארבע נשים ועשרים ושתיים פילגשים, ומספרים כי נהג לתנות אהבים מול נגנים עיוורים. בהייה - אשתו היפה והאהובה מכולן, העניקה לו את בנו בכורו ועל כן הוא קרא לארמון המפואר על שמה. הפילגשים הסתובבו בחצר רחבת ידיים והורשו להציץ בנעשה בגן הסמוך, מחלונותיהן המסורגים - חיים בכלוב של זהב, עם גנים פנימיים ומזרקות, חדרים מרוצפי שיש, עבודות אמנות יפיפיות וגילופי עץ ארזים.

חמודותיה של עיר

מלון ממוניה נחשב לאחד מבתי המלון היוקרתיים ביותר בעולם. הוא שימש כמקום מושבו של יורש העצר, עד שהצרפתים הפכוהו למלון פאר  מוקף גנים יפיפיים, אשר זכה לשכן אורחים מפורסמים ורבי מעלה, ביניהם גם וינסטון צ'רצ'יל. מומלץ להגיע למקום בשעות אחר הצהרים, לבושים היטב )לא נותנים להיכנס למקום עם ג'ינס ונעלי התעמלות( וליהנות ממשקה קל בלובי ומאווירת ההדר של המקום. בשעות הערב, מומלץ להגיע לקזינו של המלון, גם אם לא מהמרים, ולו בכדי לספוג את יופיו של המקום וייחודו. 

המנרה )Menara( - מאגר המים, נבנה על ידי האלמווחידין, בכדי לפאר את האימפריה שהשתרעה מספרד ועד סנגל, ובירתה - מרקש. המאגר שימש להשקיית מטעי הזיתים שמסביב ולאימון חיילים בשחייה, ומימיו הגיעו מן השלגים המופשרים של הרי האטלס. יש לציין, כי בימי מצור על העיר, נודעה למאגר חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה. סביב המנרה נהגו גם יהודי מרקש לחגוג את חגיגות המימונה ולקבל את פני האביב, בפיקניק בין הבריכה למטע הזיתים. גני מז'ורל ) Les Jardins Majorelle( המרהיבים, הם פנינה נפלאה בלב המדבר. הגן הוקם על ידי הצייר ז'ק מז'ורל ונרכש על ידי המעצב הנודע - איב סן לורן. זהו גן יפיפה ומטופח להפליא, מוקף חומה וטובל בצמחייה שופעת ואוסף קקטוסים נדיר, סביב בריכות, שבילים וסככות עץ צבועות בכחול עמוק. ברבות השנים, הפך הסטודיו של האומן למיני-מוזיאון לאמנות המרוקאית, עם אוסף פריטי איב סן לורן - שטיחים, קרמיקה, תכשיטים, טקסטיל, ולצד אלו - גלריה עם ציוריו האוריגינליים של מז'ורל, המתארים את נופי מרוקו.

מדרסת בן יוסף שימשה סטודנטים למגורים וכבית ספר ללימודי הקוראן, והיא שוכנת במבנה הגדול ביותר בעיר העתיקה. כאן מתגלה האמנות ההיספנו-מאורית במלוא הדרה ותפארתה - אין בה פינה שלא כוסתה בגילופי עץ, בסטוקו או בזלייז )מוזאיקה מרוקאית(. המדרסה, אשר נבנתה במאה ה-14, על ידי המלך המרינידי אבו אל חסן, שופצה בתקופה מאוחרת יותר בסגנון אלהמברה, על ידי המלכים הסעדים.

תבלינים ושיקויים

בג'מע אל פנא, בין כל האטרקציות השונות והמשונות, יושב לו עוקר השיניים. העוברים ושבים צוחקים למראה מבחר השיניים התותבות, המוצגות לראווה על שולחנו הקטן, אך הוא בשלו - "כואבת לכם השן? אין בעיה, אעקור לכם אותה בזיל הזול. תראו את הצבתות בעזרתן אני עוקר!". מפחיד! אך הוא ממשיך - "אל פחד. אתם רואים את הבקבוקון הקטן הזה? לא תחושו שום כאב. מריחה קטנה על החניכיים תשתק לכם אותן למספר דקות". מי שהשתכנע, מוזמן להיכנס לטיפול... חנות התבלינים היא עולם ומלואו, עם מיני עשבים מיובשים, חלקי בעלי חיים מפוחלצים או מיובשים, צפרדעים, לטאות, מקור חסידה )ואין הכוונה
לצמח המוכר במחוזותינו(, עור נחש, עקרבים, שערות גמל ומיני מינרלים. זה המקום למצוא תרופה לכל צרה - נגד עין הרע, עקרות, אימפוטנציה, כשפים, אקזמה, כאבי ראש ועוד. מי שהמציא את הויאגרה, למשל, חשב בוודאי שגילה את אמריקה. הוא כנראה לא ידע שהויאגרה הומצאה במרקש מזמן. לכו לחנות התבלינים,
שם יציעו לכם אפרודיזיאק - ויאגרה טבעית לגבר, או צמחים מיוחדים "מחממים" לאישה. מבטיחים שזה פועל, ושאחרי ששותים - "המנוע עובד נון-סטופ".

פנטזיה מרוקאית

הפנטזיה, היא גולת הכותרת של הביקור במרקש - מקום מהאגדות, מסיפורי אלף לילה ולילה, ובו יש לקנח את הביקור במרקש )מומלץ לשלב את הביקור עם ארוחת ערב מרוקאית כיד המלך(. בשטח חקלאי עצום, הוקם מקום יוצא מהכלל - נבנה מתחם יפיפה שכמו לקוח מן האגדות, עם אוהלים מאובזרים במיטב המסורת המרוקאית ועם רחבה למופעים.

לפני הכניסה לאתר, ניצבים בשני טורים פרשים עם רובים שלופים ומקבלים את פני הבאים. בכניסה המרהיבה ביופייה, שוכנת מערת עלי בבא קסומה, בה מוצגים מגוון פריטים אותנטיים - תלבושות מסורתיות ואביזרי חתונה מכל רחבי מרוקו. נכנסים ל"פנטזיה" ופוגשים בלהקות זמרים ונגנים, הלבושים בתלבושות ססגוניות להפליא. מלצר בלבוש מסורתי מוביל את הבאים לאוהל, ובין ביס מענג אחד למשנהו מופיעות הלהקות השונות, המציגות רפרטואר עשיר וססגוני של שירה, נגינה וריקודים. בסיומה של הארוחה, מוזמנים האורחים לרחבה החיצונית, שם ייהנו ממופע של רקדנית בטן, המובלת למקום על גבי אפיריון מהודר, הנישא על גב גמל. האורחים זוכים לחזות במופע מרהיב של אקרובטיקה על סוסים דוהרים )תוך יריות באוויר!(, ולסיום - זוג על שטיח מעופף עובר באופק מעל ומנפנף לאורחים לשלום. כתובת אש עם "שלום" בכמה שפות נדלקת, מוזיקה נשמעת ברקע, ומגוון להקות חולפות על פני האורחים, כפרידה מאירוע מלהיב ויוצא דופן.


הכתבה לקוחה ממגזין מרוקו למנויים

עשה מנוי חינם עכשיו להרשמה לחץ כאן

 דיסקברי מציעה טיול מאורגן למרוקו כולל ביקור בערים החשובות ביותר במרוקו.