מאז סוף שנות ה-שישים, עת ראיתי לראשונה את הסרט "הגשר על נהר קוואי", חלמתי להגיע לתאילנד כדי לגעת בגשר עצמו ולחוש את התמונות והמאורעות הדרמטיים, שתוארו בסרט, בצורה בלתי אמצעית.

 

האזור המשתרע ממערב לבנגקוק ומגיע עד לגבולה של תאילנד עם בורמה הוא ברובו שפלה פורייה, המכוסה עדיין בדקלי קוקוס רבים ושדות אורז נרחבים, המניבים יבולים נאים. למרות הפיתוח והתיעוש, שלא פסחו גם על אזור זה, ידוע האזור בעיקר בזכות "השוק הצף" הססגוני שליד העיירה דמנואן סדואק (( Damnoen Saduk, כמה מקדשים בודהיסטים חשובים, שמורות טבע מרשימות, הכוללות אגמים, מפלי מים, מערות, צמחים, ובעלי חיים ייחודיים, וגמובן – הגשר על נהר קוואי.

 

סמטאות המים של השוק הצף

תאילנד היא מדינה של שווקים. בכל כפר, או עיירה, ולו הקטנים ביותר, ניתן לאתר ללא קושי רב את השוק המקומי, הנמצא במרכזו של הישוב. ככל שהישוב גדול יותר, כך גם השוק מגוון ועשיר יותר וניתן למצוא בו כמעט כל דבר: פירות, ירקות, פרחים, כלי בית, עבודות יד ועוד. 

השוק במקור נועד לשרת את האוכלוסייה המקומית, אך בשנים האחרונות, עם העלייה בהתעניינות של התיירות המערבית באזור, שינו השווקים במידת מה את פניהם והם מציעים למכירה גם מזכרות וחפצים שנועדו לעיניים ולכיסים מערביים.

גילם של השווקים הצפים הוא כגיל תאילנד והם שמשו לסחר חליפין בסחורות בין מקומיים בתקופה של טרם היות רשת כבישים מפותחת במדינה, כאשר נתיבי התחבורה העיקריים היו נתיבי מים.

אחד השווקים המפורסמים ביותר בתאילנד הוא כאמור "השוק הצף" בדמנואן סדואק כ-100 קילומטר ממערב לבנגקוק. גם אני כרבים וטובים אחרים, התחלתי את סיורי במערב המדינה בביקור בשוק הזה. את חלקה הראשון של הדרך עשיתי באוטובוס, היוצא מבנגקוק מידי שעה. ליד העיירה דמנואן סדואק ירדתי ממנו ועליתי על סירה ארוכת זנב (Long Tail Boat) המותאמת לתנועה בתעלות מים צרות. שיט נעים של עשרים דקות בין בתי כלונסאות, תושבים חייכניים וילדים המשתכשכים להנאתם במים, הביא אותי לליבו של השוק הצף.

בניגוד לשווקים  צפים אחרים, המאורגנים כיום רק כהצגה לתיירים, שומר עדיין שוק על אותנטיות. "סמטאות השוק" הן לאמיתו של דבר, מבוך של תעלות צרות (Khlongs), זרועות בעשרות סירות עץ קטנות המושטות בעיקר על ידי נשים – סוחרות הלבושות בחולצות איכרים מסורתיות כחולות ולראשן כובעי קש בצורת חרוט.

בשוק מרשים וצבעוני זה, אפשר ללמוד רבות על אורחות החיים, התרבות והמסורת של הכפריים בתאילנד – לפחות בכל מה שקשור להרגלי האכילה שלהם. 

כאן אכלתי בתיאבון פירות טרופיים שונים ומשונים בצורתם וטעמם, שאפילו את שמם לא ידעתי. התבסמתי מניחוחות התבלינים ולא ויתרתי על מטעמים מקומיים מעשה ידיהן של הסוחרות החייכניות. 

כך, בלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי יושב על מדרגות הרציף היורדות אל המים, כמו תאי לכל דבר, אוכל ארוחה דשנה וערבה לחיך, המורכבת מאורז, ירקות מבושלים, מרק אטריות ולביבות קוקוס מתוקות לקינוח. טעים מאוד. 

למרות שדרכי אצה לי, התקשיתי להיפרד מקסמי השוק ולכן שכרתי סירת עץ קטנה ושטתי לאיטי במשך כחצי שעה בין "דוכני" השוק – אותן סירות שבהן המוכרות הפעילות. 

תאילנד היא ארץ דתית, שחיי היום יום שלה קשורים ומושפעים מהדת הבודוהיסטית על זרמיה השונים. מי שרוצה להכיר מקרוב את תרבותה ותולדותיה של המדינה חייב לכלול בסיוריו ביקור במספר אתרים דתיים מרכזיים, בהם ניתן ללמוד על הארכיטקטורה, הפיסול והציור – וכמובן לעקוב מקרוב אחר מנהגיהם של תושבי המקום.

 

הצ'ידי הגבוה בעולם

אזור מערב תאילנד קשור יותר מכל אזור אחר לתחילת הבודהיזם במדינה. לכאן נשלחו ככל הנראה, על ידי המלך אשוקה הגדול כבר במאה ה-3 לפני הספירה, שני נזירים בכירים מהודו כדי להביא את דבר התורה החדשה שזה עתה נולדה. 

'הופעת הבכורה' של הבודהיזם נערכה בעיירה נאקון פאתום (Nakhon Pathom). העיירה קנתה את עולמה,  יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר, כאשר הופיעה על מסכי הקולנוע בתפקיד פנום – פן בסרט עטור האוסקרים "דמעות של שתיקה" (The Killing Fields) בשנת 1984. 

מבט ראשון בצ'ידי האדיר של נאקון פאתום (צ'ידי – מבנה חרוטי שהוא פיתוח של הסטופה ההודית. מכיל שרידים או כתבים מקודשים ומשמש לאפרם של אנשים חשובים. בנוי מבסיס בן שלוש שכבות המסמלות את גן העדן, הארץ והשאול ומעליו הסטופה המכילה מרפסת המסמלת את מושב המדיטציה של בודהה ומעליה גג חרוטי מרובה שכבות המסמלות את הרקיעים הבודוהיסטיים), מסחרר יותר ויותר ככל שמתקרבים לבסיסו. המבנה הבודהיסטי הגבוה בעולם מתנוסס לגובה של 120 מטר. המקדש המדהים, יחד עם ארץ הפלאות המקיפה אותו והמכילה בוטים (בוט – המבנה החשוב והמקודש ביותר בכל מקדש, בו מצוי פסל בודהה החשוב ביותר ובו מתכנסים הנזירים כדי לבצע את הטקסים הדתיים), פסלי בודהה מעניינים בתנוחות שונות, מערות נזירים ועצים מקודשים, מהווה את אחד מאתרי העלייה לרגל החשובים בתאילנד וזהו ללא ספק אחד המקומות המעניינים במערב המדינה. 

תחילתו של המבנה במאה ה-10, אך כיפת הענק המכסה אותו כיום נבנתה במשך 45 שנה החל משנת 1860. צ'די ענק זה מכיל סטופה הודית עתיקה המכילה ככל הנראה שריד מקודש של בודהה. אולם, קדושת המקום וחוסר גישה מונעים את חשיפתה. 

המבנה בנוי בצורה סימטרית כך, שבארבעת צדדיו בנויים ויהרנים (אולמות התכנסות משניים בהם חולקים פשוטי העם כבוד לפסל בודהה) ובהם פסלי בודהה בתנוחות ישיבה, עמידה ושכיבה, המפוסלים בחומרים וסגנונות שונים. ליד אחד מהם ניתן למצוא כתובת משעשעת בזו הלשון: "נא לחלוץ נעליים ולשמור אותן בחדר תפילה זה לפני שהן בלתי נראות".

פסל בודהה נוסף הראוי לציון הוא פסל חלמיש עצום ממדים, הנחשב על ידי רבים לאחת מיצירות האמנות הגדולות של תאילנד, הדמות הקסומה ישובה בתנוחה יוצאת דופן, שהועתקה כנראה מדגמים יווניים – רומיים. קווי הגלימה וההבעה המערבית עשויים להזכיר אולי את אלכסנדר הגדול, שהוליך את צבאותיו עד גבול פקיסטן והביא עמו סגנונות אמנות שהסתננו מזרחה דרך הודו והגיעו עד תאילנד.  

מאז שנת 1983, כאשר בקרתי במקום לראשונה אני ממשיך ופוקד את האתר הזה בכל טיולי בתאילנד ובכל ביקור אני מגלה מבנים נוספים, כוכים חדשים, פסלים בסגנונות שונים – והעיקר – המוני מאמינים (וגם תיירים) הבאים לחלוק כבוד למורה הדגול בודהה, להתפלל ולבקש משאלות. אודה, כי אנו בני תרבות המערב, שחונכו על רציונאליות ואמונה רק בדברים שיש להם הסבר מדעי, מקבלים בחוסר אמון ולעיתים בזלזול את טקסי התפילה המלווים בהבאת מנחות, הדלקת מקלות קטורת, הדבקת ניירות מוזהבים על גופו של בודהה ותאווה בלתי מרוסנת לקמיעות ומשחקי הימורים. ואולם, שוב ושוב אני שואל את עצמי האם העובדה שאמונות אלה רווחות אצל כל כך הרבה אנשים במשך תקופה של 2,000 שנה ויותר אינה מדברת בעד עצמה? ואולי כדי להבין לעומק את המשמעות הרוחנית של טקסים אלה צריך להיוולד בודהיסט, ובנתיים, המעוניינים יוכלו לרכוש בסכום סמלי מקלות קטורת, ניירות מוזהבים ופרחי לוטוס ולהתמזג באין מפריע בקהל המקומי. ואם לא די בכך, תוכלו לרכוש קמיעות שיגנו עליכם מכל פגע, או לשמוע את עתידכם מאחד הקוראים בכף יד הפזורים מסביב. 

שעת הצהריים הגיעה והחום האופייני כל כך לחלק ארץ זה החל להעיק. גם בטני החלה לקרקר מרעב למרות ארוחת הבוקר המאולתרת, שאכלתי בשוק הצף. במצב עניינים זה, אין מקום מתאים יותר למנוחה, אכילה ובילוי מאתר הנופש "גן הורדים" (Rose Garden) הממוקם על גדות הנהר נאקורן צ'אסירי בין גנים נפלאים. נוסף על מסעדה בעלת תפריט מגוון, כלולים בו אגם מלאכותי גדול, כלובי צפרים אקזוטיות, חממות סחלבים וורדים, מגרש גולף ואפילו דגם של כפר האי, בו מודגמות תעשיות ביתיות מסורתיות (למעוניינים גם סידורי לינה). הכל ממוסחר, אך שובה עין.

 

 

 

הישג הנדסי במחיר מחריד

לאחר ארוחת צהריים דשנה, שמתי פעמי למופע המפורסם, הנערך באתר בכל יום ב-3 אחר הצהריים, ובו ניתן לחזות בריקודים תאים, אמנויות לחימה עתיקות, טקס חתונה מסורתי, הדגמת פילים בעבודה ועוד. אפילו כאן לא נפקד מקומה של ישראל: הדגל הכחול לבן שלנו נישא ביחד עם דגלי אומות אחרות במצעד הסיום של המשתתפים. 

העיירה קאנצ'אנאבורי (Kanchanaburi) זכתה לפרסום בזכות הגשר על נהר קוואי, המצוי בתחומה, אך היא מהווה גם בסיס נוח לטיולים בשמורות הטבע שבסביבה.

מוקד כל טיול במערב תאילנד הוא ביקור בגשר הרכבת על נהר קוואי והמסילה, שקנו את פרסומם העולמי בזכות הספר והסרט. הגשר עצמו הפך כבר מזמן למיתוס, אך אין ספק שגם כיום, במרחק של חמישים שנה ויותר מאז הושלם, ממשיך סיפור בנייתו המדהים, הסבל האנושי שהיה כרוך בכך, לרגש כל מבקר. הגשר, שהיה חלק מפרוייקט יפני ענק לבניית מסילת ברזל באורך 414 קילומטר מתאילנד לחופה של בורמה, נבנה בשנים 1942–1943, לאחר שנתיבי המים של היפנים נחסמו על ידי בעלות הברית. 

הגשר והמסילה נבנו במהירות שיא של 13 חודש תוך התגברות על תנאי שטח ומזג אוויר קשים, אך בתנאים מחרידים ובמחיר יקר של חיי אדם. כ-60,000 שבויי בעלות הברית ו-300,000 עובדי כפייה אסיאתים הוכרחו לעבוד במשמרות של 18 שעות בתנאים מחפירים. רבים מהם מתו ממחלות כמו כולריה, דיזנטריה ואחרות. חלקם נפטרו מתת תזונה והטרגי מכל – רבים נפטרו מחוסר טיפול והזנחה רפואית. ברוב המקרים הוגדרה סיבת הפטירה בתעודות יפניות כ"תשישות". סך כל האבדות בנפש הסתכם ב-6,982 שבויי בעלות הברית וחמישים עד שישים אלף עובדי כפייה אסיאתיים – חיי אדם לכל אדן מסילה שהונח.

על אף המאמץ האדיר שהושקע בבניית הגשר והמסילה, לא הוכתר הפרוייקט בהצלחה. פעם אחר פעם הופצץ המקום על ידי האמריקאים – מה שלא אפשר ניצול יעיל של המסילה לכל אורכה. 

בפברואר 1945 נהרס הגשר כליל בהפצצה של מטוסי B–24  אמריקאיים. 

כדי להבין את המשמעות האמיתית של המאמץ העצום, שהושקע בבניית המסילה, חובה לנסוע ברכבת היוצאת מקאנצ'אנבורי  ונעה בתוואי המסילה המקורית עד לעיירה נאם טוק, מרחק של 60 קילומטר. אי אפשר להישאר אדיש למראה הצמחייה העבותה בה מפלסת לה המסילה דרך והתהומות מעליהם היא עוברת על גבי גשרים. ההתפעלות מתגברת כשזוכרים, שהמסילה נסללה בעבודת ידיים, תוך שימוש באמצעים טכניים ומכניים מינימליים. גם כיום נחשב מבצע בניית הגשר להישג הנדסי מהמעלה הראשונה.

 

מלונות על כלונסאות

ממרחק השנים שעברו, נותרו הגשר והמסילה עדות אילמת לאשר התרחש.  בית העלמין הצבאי ומוזיאון Jeath War, שניהם בטווח נסיעה קצר מהגשר, ממחישים את הפן – האנושי הטרגי, שהיה כרוך בפרוייקט שאפתני זה. 

בית העלמין בקאנצ'אבורי הוא מקום מנוחתם האחרונה של 6,982 שבויי בעלות הברית שמתו תוך כדי בניית המסילה. בית הקברות מתוחזק ומטופח להפליא במימון קרן פרטית. גם כאן אגב, לא ניתן להמלט מהנקודה היהודית: פה ושם ניתן לזהות מגן דוד החקוק על המצבות. 

מוזיאון Jeath War הנקרא על שם ראשי התיבות של המדינות שהשתתפו בלחימה באזור: יפן (J), אנגליה (E), אמריקה ואוסטרליה (Aׂ), תאילנד (T) והולנד (H). המוזיאון ממוקם במבני במבוק בולטים בפשטותם, כדי להמחיש את תנאי מגוריהם של השבויים. המוזיאון הצנוע מצליח להעביר למבקר בצורה מרגשת ובלתי אמצעית את התופת שבה חיו ומתו השבויים. 

מרשימים במיוחד חפצים אישיים של החיילים, צילומים שנעשו על ידי חיילים יפנים או מבקרים מזדמנים, שתעדו את העבודה המפרכת, ובמיוחד ציורים של השבויים עצמם בהם ניתן לראות את חיי היום יום שלהם, ההתמודדות עם רעב וחולי ואף עינויי גוף ונפש שעברו בידי היפנים. 

המוזיאון הוא יד זיכרון לשבויי בעלות הברית אך גם מפעל ההנצחה היחידי לעשרות אלפי עובדי הכפייה האסיאתיים, שמתו ונקברו בקברי אחים.

 

 

אחד ההסברים להתנהגותם הברוטאלית והבלתי אנושית של היפנים מתבסס על המסורת הסמוראית. לפי קוד זה יש משום קלון ובושה בנפילה בשבי ועל כן התנהגו אל השבויים כאל מי שאבדו למעשה את כל זכויותיהם האנושיות. 

את הערב בחרתי לבלות באחד ממלונות הרפסודה הציוריים באזור – מלונות על כלונסאות אלה, הממוקמים במעלה הנהר קוואי יאי (קוואי הגדול שמקורו באגם סרי נאקרין הסמוך המתאחד עם קוואי נוי קוואי הקטן, בקאנצ'אנבורי ומשם ממשיך כנהר אחד עד למפרץ תאילנד), בסביבה שקטה, ומיוערת מספקים שירותים בסיסיים ומשאירים את הציוויליזציה מאחור. 

במרבית בתי המלון הללו אין חשמל, טלפון או טלוויזיה. גם הארוחות הנן ברמה בסיסית בלבד. אבל על היעדר התנאים מפצים השקט, קול המים הזורמים וציוץ הציפורים. מי צריך יותר? מלונות אלה הם בסיס נהדר לבילוי ולשיטוט באתרי הטבע המרהיבים שבאזור, הכוללים יערות עבותים, מפלי מים מרשימים ומערות נטיפים. ניתן כמובן לצאת לטרקים רגליים מאורגנים העוברים בכפרים ציוריים ובלתי מתויירים (יחסית) ולשלב בהם רכיבה על פילים, שיט בסירות במבוק ושתייה תחת מפלי מים זכים. 

מרשימים במיוחד מפלי אראוואן הממוקמים בלבו של פארק מיוער ויפהפה, שבו הרי גיר מהם צונחים מפלים בעשרה מפלסים, שבילי הליכה נוחים.

כל מפל יוצר תחתיו בריכה מרעננת מלאה במים קרירים – ניגוד נאה לחום וללחות שמסביב. מי שכוחו ברגליו ימשיך לטפס עד המפל העליון, שם יוכלו לראות את אראוואן – הפיל האגדי בעל שלושת הראשים שדמותו מופיעה בתצורת סלע טבעית.