פרהיסטוריה

 

האי  סרדיניה הוא אחד המקומות העתיקים ביותר באירופה בהם ביקר האדם, עוד מהתקופה הפליאוליתית. למרות זאת, יישוב קבוע החל בו רק התקופה הרבה יותר מאוחרת, בתקופה הניאוליטית, סביב 6000 לפנה"ס.

מוצאם של תושבי האי הוא מאזורים שונים בעולם העתיק. ההשערה היא, כי האדם הראשון שהגיע לאי, נחת מארץ האם איטליה, מאזור הנקרא אטרוריה, והוא אביהם של תושבי צפון-סרדיניה ואזור גלורה. מוצא תושבי מרכז האי, המתגוררים באזור האגמים המלוחים של קאברס וסאן-גיאוסטה, הוא ככל הנראה מחצי האי האיברי, בעוד שתושבי הדרום, אלו שהקימו את מושבם באזור קליארי, מוצאם מעמים עתיקים שונים.

צורת ההתיישבות הראשונה באי הייתה של קבוצות שבטיות שאכלסו  כפרים קטנים, פזורים, מחולקים למדינות קטנות, דוברי שפות שונות ובעלי מנהגים ייחודיים לכל קבוצה. ככל שעבר הזמן, פיתחו עמי סרדיניה שפה ומנהגים משותפים, אך נותרו מפורדים מבחינה פוליטית למדינות שבטיות קטנות יותר. בכפרים הקטנים בהם התגוררו התושבים היו בקתות אבן, אשר דומות להן ניתן למצוא גם כיום בכפרים קטנים ופרימיטיביים הפזורים ברחבי סרדיניה.

בערך מ-1500 לפנה"ס ואילך, נבנו הכפרים למרגלות מבני ענק חרוטיים מאבן שנקראו נוראגים. אלה הם המבנים המאפיינים את העולם העתיק של סרדיניה והם פזורים בכל רחבי האי. גבולותיהם של השטחים השבטיים בימים הרחוקים ההם סומנו ונשמרו על-ידי מבנים נוראגים קטנים יותר, שהוצבו על גבעות בעלות חשיבות אסטרטגית מבחינת תצפית על האויב. כיום קיימים בסביבות ה-7000 מבנים נוראגים, הפזורים בכל רחבי סרדיניה ונשתמרו במידה כזו או אחרת.

 

העולם העתיק

 

בסביבות 100 לפנה"ס החלו הפניקים לנחות לחופי סרדיניה בתכיפות הולכת וגוברת. נמלי האי היו נקודה נוחה למעגן ספינותיהם, לצרכי מנוחה, הצטיידות או מחסה מסערות, בהפלגותיהם בים התיכון. נמלי העגינה העיקריים היו קליארי (קראליס), נורה, בית'יה, סולציס, ת'ארוס, בוסה, טורס ואולביה. מקומות אלו הפכו במהרה לשווקים חשובים, ומאוחר יותר לערים של ממש מאוכלסות על-ידי משפחות פניקיות אשר עסקו בסחר הן בים הפתוח והן בפנים היבשת הסרדינית-נוראגית.

בשנת 509 לפנה"ס, כאשר הפניקים פשטו יותר ויותר לפנים היבשת, התקיפו הסרדיניים המקומיים את ערי החוף. הפניקים, מצידם, פנו למלכי קארתגו לעזרה. הקארתגים, לאחר מספר ניסיונות, הצליחו לכבוש את האזור ההררי ביותר באי, שנקרא מאוחר יותר בשם ברבאג'יה. במשך 271 שנה שגשגה התרבות הקארתגית (פונית) לצד התרבות הנוראגית, עד שבשנת 238 לפנה"ס, הקרתאגים, שהובסו על-ידי רומא במלחמה הפונית הראשונה, מסרו את סרדיניה לידי הרומאים והיא הפכה לפרובינציה רומית. השלטון הרומי נמשך 694 שנים ארוכות, במהלכן ניסו תושבי סרדיניה למרוד בשלטון מספר פעמים, אך למרות ניסיונות המרי הייתה התרבות הרומית חזקה מהם, ותושבי המקום אימצו אט-אט את השפה והתרבות הלטינית.

בשנת 456, עם שקיעת האימפריה הרומית, פלשו הוונדלים לערי החוף הסרדיניות. הם שלטו באי עד שבשנת 534 הובסו על-ידי הקיסר ג'אסטין איאן, וסרדיניה הפכה ביזנטית. תושבי האי קיבלו על עצמם את הנצרות, מלבד תושבי מרכז האי באזור ברבג'יה.

בשנת 710 החלו הערבים, שכבשו את צפון-אפריקה, ספרד וחלק מצרפת את מתקפותיהם על חופי סרדיניה. התושבים נטשו אט-אט את עיירות החוף ואת הערים. כתוצאה מתקיפות אלה, השליט הביזנטי חילק את כוחותיו הצבאים והאזרחיים ל-4 מדינות: קליארי, טורס, ארבוראה וגאלורה. ערים מדינות אלה הפכו בשנת 900 לעצמאיות ודמוקרטיות, כשענייני הציבור הוחלט על-ידי נציגי הציבור באסיפות-עם. לכל אחת מהן היו גבולות גיאוגרפיים ומסחריים, פרלמנט, שפה, סמלים ועוד.

+ארבעת הממלכות נלחמו ביניהן על שליטה במשך מאות שנים, עד שבשנת 1409, מרטי הצעיר, מלך סיציליה ונצר לממלכת אראגון, הביס את השליטים הסרדיניים. הוא לאחר מכן נפטר ממלריה בקליארי, וכתר אראגון הועבר לידי הקאסטיליאנים ובעיקר לשושלת פראן.

 

התקופה המודרנית

 

בשנת 1479, כתוצאה מהאיחוד בין פראן השני מאראגון ואיזבל מקאסטיל, נולד כתר ספרד. אפילו ממלכת סרדיניה הפכה ספרדית. בעקבות הכישלונות הצבאיים כנגד המוסלמים והאלג'ירים, ובניסיון להגן על הטריטוריות הים-תיכוניות מפני ההתקפות הפיראטיות של הברברים האפריקניים, חיזק קרלוס החמישי מספרד את סרדיניה בשרשרת מגדלי תצפית לאורך חופיה. בסרדיניה נותרה איברית לאורך יותר מ-400 שנה, לאורכן התבוללו בה מנהגים ספרדיים, תלבושות וסגנון חיים.

ב-1708 עברה השליטה בסרדיניה מידיים ספרדיות לאוסטריות. ב-1717 חזר השלטון לספרד. ב-1718 הועברה המנהיגות לדוכס סאבוי. ב-1847 החלו מלחמות העצמאות בסרדיניה. בשנת 1861 הפכה סרדיניה לחלק מהמדינה האיטלקית שהוקמה.

ב-1946 הפכה איטליה לרפובליקה, וסרדיניה הפכה לחת מ-20 מחוזותיה, עם 1,700,000 תושבים.

 

הנוראגים

 

המבנה המאפיין ההיסטורי הבולט ביותר בסרדיניה, הנוראג, הוא מגדל ענק בנוי מאבנים מונוליתיות, מסותתות באופן גס ומונחות אחת על השנייה. בסרדיניה ישנם מבנים רבים, ומקורם הוא עוד מלפני -3000 שנה. מקור השם נוראג הוא מהמילה "נור", שפירושה מבנה חלול.

הנוראגי יכול לעמוד בפני עצמו, או כחלק ממכלול נוראגים, בקומפלקס המקושר בקירות ומבנים שונים. בקרבו ימצא תמיד גם כפר מגורים. במגדלים נוראגים רבים יש מספר קומות, כשגרם מדרגות הנמצא באזור החלול של המבנה מקשר בין הקומות. בחלק מהנוראגים יש חדרים נסתרים, בדרך-כלל ליד הכניסה.

ההנחה הרווחת היא שהנוראגים שימשו להגנה פאסיבית, אבל אין חומר כתוב המסביר במדויק לשם מה נבנו, מלבד פסקה בכתב רומי אחד המציינת עד כמה קשה היה לכבוש נוראגי עליו הגנו אנשים. לא כל נוראגי הוא נגיש ולא בכל אחד ניתן לראות את תוכו. אחד הנוראגים שהשתמרו בצורה טובה ויש אליו נגישות ברכב נקרא SU NORAGHI DI BARUMINI  . האתר נמצא כ- 60 קילומטר צפונית לקליארי. נמצא בו מגדל מרכזי שנבנה לפני כ-3500 שנה. בנוסף נמצאו בו שרידים נוראגים, פוניים ורומיים. סביב המגדל נמצאו שרידי כפר שנבנה במאות ה-13-14 לפנה"ס.

באזור סאסרי נמצא קומפלקס נוראגי נוסף בשם SANTA ANTINA. גם שם נמצאו שרידי מגדל מרכזי וסביבו 3 מגדלים קטנים יותר.

ברחבי האי נמצאו שרידים נוספים מתקופת הנוראגים, ביניהם יצירות פיסול קטנות מברונזה הנקראות "ברוזנטי". יצירות אלה מתארות לוחמים, חיות, מבנים נוראגים וסירות. מהתמונות שנתגלו עולה תמונת ציוויליזציה ובה תושבים שרובם חקלאים ורועי-צאן, כאשר בני המעמד העליון הינם לוחמים. במוזיאונים של קליארי וסאסארי מוצגים שרידים רבים מתקופת הנוראגים, ביניהם ניתן למצוא דוגמאות רבות לאומנות הנוראגית בדמות פסלונים, חפצי נוי וכלי נשק.

 

 

האי השני בגודלו בים התיכון

 

ברדיניה הינו האי השני בגודלו מבין איי הים-התיכון לאחר סיציליה. האי מרוחק כ- 380 ק"מ בקו אווירי משדה-התעופה ברומא. ניתן להגיע אליו בטיסה או בהפלגה.

ברדיניה מאופיינת בטופוגרפיה מגוונת: הרים וצוקים חדים ותלולים, עמקים וגאיות, מישורים ורצועת חוף יפהפייה ובתולית המקיפה את כל האי. האי משמש כאחד מאסמי התבואה של איטליה. הנוף באי אינו ירוק אלא צהבהב, ודומה לנופי איי יוון.

האי גדול מאוד, כ- 350 ק"מ אורכו מהנקודה הצפונית ביותר לנקודה הדרומית ביותר בקו אווירי. בשל הדרכים הגרועות, המרחקים ממקום למקום ארוכים עוד יותר. לכן, מומלץ לטייל באי במשך מספר ימים, ובכל לילה ללון במקום אחר.

אפשרויות השהייה בסרדיניה מגוונות ביותר:

• ניתן לערוך טיול בעקבות ההיסטוריה של האי, להתרשם מהשרידים שנשתמרו ולבקר בכפרים, בעיירות ובערי האי, וכמובן במאות החופים הפזורים סביב האי.
• אפשרות אחרת היא לבחור באחד מבתי המלון המפוארים, יותר או פחות, הממוקמים באחד החופים המרהיבים באי, ולהתמקם בו במשך מספר ימים, בהם תוכלו ליהנות מנופש מהמם באווירה ורמה אחרת.

האי סרדיניה נכבש פעמים רבות על-ידי היוונים, הפיניקים, הרומאים, הפיזניפ, בני גנואה והספרדים. במהלך כל הפלישות הללו שמרו בני המקום על זהות הייחודית ואופיים. כיום תושבי האי מתפרנסים בעיקר מחקלאות , דיג ומעט תעשייה. שפתם של בני המקום שונה מהאיטלקית השגורה בשאר חלקי המדינה ודומה יותר ללטינית.

גם אוכלוסיית חיות הבר שנותרה באזור היא ייחודית, והיא כוללת חמורים לבקנים, נשרים מסוג GRIFFON וסוסי בר ננסיים – זן שלא ניתן למצוא אלא בסרדיניה.

המטבח המקומי של סרדיניה רבגוני לא פחות מההיסטוריה שלה, ומבוסס על התוצרת הזמינה והזולה ביותר לאותו אזור. אזור החוף מתאפיין במנות הדגים ומאכלי הים שלו. קיימות כאן גרסאות רבות למרק דגים כגון BRODETTO  ו-BURRIDA.

BOTTARGA – ביצי טונה מיובשות, המוגשות מגוררות מעל פסטה חמה. בפנים האי ניתן לטעום מגוון משובח של מנות המסתמכות על תוצרי המשק החקלאי. כדאי לטעום מגבינת הפקורינו: גבינה מחלב כבשים שתופסת את מקומה של גבינת הפרמזן הנפוצה באיטליה.

PANE FRATTAU – לחם שכאשר טובלים אותו בנוזל, הוא מקבל צורה של יריעות פסטה גדולות, ואז מפזרים עליו רוטב עגבניות, ביצים ופקורינו.

CARTA DA MUSICA – לחם בסגנון סרדיני – לחם דקיק הנראה כמו פיתה דקה כנייר, עליה מטפטפים שמן זית וזורים מלח. הוא מוגש יחד עם לחמים איטלקיים אחרים כמו הג'יבטה והפוקצ'ה, ליד מנות האנטיפסטי בתחילת כל ארוחה.

CULINGIONIS AI FROMAGGIO – רביולי במילוי גבינה ברוטב בשר.

MUGGINI AROSTO NET SALE – דג אפוי בציפוי מלח.

SEADAS – חטיפים של גבינה מטוגנת בשמן זית.

PORCHEDDU – נתחי בשר חזיר בעשבי תיבול על שיפודים צלויים על האש.

 

קליארי

 

בירת סרדיניה, עיר נמל יפהפיה. בקליארי חיים כ-250,000 איש והיא ממוקמת בסמוך לעמק משופע בביצות ובריכות מלח. העיר בנויה על מדרון הר בפסגתו נמצאים שרידי העיר העתיקה, ולמרגלותיו רחובותיה ובניניה של העיר החדשה. רחובות העיר גולשים אל עבר הנמל בו עוגנות מעבורות וספינות רבות המגיעות מארץ האם או ממדינות אחרות.

העיר הוקמה על-ידי הפניקים, הפכה לעיר נמל חשובה בתקופת הקארתאגים, ולאחר מכן הורחבה על-ידי הרומאים אשר קראו לה קראלס. כיום התפתחה לעיר נמל הומה ואזור של תעשייה כבדה.

חלק שלם של העיר, הממוקם על פסגת ההר, נשתמר מהתקופה הרומית ומימי הביניים והוא כולל את האמפיתיאטרון הרומי (החצוב מאבן גיר לבנה), את "באסטיונה די סן רמי" – מצודה המהווה חלק מביצורי העיר העתיקה, ואת "טורה די סן פאנקראציו" – מגדל מרשים מהמאה ה-14 הבנוי בסגנון פיזאני. בעיר נמצא המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה, שהוא המוזיאון המרכזי והעשיר ביותר בסרדיניה. בביקורנו ב-4 קומות המוזיאון התרשמנו משרידי העולם העתיק שנמצאו באי מתקופת הנוראגים, דרך התקופה הרומית ועד לימי הביניים, ובעיקר מה-"ברוזנטי", פסלי הברונזה הקטנים המאפיינים את התרבות הנוראגית.

אחד הרובעים היפים ביותר של העיר נקרא קאסטלו. הרובע נבנה בתקופת ימי הביניים ושימש כמרכז הפוליטי והאזרחי של העיר. היום ניתן לטייל בסמטאותיו הצרות ולהתרשם מחנויות העתיקות והאומנות, וכמובן מחנויות האופנה. רחובותיה של קליארי צרים, בנייניה צבעוניים, בנויים בסגנון אדריכלי המאפיין ערים רבות באיטליה. נעים לשוטט ברחובות העיר בשעות אחר-הצהריים. מומלץ לעשות זאת לאחר השעה 17:00, שעת יקיצת התושבים ממנוחת הסיאסטה המפורסמת, האופיינית לתושבי איטליה, ושעת פתיחת החנויות.

אחת המסעדות המומלצות בעיר היא TRATTORIA LILLICU , הנמצאת ברחוב ויה סרדיניה 78. השולחנות במסעדה בנויים מלוחות שיש, ובקירות המסעדה כרויים חלונות עגולים, המדמים ישיבה בתוך ספינה. בתפריט מבחר נפלא של מאכלי ים: דגי אדרון מצופים בבלילה דקה ומטוגנים בשמן עמוק, דגי אדרון בריבת בצל, ועוד. כמו כן, מנות סרדיניות טיפוסיות: ספגטי ברוטב קיפודי-ים (AI RICCI ), ספגטי ברוטב ביצי טונה (ALA BOTTAGA), ועוד.

לעיר יש גם חוף יפהפה, תחום בצידו האחד בשרשרת הרים קטנה. החוף נמצא במרחק של כ- 4 ק"מ ממרכז העיר ונקרא "פואטו". רצועת החוף הזו מכילה חול זהב וים נקי, ומתאימה לצעירים במראה וברוח כאחד. החוף גדול ומסודר, משופע בברים ובתי-קפה קטנים, סביבם שולחנות מפוזרים על פני החוף.

    

מקליארי לברבג'יה

 

על-מנת להתרשם מתרבות האי העתיקה מתקופת הנוראגים מומלץ לטייל במרכז האי.

נוסעים מקליארי על כביש 131 צפון-מערבה לכיוון אוריסטאנו. בפנייה לעיירה סנלורי ופורטיי בכביש 197 פונים לכיוון צפון-מזרח ונוסעים באזור חקלאי. מימין ומשמאל שדות חיטה צהובים וגידולים חקלאיים שונים. בדרך מומלץ לעבור דרך עיירונת קטנה בשם ווילאמר, שזהו המקום הבנוי סביב כביש אחד. העיירה נראית במבט ראשון כעיירת רפאים נטושה לחלוטין. לאחר חיפושים מצאנו כמה זקנים יושבים מחוץ לבית הקפה המקומי ומעשנים. מה שמייחד את המקום הוא ציורי קיר ססגוניים שציירו תושבי המקום על קירות מבנים רבים בכפר.

משם ממשיכים לאתר החשוב ביותר באי, מבצר סונוראקסי, הממוקם בין העיירות טואילי וברומיני. באתר מכלול ענק של נוראגים, הכולל מגדל מבוצר מרכזי שנותר בשלמותו בגובה של כ- 20 מ'. המגדל חלול וסביבו חומה ושישה מגדלים מבוצרים קטנים יותר. כל מגדל בנוי מאבנים מוניליטיות, כאשר בבסיסו אבני יסוד ענקיות וכבדות, ומעליהן אבנים קטנות יותר ויותר. האבנים מונחות אחת על גבי השנייה ללא חומר מלט. מסביב למכלול הראשי שרידי הכפר הנוראגי שהקיף את המבצר ונבנה כנראה בתקופה מאוחרת יותר.

משם ממשיכים בנסיעה אל רמת-ג'יארה די-גאסטורי – פארק סוסי הגיארה הננסיים. אל המקום ניתן להגיע בכביש צר המתפתל לגובה של כ- 550 מטר מעל העיירה טואילי. בקצהו ניתן למצוא רמה שטוחה לחלוטין בה מצאו הסוסים הננסיים אזור גידול אידיאלי. זוהי מעין סוואנה שבה פזורים אגמי מים מתוקים. הסוסים הננסיים, שבטעות חושבים אותם לסוסי פוני בשל גובהם ( 1.20 מ' בלבד), רועים בנחת באזור האגמים. ניתן להגיע אליהם בצעידה מהירה במשך כ-20 דקות, או בנסיעה איטית במהירות של כ- 10 ק"מ לשעה, בג'יפ של אנשי השמורה שמביא אותך ליעד תוך כ-10 דקות. החיסרון בנסיעה זו הוא המחיר היקר שנגבה מהמטייל הבודד שמגיע למקום – עליו לשלם עבור כל עשרת המקומות שבג'יפ, כ-45 יורו. קבוצה של 10 אנשים שתגיע למקום תשלם את אותו מחיר. סוסי הגיארה הננסיים חיים בקבוצות הכוללות זכר דומיננטי אחד וסביבו 7-8 נקבות. תוחלת חיי הזכר היא 15 עד 20 שנה, ואז מחליף אותו זכר דומיננטי אחר. מרחוק נראים הסוסים שקטים ורגועים, אך הם פראיים למדי, ונהגי הג'יפ שומרים מהם מרחק על-מנת שלא להפחידם.

אתרים חשובים נוספים:

סאסארי – העיר נמצאת בצפון-מערב האי. נוסדה על-ידי סוחרים מפיזה ומגנואה במאה ה-13. בעיר נמצאת אחת האוניברסיטאות הגדולות בסרדיניה. ניתן למצוא בה מוזיאון ארכיאולוגי וקתדרלה יפה. בכל שנה במהלך חודש מאי נערך בעיר ה-"קוולקאטה סארדה" – פסטיבל עממי מקסים, הכולל תהלוכות ססגוניות ומרוצי סוסים.

אוריסטאנו – נוסדה בסביבות המאה ה-7 על-ידי תושבי תרוס, שנטשו את עירם מאימת שודדי הים הערביים. החלה לשגשג במאה ה-14 במהלך שלטונה של אלאונורה ד'ארבוריאה. בעיר כנסייה עם מגדל פעמונים בארוקי ובראשו כיפה צבעונית ומוזיאון עתיקות.

נאורו – עיר יפה, הממוקמת מתחת להרים סופרמונטה ומונטה אורטובנה בקצה אזור ברבג'יה. בעיר מוזיאון מסורות עממיות שבו ניתן לראות תלבושות, תכשיטים ועוד פריטים אתניים. בפסטיגל סגרה דל-רדנטורה ניתן לצפות בריקודים המסורתיים של האי ולהאזין לשלל הניבים המקומיים.

COST VERDE  – לאורך חופה המערבי של סרדיניה נמצאת רצועת חוף מדהימה, הכוללת חופים יפהפיים וחולות לבנים, אם כי על חלקים מסויימים ברצועה חלים חוקים המונעים פיתוח והשחתה של המקום.

חוף הברקת COSTA SMERALDA  משתרע לאורך 48 ק"מ בצידו הצפון-מזרחי של האי. המקום החל להתפתח בשנות ה-60, כשקבוצת יזמים לקחה את רצועת החוף היפה הזו והפכה אותו לאתר נופש ובו שפע מלונות יוקרתיים.

CALA GONONE  הוא כפר נופש על חופה המזרחי של סרדיניה, ממזרח לנאורו, דחוק בין הים לבסיס ההרים הגבוהים. זהו אתר נופש הומה וכפר דייגים עם חופי רחצה נפלאים. ממנו כדאי לבקר בחוף CALA DI LUNA , הידוע בזכות חולותיו הלבנים, ובמערת GROTTA DEL BUE MARUNO, המקושטת בצורות סלע מוזרות.