פדרו אלווארש קברל צעד מצד אל צד על הסיפון, ולראשונה מזה זמן רב, קלט חלק מצוותו את התחושה שמפקדם מוטרד. סערות ורוחות  חזקות גרמו זה מספר ימים לשלוש ספינות הדגל של מנואל הראשון, מלכה של פורטוגל, לסטות ממסלולן. המזון הלך ואזל, וחששותיהם של אנשי הצוות הלכו וגברו.
מתוך הסערה התגלה אט אט לעיני הצוות מפרץ רחב ידיים ומעוטר בגבעות גרניט זקופות, אשר בלטו על רקע הג'ונגל הפראי. פקודה יצאה מפיו של קברל להיכנס אל המפרץ, והספינה הפורטוגזית הראשונה הטילה עוגן באדמה הבלתי מוכרת.

קברל ירד מהספינה בצעד תקיף, כאשר הוא אוחז בידו צלב עץ גדול מימדים. הוא סרק את החוף, מחה את הזיעה ממצחו, וללא כל היסוס, תקע את הצלב באדמה. הוא הביט בגבעת הגרניט הגבוהה, שתחמה את החוף, כינס את צוותו ואמר: "בשם הכס הקדוש ובשליחותו, ובשם הסמכות שניתנה לי מידי המלך מנואל הראשון, אני מכריז ששמה של אדמה זו יהיה ארץ הצלב האמיתי (Terra de Vera Cruz). אדמה זו תתקיים כחלק מהאימפריה הגדולה של פורטוגל". כאשר נכנס קברל עם שלוש ספינותיו אל המפרץ, שכונה בידי האינדיאנים המקומיים בשם "גואנברה" (Guanabara), נדמה היה לו, שהוא עומד בפני שפכו של נהר אדיר. הימים היו ימיו של תחילת חודש ינואר, וקברל החליט לקרוא למקום "הנהר של ינואר", או בפורטוגזית : "ריו דה ז'יניירו". אז בתחילת שנת 1505, לא חשב איש, שההרים המזדקרים והנוף הירוק הנשקף אל הים טומנים בחובם את הנכס החשוב ביותר של הכתר הפורטוגלי. 

 
ממצודת חוף לבירת הקיסרות

הפורטוגלים שהגיעו לברזיל העדיפו את מפרץ כל הקדושים, "סלוודור באהיה טודוס אוס סנטוס". העיר שהתפתחה שם הפכה במהירות למרכז סחר העבדים, ולבירה הראשונה של ברזיל. מפרץ גואנאברה הציורי שטוף השמש, נותר מוזנח. למעשה, האירופאים הראשונים, שהתיישבו במקום היו צרפתים פרוטסטנטים, שנמלטו מרדיפות הדת בצרפת. קבוצת צרפתים זו הקימה ב- 1555 מצודת חוף קטנה במפרץ.

הצרפתים חשקו באוצר טבע חדש שהתגלה באזור: עץ הברזיל, שניתן להפיק מגזעו פיגמנט אדום. העץ, שכונה "בראסה" בשל צבעו הנחושתי, הפך לגורם כלכלי חשוב ביותר. בשלב מאוחר יותר הפך המסחר בעץ להיות כה דומיננטי, עד שהופסק לגמרי השימוש בשמה הרשמי של המדינה, "ארץ הצלב האמיתי" וכולם החלו לקרוא לה "ברזיל".

הפורטוגלים חיסלו את ניסיון ההתיישבות הצרפתי, והקימו יישוב ראשון בריו דה ז'ניירו ב-1567. הפיתוח האמיתי של העיר החל רק עם תחילת השמועות על גילוי זהב בהרים שמצפון למפרץ. אלפי מהגרים הגיעו, בתקווה להתעשרות מהירה. יחד איתם הובאו, לצורך העבודה במכרות, מאות אלפי עבדים. מאוחר יותר קיבל אזור ההרים שמצפון את השם "מינאס ז'אראייס", כלומר המכרות הכלליים.

ב-1763 התיישב בעיר המשנה למלך הפורטוגלי, וריו הפכה לבירתה השנייה של ברזיל. כאשר עזב בשנת 1808 מלך פורטוגל את אירופה, ועבר לריו עם כל חצר המלכות, הוכתרה העיר כבירת האימפריה הפורטוגלית. ריו שמרה על תוארה כבירת המדינה עד שמרכז השלטון עבר ב-1960 לבירה הנוכחית - ברזיליה.

העיר היפה בעולם


העלייה האיטית אל נקודת התצפית הגבוהה בעיר, חושפת נוף מרהיב. מים ומפרצים כחולים, מצד אחד, ושכונות העיר הפזורות בין הגבעות, מצד שני. צוקי גרניט תלולים ועליהם צמחייה עשירה, מקיפים את כל העיר, ויוצרים תחושה של חומה טבעית אדירה המקיפה אותה. הגבוה שבין הרי הגרניט נקרא קורקובדו, גיבן בפורטוגזית. על פסגתו, בגובה של 710 מטר, ניצב סמלה של העיר. זהו פסל בטון צבוע לבן בגובה של 38 מטרים בצלמו של ישו (שנבחר לאחרונה כאחד משבעת פלאי עולם החדשים).  בסופי השבוע מעטרים מצנחים צבעוניים את השמיים מעל ראשו של הפסל. נקודת התצפית שלידו עמוסה כמעט תמיד במבקרים שמביטים אל הנוף.

הקריוקאס, אנשי ריו, אומרים שפסלו של ישו פורש את ידיו לשני הצדדים, כיוון שהוא מחכה לרגע שבו יתחילו הברזילאים לעבוד. רק כאשר עומדים על ראש הצוק הגבוה, ניתן להבין מדוע כה רבים סבורים שריו היא העיר היפה ביותר בעולם. ביום של שמש ושמיים כחולים, אין ספק שתוכלו לראות את אחד הנופים היפים שתראו אי פעם. ריו היא בין הערים הבודדות בעולם בהן העשירים גרים למטה והעניים למעלה.

מפסגת הקורקובדו ניתן להבחין בפאבלות, שכונות עוני, בהן חיה כרבע מהאוכלוסייה בעיר. מרחוק נראות השכונות האלו כמעט יפות, ובוודאי פוטוגניות: הפח הגלי, המכסה חלק גדול מהבתים, מבריק באור השמש, והלבנים האדומות של קירות הבתים משתלבות בצבע האדמה וההרים. פאבלה רוסינה (Favela Rosinha), הגדולה בשכונות העוני של ריו, מונה מעל 200 אלף איש. בשנים האחרונות החלו יזמים מהשכונה לערוך בה סיורים מאורגנים. סיור שכזה מאפשר הצצה מרתקת אל אורח החיים של עניי ברזיל.

ההתייחסות אל ריו כאל אחת הערים היפות בעולם, באה לה בעיקר בשל מיקומה הגיאוגרפי. העיר שוכנת במפרץ גואנבארה הציורי, היא מוקפת בהרי גרניט שמסביבם, כאדרת ירוקה, נמצא יער טיז'טקה (Tijuca) הסבוך והעשיר. היער הוא אחד מיתרונותיה הגדולים של ריו. כמעט מכל נקודה במרכז העיר ניתן להגיע במהירות אל האזור הירוק.

המלך ז'יאאט השישי התעניין מאוד בניסויים בוטאניים, והביא לאזור היער מדרום מזרח אסיה כמויות גדולות של עצי קפה וג'ק פרוט (פרי טרופי מתוק שיכול להגיע למשקל של עשרות קילוגרמים). התעניינותו בבוטניקה, הביאה להקמתם של הגנים הבוטאניים  (Jardin  Botamico)  הנפלאים של ריו. בגנים נמצא גם מגוון רחב של עופות ויונקים. מומלץ לבקר. למבקרים שלא מתכננים לבקר בשמורת האמזונס או הפנטנל, מהווים הגנים ויער טיז'וקה, הזדמנות לקבל קצת מעולם הטבע העשיר של ברזיל.

קופקבנה וחופים אחרים


אין איש שלא מכיר את השם קופקבנה ((Copacabana שהוא החוף המפורסם ביותר של ריו. פירוש שמו  בבוליביאנית  "להתבונן באבן יקרה" או "לצפות אל אופק התכלת". החוף משתרע על פני ארבעה קילומטרים, של חול לבן ודקלים. קופקבנה עמוס במקומיים ובתיירים שמתרחצים בים, או יושבים בבתי הקפה ולוגמים קייפיריניה צוננת. החוף מלא בהמוני יפהפיות ברזילאיות שלובשות את הבגד הברזילאי הלאומי, בגד ים מינימאלי.  בקיץ ובסופי השבוע מתקיימות בחוף הופעות שונות, ומקרינים סרטים על מסכי ענק.

אין ספק שריו לא הייתה מה שהיא אלמלא חופיה. קופקבנה הוא החוף המפורסם ביותר  של העיר, אך לא היחיד. חוף איפנמה משמש כמרכז חשוב לקהילה הגאה, והדגלים עם צבעי הקשת המפוזרים בחוף מעידים על כך. פרוש שם החוף הוא "מים מסוכנים", ולא בכדי: החוף ידוע בזרמים החזקים שבו. ואכן רוב המבקרים בו נמנעים מלהתרחץ במים. בריו עוד חופים רבים, ו "הר הסוכר" (Pao De Azucar), הבולט ביותר בקו החוף, מעניק תצפית טובה עליהם. 

דאון טאון ריו


המרכז העסקי של ריו, הנקרא סנטרו, משלב בצורה יפה ישן וחדש. זוהי נקודת ההתיישבות הראשונה באזור, ולפיכך המקום היחידי בעיר בו ניתן למצוא ארכיטקטורה מימי השלטון הפורטוגלי. בשדרה הראשית, ריו בראנקו  (Rio Branco), נערכות בעונת הקרנבל ההכנות לתהלוכה הראשית. לבה של העיר נמצא בכיכר פלוריאנו (Praca Floriano), ואם תושבי העיר לא נמצאים בחופים הם נמצאים כאן. באזור הכיכר אווירה נעימה, ותוכלו למצוא בו בתי קפה, מרכזי קניות, דוכני מיצים ופאבים.

מקומות שאין להחמיץ

על הגובה

"קורדובדו" ו"הר הסוכר" מתחרים ביניהם על התואר "נקודת התצפית הטובה ביותר על העיר". רכבל ייקח אתכם לראש "הר הסוכר" (Pao De Azucar), אך מומלץ לרדת קודם בתחנת הביניים. מכאן ניתן להשקיף על חוף קטן, בו שטו לפני כחמש מאות שנה הקרוולות של הפורטוגזים, בזמן השתלטותם על ריו.  מ"הר הסוכר" הבולט בקו החוף, ניתן לצפות בכל חופיה היפים של ריו.

כ- 750 מטרים מעל פני הים, ביער טיז'וקה, מיתמר ה"קורקובדו". זהו פסל בצלמו של ישו, שגובהו 47 מטרים. הפסל פורס ידיו לרווחה, ומקדם בברכה את כל הנכנסים לעיר. אם לפעמים רוחו של ישו נכנסת לפסל, היא יכולה לראות ממנו נופה המרהיב של ריו וסביבתה. בכדי להגיע אל הפסל, יש לעלות בקרונית אל ההר כמעט עד לפסגתו, ומשם לעלות שלוש מאות מדרגות עד לפסל עצמו. קצת קשה לנשום, בשל המאמץ הגופני וההתרגשות מהנוף עוצר הנשימה. למרבה המזל, התקינו בשנים האחרונות מעלית ומדרגות נעות. לבעלי הלב החלש שביניכם, מומלץ להשתמש בהם. בלילה הפסל מואר, ונראה כאילו הוא מחובר לשמיים בחוטים שקופים.  

רובע סנטה תרזה (Santa Teresa)


רובע קולוניאלי ציורי, ששמר על אופיו זה מאתיים שנים ויותר. רחובות הרובע מרוצפים, צרים ותלולים, ובתיו היפים בנויי אבן. הרובע משופע בגנים מטופחים ועצים לרוב. ברובע זה יושבים היום מיטב אנשי התרבות והאמנים של ריו. מומלץ להתחיל את הסיור ברובע ב"בנונדי" (Bondinho). זוהי חשמלית עתיקה הפתוחה משני צדדיה, העוברת בנקודות הציון החשובות ברובע. מומלץ לבקר בכיכר טיראדנטס (Praça Tiradentes), וב-Rua de Carioca. ברחוב זה, בן המאה ה- 19, ממקומות החנויות היוקרתיות ביותר של ריו.  ברובע סנטה תרזה ממוקמים שלושה תיאטראות חשובים: "סינמה איריס" (Cinema Iris), "ג'ואה קאטאנו" (Teatro Joâo Caetano), ו"קרלוס גומז" (Teatro Carlos Gomez). שלושתם יצירות ארכיטקטוניות מרשימות, וכדאי להיכנס לראות אותם גם מבפנים. למביני פורטוגזית שביניכם, מומלץ ללכת לצפות באחת ההצגות המועלות בהם.

הגן הבוטני

לגן הבוטני של ריו מוביל שביל ארוך ומרשים, שמשני צדדיו דקלים מלכותיים. ב- 1808 רכש ג'ואו השישי, מלך פורטוגל מטע סוכר, שסיבבו נטע דקלים. את הדקלים הביא עמו מאסיה, לשימושו הפרטי. מספרים שבלילות העבדים היו עולים לצמרותיהם, גונבים את הפרי, ומוכרים אותו לכל המרבה במחיר. אנשים בכל האזור אכלו מהפרי המתוק, וזרקו את חרצניו. לפיכך, דקלים צומחים היום בריו כולה. היום מטע הסוכר הפך לגן בוטני מרהיב ביופיו. ניתן למצוא בו, בין היתר חממת סחלבים וגן בוטני.