החודש אני נוסע שוב להודו. בפעם הלא-יודע-כמה. אני כל כך אוהב את הארץ הזו שנדמה שהפכתי לנציגה בתקשורת. כל פעם שלרפי (רשף) או לאמנון (לוי) או לרזי (ברקאי) נופל לידיים אייטם על הודו הם מצלצלים אלי. אינני אקדמאי ואין לי אג'נדה פשוטה לגבי הודו. לכן אני בדרך כלל מסרב. אבל הגיע הזמן לשבת ולנסח מה פשר המשיכה שיש לי למדינה הזו ומדוע אני שב וחוזר אליה בכל פעם מחדש. זה לא הנופים – יפים מהם יש, ואלה לא הערים – מגעילות מהן אין. כנראה זה "ההומו-אינדיקוס", האדם ההודי ובעיקר אמונתו הפגאנית-רוחנית-דתית-מיסטית.

"כמי שבא מרקע של לימודי פסיכולוגיה, הזדהיתי עם הצורך של הנפש האנושית ההודית לעשות "האנשה" לפסלים"

"דתם של ההודים לימדה אותם לחיות עם הרע, עם הנכות ועם הזקנה מבלי הצורך להעמדת פנים."

"אינני חושב שההודיות "הרוחנית" נעלה יותר על המערביות "החומרית". העיקרון המנחה אותי בחיי הוא איזון"