ימים -1-2 מפגש ראשון עם מרוקו טנג'יר

היום הראשון - היום הוקדש כולו למפגש ולטיסה מנתב"ג למרוקו , דרך מלגה . הגענו למלגה כמעט בחצות   ונסיעה לכיוון המלון ללינה .

 

היום השני - נסיעה של כ- שעתיים וחצי הביאה אותנו למעבורת  להפלגה לטנג'יר, לאחר  בקורת הדרכונים  עלינו לאוטובוסים  והמשכנו למערת הרקולס וכף ספרטל המקום המחבר בין  הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. משם המשכנו  למדינה  סיור ברחובות המלאח היהודי  ירדנו עד נמל הבית של טנג'יר. משם המשכנו למלון להתארגנות ארוחת ערב  ומי שרצה יצא להסתובב  בטיילת של טנג'יר. המעבורות יוצאות לספרד, שמרוחקת כ- 14 ק"מ בלבד ממרוקו. הן רק חוצות את מיצר גיברלטר המפורסם. טנג'יר הייתה תחת חסות ספרדית עד שנות השישים ורק אז הוחזרה למרוקו. זו עיר קוסמופוליטית, שירדה מעט מגדולתה ומההילה האקזוטית שאפפה אותה בעבר ובאה לידי ביטוי בסרטים רבים. מגורשי ספרד.

 

ימים 3-4: נסיעה לכיוון העיר טיטאון  הגעה לארמון המלך  סיור במדרחוב  והמשך  וטיפוס אל הרי הריף, שפשאוין  (שאויין)  העיר הכחולה התחלנו לטפס בהרי הריף. הנופים והצמחייה מזכירים את דרום ספרד ואכן, גיאולוגית, זו אותה שרשרת הרים. לפנות ערב הגענו לעיירה בשם שאואן או שופשאואן, עיירה ציורית הדבוקה להר. שאואן זה "קרניים", שמזכירות מעבר הרים ושופשאואן פירושו תראה את מעבר ההרים. האוטובוס טיפס בקושי עד מרכז העיר. משם המשכנו ברגל  לתוך העיר עד שהגענו לכיכר, בצד שמאל שלה מצוייה קסבה (מצודה) עתיקה ומסגד ואת שאר הצדדים תופסים בתי קפה ומסעדות  הרחובות צרים ותלולים יוצאים מהכיכר ובהם חנויות מזכרות ומסעדות ציוריות. ישבנו לאכול ארוחת צהריים  החברים התפזרו להם במסעדות הממוקמות  בכיכר .  מצד אחד, המואזין במסגד קרא למאמינים לתפילה וקבוצה גדולה של בעיקר מבוגרים עלו להתפלל. מהצד השני, התקרבו אלינו שני זקנים, שנראו בני 80, אחד עם תוף והשני עם כינור והתחילו לשיר שיר קצבי במרוקאית. לאחר הארוחה לטפס עוד לאורך המעיין הראשי, הזורם עד לשער בחומה המקיפה אותה. בדרך עברנו במקום ציורי, בו תיעלו את מי המעיין, כך שיזרמו לתוך מבנה שמשני צידיו יש מתקנים לכביסה ביד, עשויים בטון, כולל מקום להשרייה ולשטיפה, מכבסה שכונתית. כאמור, הגענו לשער העיר וקיבלנו הסבר על מגורשי ספרד היהודים והמוסלמים, שהקימו את העיר הזו ושבגלל האופי התלול שלה, איש לא יכול היה לכבוש אותה.

 

משם, התחלנו לרדת בסמטאות הצרות ומחזה מרהיב וייחודי מלווה אותנו לאורך כל הדרך: הקירות, הרחובות והדלתות צבועים ברובם בגוונים של כחול, שלא מהעולם הזה. מכחול עמוק ועד לתכלת בהירה. הבתים בנויים בהשפעה ספרדית ברורה, שנראית ברעפים הקטנים והעגולים. כאן ראינו את הדלתות המרהיבות שהעיר מפורסמת בהן ושלפיהם עשו את המזכרות. העיירה רק התחילה להתעורר וראינו אך החנויות הזעירות. תלמידים עם הטַבלִייֶה (התלבושת האחידה של מרוקו), יצאו לצעידה ארוכה עד לבית הספר, ואנו ממשיכים לצעוד עד הגעתנו לאוטובוס להמשך נסיעה לוואזן ומשם לפס.

לאחר תצפית אחרונה על העיר היפה הזו, המשכנו בנסיעה דרומה לכיוון העיר ווַאזַן, בה השתטחנו על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל, מקום שיש בו השראה עילאית. המשכנו בדרכנו לעיר פס העיר הדתית הגדולה של מרוקו   בדרך עשינו הפסקה לקפה שירותים.

סוף הנסיעה הביאה אותנו למלון חלוקת חדרים  ארוחת ערב. 

ימים 5-6: סיור בפס, טיפוס על הרי האטלס התיכונים וטיול בסהרה

 

היום החמישי – התחלנו את היום העמוס הזה בתצפית על העיר מהבורג' – המבצר הצופה עליה. פס נוסדה במאה השמינית, על ידי האידריסים והפכה לעיר המלוכה שלהם. בכך, הם הורידו את מקנס מגדולתה. העיר משכה משכילים רבים ובה נפתחה האוניברסיטה הראשונה בעולם, הקירוואן. במוסד זה למד וגם לימד הרמב"ם במאה ה-12. צריך לזכור, כי מאות אלו היו תור הזהב של האיסלם. הם פיתחו את האלגברה, כולל המצאת השיטה העשרונית, אנטומיה, אסטרונומיה ובעיקר שירה ופילוסופיה.

 

העיר מחולקת לשלושה חלקים: המדינה- העיר העתיקה מאד, מהמאה השמינית; העיר מהמאה ה-15 והנובו-וויל – העיר המודרנית החדשה. היהודים גרו בתחילה במדינה, עד לעליית המוואחידין במאה ה-12, שגזרו גזרות קשות עליהם. הרמב"ם ברח לספרד ופרסם את איגרת השמד המפורסמת, בה התיר ליהודים להתאסלם כלפי חוץ ולהישאר יהודים פנימה והעיקר לא למות. כאמור, המוואחידין בנו מִלַאח מחוץ למדינה והיהודים ישבו שם. האו"ם הכריז על פס כאתר מורשת עולמית ומסייע רבות לשימורה. נסענו ל"בית החיים" - בית הקברות של יהודי פס, שם ביקרנו בקברה של ללה סוליקה, צדיקה יהודיה בת 16, שלא הסכימה להתאסלם ולהתחתן עם אחד החשובים בעיר ובשל כך הוצאה להורג. משם, נכנסנו למלאח ולסימטאות שלו. המשכנו בסימטאות המלאח והגענו לבית הכנסת אבן דנאן, בית כנסת מפואר ומתוחזק היטב, כאשר משפחה ערבית שומרת עליו. המטיילים קיבלו הסברים על בית הכנסת .

 

נסיעה קצרה הביאה אותנו לסיור בן מספר שעות במדינה של פס. המדינה הינה מבוך גדול מאד של רחובות צרים, שרובם שוק ססגוני של ירקות ופירות, פירות יבשים, מזכרות מסוגים שונים, דברי מתיקה וכל טוב. עברנו ליד השער של אוניברסיטת קירוואן, בתוך סמטאות המדינה נכנסנו לחנות של אמנים, שעיטרו בעבודותיהם את ארמונות המלך. חנות מדהימה של עבודות ריקועי נחושת, קרמיקה, כלי מטבח מסורתיים. ישב שם אומן ובעזרת אזמל קטן, יצר צורות מרהיבות, שהפכו לצלחת מרוקעת. הדברים בחנות היו ממש באיכות טובה ובהתאם לכך, כמובן, גם המחירים. משם המשכנו לחנות שעוסקת בג'לבות ובקפטנים. הם עשו לנו תצוגה אופנה.

 

תעשייה ראשונה שראינו בפס היא תעשיית הזִילַאַיְיְז - תעשיית הקרמיקה המפורסמת של פס. בתי החרושת נמצאים מחוץ לעיר, בגלל ששריפת הכלים נעשית בעזרת הגפת – פסולת שנותרת מהזיתים, לאחר הפקת השמן מהם. חומר זה מצטיין באנרגיה רבה, אבל גם בעשן שחור וסמיך שהוא יוצר בשריפה. הייצור מתחיל בהכנת החימר, אותו יוצרים בדריכה ברגליים יחפות, עד לקבלת חומר אפור. את החומר מעצבים על אבניים, המופעלות ברגל, לכלים יפים. מייבשים אותם תחילה בשמש ואחר כך מכניסים לתנור לשריפה. לאחר השריפה הם מועברים לאומנים, שמציירים ביד כל אחד ואחת מהם. המיומנות שלהם מדהימה ולמרות שנראו צעירים, כל אחד מהם עובד כבר שנים רבות בענף. לאחר הציור, הן מוכנסות לשריפה נוספת ומתקבלות עבודות מדהימות ביופיין, עם צורות וצבעים מרהיבים, צלחות ובעיקר טג'ינים, שניתן להכניס אותם לתנור לבישול ללא חשש.

 

במקום אחר ראינו את אומני הפסיפס, הם מציירים את הצורות על לבני קרמיקה צבועה. במיומנות ובעדינות הם שוברים אותם עם פטיש מיוחד. האבנים הקטנות מועברות למֶשבצים והם משבצים אותן, עם הצבע כלפי מטה, בתבניות וצורות מורכבות. לאחר מכן, יוצקים עליהם חומר, המדביק אותם לכלל פסיפס מושלם.

הטג'ינים המקושטים היו מרהיבים והייתה התלבטות קשה אם לרכוש, בעיקר בשל הבעיה כיצד לשמור עליהם, כדי שלא יישברו עד החזרה לארץ.

 

יצאנו לפולקלור פאסי  במסעדה , שבנויה בסגנון הבנייה המסורתי, עם פסיפסים רבים וקימורים בתקרות. תזמורת הנעימה ברקע ולשולחנות הוגשה ארוחת ערב של קוסקוס וכבש בשזיפים. לנו היה  תה משקה אחד וכמובן עוגיות, על הבמה עולות להקות של זמרים ורקדניות, בסגנונות שונים, בהתאם לשבטים ולמסורות השונות. להקה ריפית ולהקה מאנשי הג'בל ורקדניות בטן. החלק הכי נחמד מבחינתנו, הלבישו מקבוצה אחרת בגדים של חתונה פסית מסורתית.

 

היום השישי: יצאנו מפס, במטרה להגיע לגבול מדבר הסהרה. והתחלנו לטפס לאט על הרי האטלס התיכון. עצרנו לקפה בשמש נעימה בעיירת הקייט והנופש איפרן, עיירה שמזכירה נופים של שוויץ, עם יערות וגגות אדומים. למלך חסן השני, שסבל מאסטמה, בנו כמובן ארמון במקום. עצרנו בגובה של כ-1,500 מטר בתוך יער ארזים, ויצאנו לטיול רגלי קצר באוויר הקריר והצח, אוויר פסגות ועצים יפים. עברנו דרך העיר רשידיה עד לתַאפִילַלְת - אחד מנאות המדבר הגדולים של מרוקו. כשאנו אומרים נווה מדבר, מתכוונים בדרך כלל למעיין קטן עם מספר דקלים וכמה גמלים. כאן מדובר בנווה שאורכו כ-130 ק"מ. בתוכו זורם נהר הזיז ובשני צדדיו מאות אלפי דקלים וכפרים ציוריים. הנהרות מגיעים מהרי האטלס והם שנותנים את החיות לנווה. במקום בו נספג הנהר במדבר שם גם נגמר נווה המדבר. התמזל מזלנו ויומיים לפני שהגענו לאיזור, בשנים האחרונות הוקם סכר על הזיז, העוצר ומווסת את הזרימה לאורך כל השנה.

 

כך נכנסנו לעיר ארפוד למלון בלר. ישר עלינו על ג'יפים שחיכו לנו מבעוד מועד  ויצאנו לכיוון מרזוגה  לראות את השקיעה  ויצאנו בג'יפי טיוטא   למרזוגה, לאחת הדיונות החוליות הגדולות ביותר בסהרה, כ- 70 ק"מ אורכה. בניגוד למה שחושבים, רוב רובה של הסהרה הינה הרים נמוכים ושדות חמדה (אבנים קטנות) ורק מיעוטה הוא חול ממש. הגענו לנקודת היציאה ושם עטפו את ראשנו בטורבנים בצבעי כחול עמוק, כמו שבט הטואַרֶג, שאיכלס את הסהרה. פנינו לעליה על גמלים  למעלה הדיונות, לנקודה בה נקבל את פני השקיעה. ליוו אותנו תושבי המקום, שהיו לבושים בגלביות כחולות. לצערנו, בגלל הזמן פיספסנו את השקיעה., לא הייתה שקיעה  אבל היו לנו חוויות: החוויה הגדולה של מדבר ענק, עם השקט האופף אותו אל מול השממה הגדולה. הרבה שקט לא היה לנו, כי החבר'ה שליוו אותנו הוציאו כל מיני מזכרות ומאובנים וניסו למכור לנו. לידינו ישב אחד נחמד, שסיפר על חייו, על אישתו וילדיו ועל ביתו שנמצא עשרות ק"מ בתוך המדבר. קנינו ממנו משהו מיותר לגמרי, אבל הייתה בינינו הבנה בשתיקה שזו צורה מכובדת של תשלום על הזמן שיש היה שווה חזרנו למלון קיבלנו חדרים  התרעננות וארוחת ערב . היציאה מהלובי מובילה לבריכת שחייה וביתני חדרים פרוסים במקום .

 לטיולים מאורגנים למרוקו לחצו כאן 

ימים 7-8: קניון הטודרה וביקור בווארזאזת

 

היום השביעי –  יציאה מארפוד לכיוון העיר וורזזאת עיר הסרטים בדרך  כניסה לקניון הטודרה, עמק הדדס, קלעת אל מגונה.

הגענו לתצפית מעל לקניון נהר הטודרה המפורסם. שם  ביקש  דוד המדריך שקט של מספר דקות והשמיע את השיר המרטיט של שלמה בר, "על הילד היהודי מכפר טודרה שהגיע לגיל 5 ועל החגיגה שעורכים לו ובה נותנים לו ללקק את כל אותיות הא-ב בדבש על מנת שהתורה תהייה לו מתוקה". השיר המרגש מתנגן לנו באוזניים אל מול כפר טודרה, המונח תחתינו. העיניים עצומות והמחשבות והתמונות רצות בראש, על קהילה מופלאה, שידעה להעריך לימוד וחגגה את כניסת כל ילד למעגל הזה. החזרה למציאות ולידיעה, שלא נותר אפילו יהודי אחד באיזור מעציבה מאד. בכיתי על קהילה גדולה שעזבה מרצון ומתוך שליחות את כל המראות המופלאים האלו ועלתה כאיש אחד לארץ ישראל. לאחר רגעים מרטיטים אלו, המשכנו בנסיעה אל תוך הקניון ולהליכה רגלית בין הצוקים הכבירים והנהר הצלול הזורם ליד. בדרך אכלנו ארוחת צהריים, במסעדה בעיר טינחיר.

 

הרי האטלס שולחים שלושה נהרות עיקריים אל תוך הסהרה: הטודְרַה, הדַאדֶס והמְגון. הטודרה והדאדס מצטרפים לנהר נוסף ויוצרים ונשפכים לעמק הדְרַע, נאות המדבר הדרומית ביותר. עברנו את קניוני הדאדס והמגון, שהם מרשימים פחות מאשר הטודרה, והגענו לעיר ווַארזַאזַת, בירת הסהרה. עיר בת חצי מליון תושבים, המתפרנסת בעיקר מתעשיית הסרטים. הגענו למלון

 

היום השמיני: התחלנו את היום בסיור קצר בעיר ווַארזַאזַת. ראינו את הקסבה שבנה הגְלַוִוי לכבוד אישתו. הגלווי היה שליט חזק ואכזר, ששלט בכל הדרום. בשלב מסוים שיתף פעולה עם הצרפתים, כנגד המלך מוחמד ה-5, וזה השאיר כתם של בוגדנות על פועלו. משם התחלנו בנסיעה ארוכה לעיר אגדיר, מרחק של כ- 380 ק"מ. עצרנו בתַּרודַנְט במסעדה על אם הדרך, שם אכלנו טג'ינים בטעמים שונים וכמובן על האש ומשם, כעבור כשעה, הגענו לעיר אגדיר. זוהי עיר שנחרבה כליל בשנת 1960, ברעידת אדמה חזקה. כ-17 אלף מתוך 25 אלף תושביה נהרגו ובהם  1.500 יהודים. הרעידה הורגשה גם בקזבלנקה העיר נבנתה מחדש  בהוראת המלך במאמץ ובסיוע רב של העולם, כעיר מודרנית לחלוטין שתתפרנס בעיקר מתיירות ומנמל גדול באטלנטי. אכן, כך היא היום. בתי מלון נפלאים כמו מלון קנזי ארופה  בו לנו ושנמצא על הטיילת המדהימה, עם חוף חולי ברוחב של מאות מטרים, שדרות רחבות ובתים מודרניים. מעל הכל, חולשת גבעה שעליה כתוב "אללה, אל וואטאן ואל מליק"- אלוהים, העם והמלך – אלו שלוש האמונות המחזקות את העם הזה. הכתובת מוארת גם בלילה ונראית מכל מקום בעיר. יצאנו לסיור קצר לטיילת. כמובן שלא פסחנו על אזורי הקניות, הסמוכים למלון, שם קנינו קֵפְטַנִים יפים ושאר מזכרות.

 

ימים 9-10: אגדיר והעיר היפה במרוקו – מרקש.

 

היום התשיעי – התחלנו את היום בסיור לאופילה לקסבה המשקיפה על נמל אגדיר והעיר לצערנו  הנמל היה סגור כך שלא יכלנו לעשות סיור בנמל. בילנו בשוק של אגדיר ובתום הסיור, יצאנו בדרך המפותלת לאורך הכביש המהיר נסיעה של כ-250  ק"מ נוספים הביאה אותנו היישר אל העיר המדהימה ביותר במרוקו – מרקש.

 

דבר ראשון, הגענו אל 1000 התבלינים של חסן פיללי הגענו לחנות שמתפארת בכך שיש בה 100,000 תבלינים ותרכובות בריאות, העשויות מצמחים. המוכרים המרוקאים מדברים עברית שוטפת, המתובלת בהומור רב ומסבירים על כל משחה, תבלין או תמצית, כולל משחות וצמחים להגברת החשק המיני לגברים ונשים, דבר שהגביר את החשק להוצאת הארנקים והגדלת התל"ג של מרוקו כפי שאמר המדריך. יש להם אפילו מבצעים של 3+1 "כמו במגה", כלשון אחת המוכרות. הראש היהודי מייד התארגן בקבוצות של ארבעה, על מנת לזכות בהנחה ולהוזיל מעט את המחירים הגבוהים של החנות. 

משם, המשכנו לג'מע אל כותוביה – מסגד הכותוביה על צריח המינרט הגבוה שלו, השולט על קו הרקיע של העיר ביום ומואר בלילה. המסגד נבנה במאה ה-12 ונקרא כך על שם ירידי הספרים שהתקיימו סביבו (כותוב=ספר) והוא אחד הגדולים והידועים במרוקו ובעולם. נסענו לקסבה, המוקפת חומה של העיר. השער הראשי נקרא "הגלוואה", על שם השליט הגלווי, שגם את ביתו הסגור רואים בתוך הקסבה. הבית סגור למבקרים, כמו דברים אחרים הקשורים אליו, בגלל הנקודה השחורה בעברו על שיתוף פעולה עם הצרפתים. על שער זה היו תוקעים בעבר ראשים של פושעים, למען יראו וייראו. כיום יש עליו קינים של חסידות וזה בוודאי מראה יותר מלבב. הגענו למלון ריאד מוגדור מנרה  קבלת חדרים ארוחת ערב ויציאה  לכיכר  גַאמֶע אלפְנַה - הכיכר המרכזית של מרקש. בעבר הרחוק, הובילו אליה את הנידונים למוות וכאלה שלא הסכימו להתאסלם. שם, בנוכחות קהל רב, הוצאו להורג. היום, הכיכר תוקפת אותך בכל החושים: מרחוק רואים את האורות ושומעים את קולות התיפוף, כשמתקרבים שומעים את שירת הזמרים והנגינה. מעגלי אנשים עומדים סביב לרקדנים גברים בלבוש נשי, למספרי סיפורים, למשביעי נחשים, למציגי הצגות עם וללוליינים שונים. רואים את עשן המנגלים ומריחים את התבשילים והמאכלים, הנמכרים בה. יש שם הכל: מרק חרירה – מרק משי, סמיך וטעים, ראשי צאן מבושלים, שבלולים מאודים, קוסקוס, בשרים ועופות, עוגות מכל הצבעים והסוגים, ערימות של פירות יבשים, מיצים, לחמים וסלטים. בקיצור, כל מה שהחיך אוהב ועין בולעת בשקיקה. וכל הכיכר הייתה מלאה במשפחות שישבו לאכול. את השבלולים, לדוגמה, מקבלים בקערית, יחד עם סיכת ביטחון כפופה, שבעזרתה מוציאים את השבלול מקונכייתו ומוצצים את המים שנשארו... בתיאבון. זה היה סיור קצר, לטעימה ראשונה של הכיכר ומשם למלון לארוחת ערב ולהתארגנות. בסוף הערב חזרנו חזרה לכיכר עד לשעות הלילה המאוחרות.

 

היום העשירי – העיר מרקש מחולקת לארבעה חלקים: המדינה – העיר העתיקה. הקסבה – הפעם, אין הכוונה למבצר, אלא לאזור המגורים העיקרי העתיק של העיר. גֶלִיז – הרובע הצרפתי המודרני. השווקים – ריכוז של 14 שווקים גדולים ומסועפים, שרובם מגיעים לכיכר אלפנה ולא גרים שם אנשים.

 

יצאנו מוקדם בבוקר לטיול ג'יפים באטלס הגבוה. רכבי טיוטא  יפים המתינו בשורה מחוץ למלון. יצאנו מתוך העמק, בו שוכנת מרקש, ואט אט התחלנו להגביה. מול פנינו תפאורה ונוף של האטלס הגבוה,

 

המשכנו לטפס דרך כפרים של בֶרבֶרים שְלוחִים, שממש נטמעים בתוך ההרים. הם בנויים מהחומרים הקיימים בסביבה - בעיקר לבני בוץ וקש. הכפרים נראים פשוטים מאד, כמעט ללא מותרות, פה ושם צלחת לטלוויזיה בלוויין. התעסוקה העיקרית של הכפריים היא חקלאות מסורתית. ברוב המקומות זה עדיין במחרשת עץ וסוס ובעיקר גידול צאן. באחד הכפרים הללו נכנסנו לבית ברברי, שאירחה  אותנו לתה. הבית בנוי סביב חצר פנימית, שמעליה סוכה של גפן. מסביב, חדרים מספר ומטבח. בחצר עמדה אישה מבוגרת, עם ערכת כלים מסורתית להכנת תה. על השולחן עמד קַּלְב דיסְכַּאר – חרוט של סוכר בגודל של בקבוק ליטר וחצי בערך, שממנו שוברים חתיכות לכוסות או לבֶרֲרַאד של התה. החרוט הזה היה מצופה בנייר סגול מיוחד, שבכל פעם שאנו הילדים קיבלנו מכה כלשהי, אמא היתה לוקחת חתיכה מהנייר הזה ומדביקה אותו למקום, סגולה מידית להפגת הכאב... לא ראיתי חרוט כזה במשך 47 שנים וכמובן שכל הפצעים מאז לא נחבשו בפלא הזה וחבל.

 

האישה עשתה טקס שלם של הכנת התה. קודם שטפה במעט מים חמים את הבֶרֲרַאד, אחר כך שמה בתוכם חופן גרגרי תה. שוב מזג מעט מים חמים, על מנת שכל הגרגרים הקטנים יצופו וייצאו ורק אז חתכה צרור נאה של נענע. לתוך כל בֶרֲרַאד הכניס גוש מכובד של סוכר ומילא מים חמים, המתין מעט ואז מזג לאחת הכוסות, על מנת לראות את חוזק הצבע וכשהיה מרוצה, החל למזוג לכוסות שהיו על הסִינִיָה (המגש). המזיגה מתחילה משפת הכוס ואז מגביהים למעלה את הבֶרֲרַאד, תוך כדי המשך המזיגה, על מנת ליצור בועות בתה. הכוס מלאה רק כדי שני שליש, כדי לא להיות גרגרניים מדי. בקיצור, למדנו שלא רק ליפנים יש טקס תה, אלא גם למרוקאים. את התה ליוו תופינים קטנים, המיוחדים לאזור.

 

נוספת, גבוה מעל אחד הכפרים, הראתה לנו את הנחישות של אנשי ההרים האלו. מיד כשעצרנו התאספו סביבנו ילדים רבים, שביקשו ממתק או דירהם. כסף לא נתנו כעצת המדריך, על מנת לא לקלקל אותם. את העין משכה ילדה בת 4, שרצה כקילומטר לכיוון שלנו. חלק היה בעלייה תלולה, אבל היא לא ויתרה ולא נחה, גם כשלעיתים זחלה במעלה התלול על ארבע, עד שהגיעה אלינו. ילדה יפייפיה, עם עיניים שחורות גדולות ומדהימות. כמובן שמול הנחישות הזו ומול היופי שלה אי אפשר היה לעמוד וכולם העטירו עליה שפע של ממתקים. מכאן מבינים את הקשיחות והעמידה של הברברים ההרריים, שצריכים להתמודד עם קשיי הטופוגרפיה, הסביבה ומזג האוויר, על מנת להתפרנס.

 

המשכנו בתלילות, לעבר תצפית נוספת על סכר ומפעל למלח. בעיירה אינגור פנינו לעבר הכפר אימליל. הדרך מתחילה בתוך ערוץ נהר, מלא במטעי תפוחים וחקלאות אינטנסיבית והיא עולה בתלילות עד לגובה של כ-2,400 מטר, שם עצרנו לתצפית עוצרת נשימה. הכפר אימליל יושב במזלג בעל ארבע שיניים. בשלושה מהם זורמים נהרות, המושכים מי הפשרת שלגים (מהתצפית רואים ושומעים את זרימת המים). הרביעי הינו חיבור של שלושת הראשונים. בתי הכפר דבוקים לצלעות ההרים וכל המטעים עומדים בצבעים ירוק-צהוב-אדום של שלכת. מכאן גם יוצאים הטרקים לגבוה בהרי האטלס ובמרוקו בכלל - הטובקל, שגובהו 4165 מטר. ירדנו בזהירות מהתצפית למסעדה יפה בלב הכפר הצופה לנוף,

 

היו לנו מעט שעות פנויות והתלבטנו קשות אם לחזור לג'מע אלפנה לקניות אחרונות ובסוף החלטנו לוותר - על הנסיעה, כמובן, לא על הקניות, חס וחלילה. ירדנו לקניון וסופר גדול, שהיה קרוב למלון אכלנו . ביקרנו בגַאר, שזו תחנת הרכבת המודרנית של מרקש. תחנה מדהימה ביופי שלה, בקישוטי הפסיפס והתאורה. יש שם חנויות מותגים ומסעדות כמו בחו"ל – זגפרדו, קנטקי פרייד צ'יקן, מק'דונלדס, חנויות מזכרות ובית קפה עם מרפסת, הצופה להיכל התרבות המודרני של מרקש, הנמצא מעבר לכיכר.

 

בערב יצאנו למופע הפנטזיה של עלי. עלי בן חילף היה יזם, שבנה מחוץ לעיר מתחם ענק, שיכול להכיל אלפי אנשים. המתחם בנוי כמובן כקסבה – מבצר מדברי גדול ומוקף חומה. המתחם מציע ארוחות ערב באולמות בנויים בסגנון מרוקאי מסורתי, אבל העיקר הוא מופע ססגוני של תזמורות ורקדנים, הלבושים בבגדים המסורתיים של השבטים מאזורים שונים: ברברים, מהרי האטלס, מהרי הריף, אנשי המדבר. את פנינו קיבלו שתי שורות של פרשים רכובים על סוסים ערביים, שורה לבושה כאנשי המואחידין  והשנייה כמורביטונים, עם הרובים המצועצעים והמקושטים שלהם. במתחם קיים מוזיאון לזיכרו של אותו עלי, שהיה ידיד ישראל ונהרג בתאונה במתחם עצמו. בזמן ארוחת הערב, עוברות הלהקות שניגנו בחוץ ומופיעות בפני הסועדים (תוך בקשה של טיפים או במרוקאית תְהְלַאו בִינַה – טפלו בנו). בתום הארוחה, יוצאים כולם לשבת סביב זירה, בה מתבצעים מופעי דהירה ורכיבה, תוך כדי יריות וזיקוקי די נור.

 

ימים 11-12: יציאה לכיוון קזבלנקה, ורבאט.

 

היום האחת עשרה - יצאנו בבוקר ונסענו על האוטוסטרדה החדישה, שבין מרקש לקזבלנקה. 250 ק"מ של כביש, בסגנון כביש 6 שלנו. התחלנו בסיור פנורמי בעיר קזבלנקה (יש לבטא קזבלונקה) או במרוקאית דַאר אֶל בֶידָה. זו עיר מודרנית, המשמשת כבירת הכלכלה והמסחר של מרוקו. שדרות רחבות, בניינים רבי קומות חדשים, לצד שכונות של וילות. בבתים רואים השפעות ספרדית וצרפתית רבות. כך, עד שהגענו למסגד חסן השני, על חוף הים. המלך לקח וייבש כברת אדמה גדולה מתוך הים, עליה בנה מסגד שהוא השני בגודלו בעולם. המינרט שלו מתנוסס לגובה של 200 מטר, מעוטר כולו פסיפס ועיטורים מרוקאיים, כאשר הצבע הירוק הוא השולט. במסגד יכולים להתפלל כ-25,000 מאמינים ועוד כ-40,000 ברחבה בחוץ, בעת ובעונה אחת. כך אכן קורה בראמדאן, שאז מרפדים את כל הרחבה בשטיחים לטובת המתפללים. לידו הוקמה ספריה איסלמית גדולה, המרכזת כתבי איסלם עתיקים, לקריאה ומחקר. משם, נסענו לאורך הקורניש - הטיילת שלחוף הים, עד לקניון החמישי בגודלו בעולם שם גם אכלנו ארוחת צהריים. ביקרנו בבית הכנסת בית אל בית הכנסת המפואר של קזבלנקה.

משם  היה לנו זמן לקניות בשוק של קזבלנקה  באב מרקש. 

 

השעה הייתה כבר 1 בצהריים,

משם נסענו לעיר הבירה רבאט – הבירה המלוכנית והרשמית של מרוקו. תחילה, ביקרנו בקבר המלכים המפואר של מוחמד ה-5, הנערץ על ידי כולם, מוסלמים ויהודים. מבנה מפואר, מקושט בפסיפס מרוקאי מרהיב. קבר מוחמד נמצא במרכז, קבר חסן השני, בנו, נמצא במקום צנוע בצד וכך גם קבר אחיו, שהיה מכור לסמים. פרקי קוראן מוקראים שם ברציפות. מחוץ למסגד ראינו מִינַרֶט (צריח מרובע של מסגד) גדול, שהוא השריד היחיד למסגד גדול, שהיה במקום ונחרב ברעידת אדמה קשה. ביקרנו גם בארמון המלך. בקסבת אודייה טיילנו בתוך הקסבה וכמובן שתינו תה.

משם  נסענו  למלון ללינה.

 

היום ה 12:  יום אחרון  במרוקו  נסענו לכיוון העיר טנג'יר עלינו למעבורת לטריפה  ומשם לשדה התעופה של מלגה לטיסה לישראל. 

כאן הסתיים טיולנו במרוקו הקסומה.

     

תודה לחברת דיסקברי ולעומד בראשה עוזי וכמובן לכל צוות דיסקברי .

דוד אנקווה

מדריך הטיול – חברת דיסקברי קבוצת  E