ביולי 1884 עמלו מספר בנאים יוונים על שיפוץ רצפת כנסייה בעיר מדבא (Medaba) שבעבר הירדן. תוך כדי השיפוצים נמצאה רצפה עתיקה של פסיפס שנוצר במאה השישית לספה"נ, המתאר את אחת המפות החשובות ביותר של העולם העתיק.
מפת מידבא, שהתפרסמה בעולם כולו, מתארת את המזרח התיכון: הנילוס ומצרים, ים המלח, וערים רבות באזור. הדבר המעניין הוא שבעוד כל עיר ועיר מיוצגת במפה באמצעות בית אחד או שניים, הרי שהעיר ירושלים נראית גדולה פי עשרות מונים מכל אחיותיה.
האומנים הנוצרים שעמלו על המפה רצו להראות את גדולתה וחשיבותה של העיר, היושבת לתפיסתם במרכז העולם, ולכן תיארו אותה כגדולה מכל עיר אחרת. במפה נראים בבירור כנסיות, שערים, ורחוב עמודים מפואר וארוך, החוצה את ירושלים מצפון לדרום. היות ובירושלים לא הכיר איש רחוב עמודים מפואר, לא יוחסה לעניין זה חשיבות רבה.

פעמי משיח
למעלה משמונים שנים חלפו מאז גילוי המפה בעבר הירדן, וירושלים מצאה את עצמה שוב במלחמה. במהלך מלחמת ששת הימים נכבשו שטחים נכבדים מממלכת ירדן, ובהם שטחי העיר ירושלים.
הישראלים חשו שפעמי המשיח קרובים כאשר אוחדו שני חלקי העיר, והמונים נהרו לעיר העתיקה, בכדי להתפלל בכותל המערבי, ולהלך בחורבות הרובע היהודי, שנפל בקרבות מלחמת העצמאות.

רבים נשבעו אמונים לעיר, והביעו את רצונם לשוב וליישב את הרובע. למרות הרצון העז לפנות מיד את ההריסות, ולהתחיל בבנייה מחודשת, השכילו הארכיאולוגים להשהות את התהליכים, ולנצל את הזדמנות הפז של אפשרות חפירה במקום כה חשוב, אך נטוש מתושבים.
אז נשלפה מפת מדבא העתיקה מהמחסנים, ולראשונה נעשה ניסיון לנווט ולמצוא את האתרים המוזכרים בה. הארכיאולוגים "מזרחו" את המפה (בעבר היו מפות עתיקות מופנות לא לצפון, אלא למזרח, לאוריינט, ומכאן המילה אוריינטציה, שמשמעה התמצאות), ומצאו את הקארדו, הרחוב הרומאי המפואר.

גילויים מרתקים
חפירות נוספות העלו אתרים מרתקים נוספים מהתקופה הרומאית, שחשפו עדות ייחודית לתקופת בית המקדש השני. בית המידות (הרובע ההירודיאני) והבית השרוף הם שני האתרים, המצביעים יותר מכל על הבדלי המעמדות שבין הכוהנים לפשוטי העם.
הבתים המפוארים והגדולים לא היו מביישים אף את המפוארות שבווילות של עשירי המאה ה-21, וכללו פסיפסים מפוארים, מקוואות, וחדרים עטורי פרסקו נהדר בטעם יוקרתי.

בתים אלו, הממוקמים במיקום הטוב ביותר בעיר, במורד הרובע היהודי, ומול נופי המקדש, היו כנראה שייכים לכוהנים הגדולים, ששירתו בקודש. עניי העיר חיו בימים הקדומים בעיר התחתונה בבתים פשוטים הרבה יותר. בכל הבתים התגלו שרידי אפר ושריפה. בבדיקת מעבדה לתיארוך האפר (בדיקת פחמן 14) הסתבר שזמן השריפה תואם את סביבות שנת 70 לספה"נ, היא שנת חורבן ירושלים. דווקא בשל הפאר וההדר המאפיינים את הבתים מהווה האפר עדות מצמררת לחורבן העיר בידי הרומאים.

משקמים את הרובע
מיד בסיום החפירות הארכיאולוגיות החלו בתי הרובע היהודי להיבנות מחדש, וכך נוצר מצב מצחיק: הרובע ממוקם בתוך העיר העתיקה, אך כמעט כל בתיו הם חדשים. בשימור ובבנייה המחודשת ברובע היהודי נשמרו האלמנטים המאפיינים את העיר העתיקה: בנייה באבן הירושלמית, כיפות אבן לקירוי הבתים, ובנייה נמוכה (למעט אולי במקרה של ישיבת הכותל).

בלב הרובע שוחזרו ארבעת בתי הכנסת החדשים, וכיום עומלים הבנאים על הבנייה המחודשת של בית הכנסת "החורבה", שנהרס פעמיים בהיסטוריה: פעם אחת במאה ה-17, זמן קצר לאחר בנייתו בידי האשכנזים, בני לווייתו של רבי יהודה החסיד, שהסתבכו בחובות, והפעם השנייה בידי כוחות הלגיון הירדני, שכבשו את האזור במלחמת העצמאות.

חלק בלתי נפרד מהרובע היהודי הוא הכותל המערבי: החומה המפורסמת ביותר בעולם. בימים בהם בית המקדש ניצב על תילו בירושלים, לא ייחס איש חשיבות מיוחדת לכותל המערבי. היה זה רק אחד מארבע החומות שהקיפו את המתחם האדיר של בית המקדש.

שני שרידים נותרו מהמקדש הגדול של הורדוס: האחד הוא הרחבה הגדולה עליה עמד, והשני הוא החומות. לא רק הכותל המערבי שרד את ההרס הרומאי, אלא כל ארבעת החומות שבנה הורדוס, ניצבות עד היום על תילן באבנים הגדולות והמקוריות.
איך קרה, אם כך, שדווקא הכותל המערבי הוא שזכה בקדושה, והוא המקום אליו נושאים היהודים את ליבם ותפילותיהם?
לכך שתי סיבות: הראשונה דתית, בשל קרבתו של הכותל לקודש הקודשים, לב ליבו של המקדש. היות והמקדש נהרס נותר הכותל הדבר הקרוב ביותר אל טבור המקדש, וכך זכה בקדושה.
הסיבה השנייה היא פרקטית. במשך 600 שנה של שלטון מוסלמי (בתקופות הממלוכית והעות'מאנית) היה הכותל המערבי המקום היחידי שאליו הורשו היהודים להתפלל. הסיבה הפרקטית, או הדתית, או שילוב של השתיים, קבעו לעד את קדושתו של הכותל.