ריו ((Rio היא מקום בו השמחה נושקת לעליבות החיים. הסמבה שטיפסה במעלה המעמדות הברזילאים, והכדורגל שהתגלגל במורד המעמדות, הופכות את ברזיל (Brazil) לרגעים למקום בו נשכח העוני וצרות היום יום. לתייר הנופש או מטייל בעיר כדאי לדעת שחלק מחוויות הטיול הם גם מאורעות כדורגל, ושבאותם מאורעות חגיגיים נראית המדינה כולה כפסטיבל אחד עצום.

בשנת 1984, הביא צ'ארלס מילר, יליד ברזיל (Brazil) ובן להורים אנגלים, את הכדורגל הראשון מאנגליה לברזיל. המשחק האנגלי המוזר שהביא מילר, הפך להיות תחביבן של קבוצות אריסטוקרטים, שנהגו לשחק בו באחוזותיהם הנרחבות. העשירים הקימו מועדונים, אך למרות שהפופולאריות של המשחק החלה להתפשט עדיין נשמרה לו תדמית אירופאית ואקסקלוסיבית.

חלפו מספר שנים, וכאשר התפשט המשחק החדש עוד יותר, הוא מצא את דרכו למגרשים מאולתרים ולחוף הים – המקומות היחידים, בהם יכלו העניים לשחק ללא הפרעה. במהלך המאה ה-20 הפך המשחק בהדרגה להיות נדבך מיוחד בתרבותה של ברזיל (Brazil). המפנה התרחש ב-1919, אז השיגה ברזיל את גביע דרום אמריקה. ההתרגשות הייתה רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה. מאז החלו להופיע במגרשים יותר ויותר קבוצות מעורבות, והמגרשים המסודרים חשו גם את נעליהם של שחקנים שחורים.

בתחילת העשור השלישי חלה תקרית מפורסמת, שמעידה על עליית מדרגה במעמד הכדורגל בברזיל. במשחק דרמטי בין קבוצת ריו (Rio) לבין סאן פאולו, טענו שחקני קבוצת סאן פאולו לאפלייה מצד השופט, והחליטו להשבית את המשחק. בכיר הנוכחים במשחק היה נשיא ברזיל, וושינגטון לואיס. לואיס, במקור בין העיר סאן פאולו, שלח את שליחו לפקוד על קפטן הקבוצה לחזור ולשחק. למרבית התדהמה העז קפטן הקבוצה השחור להמרות את פיו של הנשיא: "על המגרש חלים חוקים אחרים – במגרש הכדורגל הוראות הנשיא אינן תקפות." עזות המצח של שחקן בן המעמדות הנמוכים, הדהימה את הנשיא כמו גם את כל תושבי ברזיל. יותר מכך העידה החוצפה כאלף מונים על השינוי האדיר, שחל בהערכה וביחס אל המשחק, כמו גם בערכם העצמי של השחקנים.

הנשיא ז'טוליו וארגאס היה הראשון להבין את הפוטנציאל האדיר הטמון בכדורגל. וארגאס הביע התעניינות בלתי פוסקת במשחקי הספורט. הוא גיבה את התעניינותו בהקצאת משאבים לבניית אצטדיונים ועידוד שיפור רמת המשחק.

איצטדיון המרקנה בריו (Rio)

בעוד אנו עסוקים בעניינים של בטחון לאומי, גדרות וג'יהאד, הברזילאים עסוקים בכדורגל, הפותח לרב את ידיעות החדשות. כדורגל מברזיל הוא עניין לאומי, המעסיק את המחשבה ומהווה פתרון, בין היתר, גם לשחרור תסכולים, הנובעים מחיי עוני ומצוקה קשה. בשנת 1950 נבנה בריו (Rio) אצטדיון ה"מרקנה" (שמשמעות שמו היא ציפור ירוקה). מאז בנייתו טרם נבנה גדול ממנו בעולם. מטבע הדברים, האצטדיון הפך למוקד תיירות פופולארי.

במשחק הגמר של אליפות העולם הצטופפו מעל 200,000 איש בתוך האצטדיון הענק. ברזיל ששיחקה בשנה זו מול אורוגוואי, והייתה זקוקה לתיקו בלבד. השער הראשון היה של ברזיל, אך לבסוף הייתה זו אורוגוואי שניצחה. בשל האכזבה הקשה היו שניים, שלושה אנשים, שקפצו מגג האצטדיון אל מותם. מספר מקרי מוות נוספים הגיעו בהמשך אותו שבוע בריו (Rio). חלקם בשל התקפי לב, וחלקם בשל התאבדויות, שנבעו מהאבל הלאומי אליו נכנסה ברזיל כולה.
ניצחונות נוספים באליפויות עולם שונות החזירו לברזילאים את הגאווה הלאומית שלהם. בשנת 1958, עת חזרה נבחרת ברזיל לאחר שזכתה בגביע
העולם, ציפתה להם קבלת פנים אדירה, שכללה גם נוכחות של פוליטיקאים רבים.

השליטים הצבאיים, ששלטו בברזיל עד תחילת שנות השמונים, התייחסו אל הכדורגל כפי שהתייחסו הקיסרים הרומאים למשחקי הגלדיאטורים. אצטדיוני ענק נבנו בכל עיר, המשחק הלאומי שימש "לחם ושעשועים" לעם הברזילאי כולו. זכייה גם בגביע העולמי הייתה גם ב-1962 בצי'לה, ב-1970 במקסיקו וכמובן, כזכור לכולנו גם במונדיאל של שנת 2002. שחקני הכדורגל של ברזיל כמו גרישנה, פלה, רומאריו, ג'וניור ורונאלדו, אינם נתפסים רק כמביאים להצלחות בתחום הספורט, אלה כמקור להישגים לאומיים של ממש.

אומרים שבברזיל קיימים שטחים של 7,491 קילומטרים לפחות, המיועדים למשחקי כדורגל. זה אורכם של חופי המדינה.

כדורגל חופים

מלבד מגרשי הכדורגל המפארים את ערי ברזיל, והאיצטדיונים הגדולים משמשים החופים כאתר עיקרי של חובבי כדורגל ומקצוענים כאחד. משטחי החול השטוחים של ברזיל הם מגרשי משחק מצוינים. על החופים משחקים הברזילאים באופן קבוע כדורגל חופים. ביקור בחופים מומלץ לתיירים, אז יוכלו המטיילים לצפות בעשרות צעירים שחומים רצים אחרי כדור, החוויה משעשעת. בחופים החלו כל שחקני הכדורגל הגדולים את דרכם. אין זה רק עניין לילדים. הברזילאים לוקחים את כדורגל החופים ברצינות רבה. שחקנים כמו רומאריו וג'ויניור משחקים עד היום כדורגל חופים.

מספר השחקנים על החוף הוא 14 או 15 בכל קבוצה. במשחקי החוף לרב אין הקפדה של ממש בענייני מספרים רשמיים. האווירה על החוף נותרת טובה, גם כאשר המשחק מותח ושהכדור או אחד השחקנים מוצאים את דרכם אל הים הצונן. "פוטוולי" הוא שילוב של כדורגל וכדורעף. אשתו של רומאריו אגב נחשבת לאחת משחקניות הפוטוולי הטובות במדינה.רב הצעירים המשחקים על החוף, מתגוררים באחת הפאבלות העניות של ריו (Rio). עיניהם נוצצות משקיקה, בעודם מחכים להזדמנות לקבל את הכדור, להבקיע גול ולעשות סלטה של ניצחון על החוף.

בריו ארבע קבוצות כדורגל גדולות: פלמנגו (Flamengo), פלומיננזה (Fluminense), וסקו דה גאמה (Vasco de Gama) ובוטפוגו (Botafogo). לכל אחת מהן מועדון אוהדים, המונה מעל לעשרת אלפים איש. אם אתם מבקרים בריו, לכו לצפות במשחק של אחת הקבוצות. משחק כדורגל בברזיל הוא חוויה בלתי נשכחת, גם אם אתם תיירים שאינם חובבי כדורגל נלהבים. האוהדים צובעים את פניהם בצבעי הקבוצות ומנופפים בדגלים ובצעיפים. הם שרים, רוקדים, ומתופפים בתופים אפריקאים. ההתלהבות במגרשי הכדורגל כמוה כהתרגשות בזמן הקרנבל, ושתיהן מעידות על האופי החם והשמח של הברזילאים. 


מידע על תיירות, טיסות, דילים, נופשונים, בתי מלון, השכרת רכב, קלאבים, מועדוני נופש, חופשות, טיולים, חופשה בדקה ה-90, ספא, כרטיסי טיסה, טיולים מאורגנים, נופש ברגע האחרון ניתן למצוא באתר.