דיסקברי טיול עולמי | טיול הודו: מדריך טיולים - שבוי בקיסמה פרק מהספר "שבוי בקסמה" מאת גילי חסקין, מדריך הטיולים הוותיק שיום בהיר אחד במהלך טיול שהדריך בהודו, נלקח למעצר עקב כדור רובה תועה שהתגלה בתרמילו. בשפה קולחת וציורית מתאר חסקין את חוויותיו – הטובות והרעות – מהודו, הארץ שיש בה הכול מכל ובמינון גבוה כתב: גילי חסקין צילומים מאת: גיא נוימן, דודו זגורי, זאביק רילסקי ואייל עמית יוני 1989 יום חם ומחניק של קיץ בדלהי. האוויר עומד, צורב את הפנים. גם בארץ לא תענוג, אבל כאן חם עוד יותר. יום סיור אחד בבירה הלוהטת הספיק לנו לגמרי. ביום המחר כבר היינו במטוס, בדרכנו אל סְרינָגָר, בירת קשמיר. סוף סוף אנו מרגישים את הטיול. אכן, דלהי מרתקת: המסגד הגדול הבולט בצריחיו ובכיפותיו המעוגלות, מבוך הסמטאות של הבזאר, קבר הוּמָאיוּן המפליא בפרופורציות שלו, מקדש הלוטוס שבנו הבָּהָאִים. מרשים מכולם היה הכּוּתָאבּ מינָאר: עמוד טמיר, בנוי אבן חול אדמדמה, נוטה מעט על צדו ומעוטר כולו בערבסקות ובקליגרפיה, המעניקות לו חזות של רקמת תחרה. יפה, מעניין, אבל רק כאן, בהרים, אנו חשים את הדם הולם בעורקים. המונים מתאספים לקראת הפסטיבל בפושקר קשמיר שוכנת מעבר לעמקי הנהרות ולמישורים הצחיחים, בלב הרי ההימלאיה. יותר באסיה התיכונה מאשר בהודו. זה מקום שעצם העלאת שמו, היה מעורר רטט נוסטלגי בקרב הודים וניחוח קולוניאלי בקרב הבריטים. כאשר שכב אוּרָנְגְזֶב, השליט המוֹגוּלי הגדול, על ערש דווי, ביקשו יועציו שיביע משאלה אחרונה לפני מותו. "את קשמיר," לחש בשפתיים חרבות, עצם עיניו והוציא את נשמתו. פתגם פרסי עתיק גורס, כי קשמיר היא 'המקום בו מסתיים העולם ומתחיל גן העדן.' חשבתי על הסיפורים הללו פעמים רבות, כאשר התבוננתי בהרים המושלגים או בשפע הירק. בחיק ההרים, בגובה של אלף ושבע מאות מטרים מעל פני הים, נמצאת בקעת קשמיר ובלבה אגם דאל המופלא, שצבעו כחול עמוק והוא נראה כאבן יקרה כחולה בסלסלה ירוקה להפליא. האגם יפה במיוחד באור השחר, כשמימיו בוהקים בצבע כתום וורדרד. מעל האגם מזדקר מבצר מהמאה השש-עשרה, להזכיר שתמיד נלחמו אנשים על המקום הזה ושהשלווה הנדמית לעין היא רגעית וחמקמקה. הבקעה נראית כעשויה חגורות חגורות: ממעל מתנשאים הרי ההימלאיה לגבהים של שבעת אלפי מטרים. מתחת לפסגות המושלגות הרים ירוקים, והלאה מתחת להם, מטעי דובדבנים, תפוחים, ואגסים. נמוך יותר גדלים האפרסקים ולמטה למטה, קערה ענקית של אורז. אכן, האורז ממלא את הבטן, אך את הכסף המזומן מספקים הצמר הנפלא ופרחי הכרכום הכתומים. מרבדים רחבי ידיים של פרחים יפהפיים. מכל פרח כזה, מפיקים בסבלנות אין קץ, שלושה חוטים של זעפרן בצבע ארגמן. עשרה דונמים מניבים רק קילוגרמים אחדים של התבלין היקר ביותר בעולם. מעבר לשדות שוכן האגם, עטור פרחי לוטוס וורודים ועצי צפצפה. ליופי הטבעי הזה נוסף גם חן, מעשי ידי אדם: עצי דולב ענקיים, גני פרחים צבעוניים ובעיקר בתי סירה. אלה בתי מלון, פנסיונים וחדרים להשכרה, הניצבים על כלונסאות בתוך האגם, כך שהמבקרים יורדים מחדריהם אל תוך קו המים. מספרים שהמהראג'ה ששלט בקשמיר, אסר על הבריטים לקנות כאן אדמה ואלה, שחיפשו להימלט מהחום הנורא של המישורים ההודיים, התחכמו ובנו בתי קיץ בתוך האגם ממש, שנראים מרחוק כבתים צפים. במהלך השנים, הפכו 'בתי הסירה' מפתרון דיור מאולתר לייחודה התיירותי של קשמיר. כבר ב-1929 נכתב ב'נשיונל ג'אוגרפיק', מאמר על בתי הסירה הנוחים והמרוהטים של קשמיר, אותם השוותה הכותבת, משום מה, לבתים שעל התמזה בלונדון. הכותבת בילתה קיץ שלם בבית סירה בקשמיר, אך נראה שכמו תיירים רבים בני זמננו, היתה מעוניינת במיוחד בקניות. במאמר שלה היא מקדישה חלק ניכר לחיפוש אחר הסוודרים הנפלאים הנקראים על שם קשמיר ושפרסמו אותה ברחבי העולם. כבר אז נהרו לכאן מטיילים מרחבי האימפריה הבריטית. מאז ומתמיד נחשבה קשמיר ליהלום שבכתר ההודי, שנחשב בעצמו ליהלום שבכתר האימפריה הבריטית. ההרים המושלגים, השדות הפוריים והאגמים השלווים משכו לקשמיר יותר מחצי מיליון תיירים בשנה, עד שהמאבק בין מוסלמים להינדים ניפץ את השלווה והרחיק את התיירים. אנשיה של הודו קשמיר היא מוסלמית החל מהמאה האחת-עשרה. זהו אחד המחוזות המוסלמיים המובהקים של המדינה. למעשה, מקור השם 'פקיסטן', שנוסח כבר ב-1935 מורכב מראשי תיבות של המחוזות המוסלמיים החשובים: פנג'אב, קשמיר, סינד ובלוצ'יסטן. לאחר הפילוג, ברור היה שקשמיר צריכה להיות חלק מפקיסטן. התושבים הם מוסלמים ופקיסטן היתה תלויה בנהרות היוצאים מקשמיר – גֶ'הלוּם, צֶ'נָב, ואינְדוּס – שמימיהם משמשים להשקיית שדות ולהפקת חשמל. כך אומר ההיגיון ואולי גם הצדק, אך קשמיר היא קשמיר וההודים לא היו מוכנים לוותר על גן העדן הזה. כך גם הפקיסטנים. הסיבה ללהט המטורף הזה אחר קשמיר נעוצה בגאווה, ברגש, אך גם במיקום האסטרטגי. קשמיר היא למעשה אצבע, שנועצת הודו באסיה התיכונה. רצה הגורל ושלט כאן המהראג'ה ההינדי הרי סינג, שהתפתל בהחלטתו אם להצטרף להודו או לפקיסטן. ברגע האחרון חתם על הסכם הצטרפות להודו, אך בינתיים פלשו חיילים פָּטָנים לקשמיר, בשליחות פקיסטן. מפקד חייל האוויר הפקיסטני שהיה בריטי, התקשר לעמיתו בהודו, בריטי אף הוא. החיילים הפטנים התעכבו בשל ביזה ואונס, ואפשרו בכך לחיל האוויר ההודי לתפוס בכוח את שדה התעופה והשאר היסטוריה. מנהיגי הודו ופקיסטן היו להוטים מאד להשיג את השליטה בקשמיר על מנת לחזק את החזון הלאומי שלהם. שתי המדינות הצעירות יצאו למלחמה וקראו את קשמיר לגזרים. ב-1949 קבע האו"ם קו הפסקת אש, המתפתל בתוואי שרירותי לאורך של כשמונה מאות קילומטרים, בשטח שתנאיו מהקשים בעולם. הפסקת האש הופרה יותר פעמים משכובדה. הגחלים שלחשו הפכו לאש ב-1965 ושוב ב-1971. הבעירה סירבה לדעוך. הגחלים הרוחשות כוסו בשכבת עפר דקה ודומה שהן עומדות לבעור שוב. שמענו ממקומיים שלא ירחק היום, עד שלוחמי מחתרת מוסלמים, ילידי קשמיר, יָחֵלוּ ללחום בגלוי בכוחות הביטחון ההודיים. קשמיר ניצבת בהרי ההימלאיה, בפסגה של תת היבשת ההודית, כטורבן משובץ באבנים יקרות על ראשו של המהראג'ה. מדינת חיץ המהווה שער, או מחסום, בין שתי השחקניות הראשיות שמצדיה, כמו גם בינן לבין סין ואפגניסטן. עבור ההודים והפקיסטנים, קשמיר איננה רק עניין כלכלי או אסטרטגי. עבורם קשמיר היא חלום. ארץ שמעוררת רגשות עזים. מיליוני הודים ופקיסטנים, שוכני מישורים מהבילים ולוהטים, חולמים על הריה הירוקים ואגמיה הכחולים. כאשר חוזר אדם מעמל יומו בדלהי, קָרָצ'י, לָהוֹר או בומביי, הוא מנסה להירגע מהצפיפות, הרעש והרחובות המיוזעים וחולם על אדמותיה הפוריות ועל אקלימה הקריר והיבש של קשמיר. בסרטים הרומנטיים המתקתקים של 'בּוֹליווּד', תעשיית הסרטים ההודית שמרכזה בבומביי, נראים זוגות אוהבים, המשתובבים בכרי הדשא זרועי הפרחים, למרגלות הפסגות המושלגות של קשמיר. היטיב להתנסח ג'וואהרלל נהרו, ראש הממשלה ההודי שנכנס לנעליו של גהנדי: "קשמיר קוראת לשוב אליה. כוח המשיכה שלה חזק מתמיד. היא לוחשת את קסמה האגדי באוזנייך, וזכרה טורד את המחשבה." חלום הודי וחלום פקיסטני. במקום בו חלומות מתנגשים, נהרגים אנשים. כשאיילת ואני הגענו, לא חשנו בשום רמז לרוח הרעה שהתחילה לנשב כעבור שנה. קשמיר של אותה שנה לא היתה עדיין זירת קרבות. היא היתה שוק ענק, עם אלפי אנשים שהתמחו ביניקה מעטיני התיירות. עם רדתנו מהמונית התנפלו עלינו כולם. לא מדוייק – רק מי שעבר ברחוב באותו רגע. כולם הציעו הכל: בית סירה, סירה, מסעדה וכמובן חנות. מכול עבר נשמעו קריאות: "קָם סי מָיי שׁוֹפּ!" ובכל פעם שהתפתינו להציץ לחנות כלשהי, שמענו מונולוג נרגש, שנאמר מלב דווי ועיניים מצועפות כנות: "אל תאמינו לאיש. כולם כאן רמאים. כל אחד ינסה להונות אתכם. הם רק רוצים לגזול את כספכם. אל תתפתו להאמין לדברי חלקות, גם מי שנשמע אמין הוא למעשה נוכל. יש רק אדם אחד שתוכלו לבטוח בו – אני..." מאחד הדוכנים נפנה אלינו גבר מוצק, שזיפי זקנו אפרפרים, קרחתו קוצנית מעט ולעיניו הירוקות והקרות מבט קשוח. טיפוס שלא הייתי רוצה להיתקל בו לבדי בסמטה חשוכה. הוא מייד זיהה מאין באנו והתגאה להציג בפנינו מכתב המלצה כתוב עברית: "אל תאמינו לו, הוא גנב כמו כולם." סמטאות סרינגר, בירת קשמיר, אינן נראות כל כך כמו הודו. קשמיר כולה איננה נראית כמו הודו. אמנם, עם הזמן ראינו בהודו עוד עשרות מקומות שאינם דומים להודו, עד שאמרנו ש"הודו איננה דומה להודו." בכל זאת, קשמיר שונה גם בעיניי ההודים עצמם. כשהם יורדים מההרים הירוקים של קשמיר אל המישורים של גָ'אמוּ, הם אומרים: "שבנו להודו." גם תושבי קשמיר, הודים כפקיסטנים, רואים עצמם קודם כל כקשמירים, שחיץ מלאכותי מפריד ביניהם. היה שם מסגד לבן ללא צריח וסביבו בתים בני שלוש קומות, בנויים בצורה מיוחדת – לרוחב הקירות משובצים לוחות עץ ארוכים, שמפרידים בין שכבות האבן ומעניקים גמישות למבנה כולו. בתעלות שבין הבתים נראים בתי סירה אמיתיים. אין אלה בתים מטופחים לתיירים, אלא מגורים של ממש. בעלי הסירה חיים בהם חודשים ארוכים – מוכרים, קונים ואחר כך עוגנים לצד בתי האבן של קרוביהם, בטרם יצאו למסע נוסף. בית הסירה שלנו נראה כארמון צף. מעבר לדלת חדרנו נמתחה מרפסת ארוכה, שרצפתה מכוסה כריות. במרכז המרפסת עמד שולחן עגול ועליו, דרך קבע, קנקן תה ועוגיות עתירות קינמון. הסירה נראתה כמו רקומה בעץ ולוחות הדיקט שננעצו בה, שיוו לה מראה של הינומת כלה. עוד אנו בוהים באגם, עגנה לצדנו סירה קטנה עמוסה כריות ומקורה גג מצועצע, דייג חבוש כיפה לבנה רקומה, על פניו מרוח חיוך מתקתק ובידיו פרחים וורודים. פרסוניפיקציה של הקיטש. הוא הזמין אותנו לסיור באגם ואנו מיהרנו להסכים. אם הייתי צריך להצביע על היום המפנק בכל הטיול, הייתי בוחר, מן הסתם, ביום הזה על האגם. סביבנו שטו סירות משוטים קטנות. היתה שם ילדה קטנה, אולי בת תשע, שהשיטה בכוחות עצמה סירה עמוסה זרי פרחים. היא ישבה זקופה, בבואתה נשתקפה במים והיא חותרת בתנועות מיומנות. אי אפשר היה לעמוד בפני החיוך שלה. אחריה הגיע איש מבוגר שהציע צנצנות דבש. מישהו עט עלינו בהצעה להחליף כסף, לקנות תכשיטים, שטיחים, תבלינים, עבודות רקמה, עוגיות. ניסיתי לצחוק, ניסיתי להתחכם, כשמישהו שאל: "צֶ'יינְג' מָני," היינו – "האם תרצה להחליף כסף?" עניתי לו בבדיחות הדעת: "צֶ'יינְג' הָני." בעברית זה נשמע מטופש וגם באנגלית כנראה איננו להיט, אך בסיטואציה של אז, זה נראה לנו משעשע. זו היתה לי פעם ראשונה שניסיתי להתיש אותם ופעם ראשונה שנכשלתי. ארך זמן עד שהבנתי, כי אני אחד והם כמעט מליארד. כאשר הגשתי לאיילת צמיד כסף שזה עתה רכשתי והחלפתי עמה נשיקה חטופה, התקרב אלינו שייטנו החביב, כולו חיוכים והגיש לאיילת זר פרחים, כמחווה של ידידות. הניסיון הקצר שלי בהודו לימד אותי שאין בה ארוחות חינם. דחיתי את הצעתו בנימוס. האיש נפגע. פניו התכרכמו בהבעה של צער, עוד רגע יזיל דמעה. נראה כי ניחש את מחשבותיי. נראה שנחרד מעצם המחשבה, שאני מייחס לו חמדנות. נשים בהודו "זה חינם," אמר בקול רועד, "מתנה לגברת הצעירה שלך." בקשמיר, כך למדנו מפיו, לא לוקחים כסף עבור פרחים, שהם מתת האל. הסמקתי קלות והנחתי לו להעניק לאיילת את השי הצנוע. איילת חייכה לעברו ואני נהניתי לראות כיצד גם הוא נופל בקסמיה, נשבה בחיוכה. אחרי חמש דקות ניגש אליי, ממתיק לי סוד: "מה בנוגע לתשלום?" שאל והצביע על הפרחים. "זה בחינם," אמרתי בכעס. "וודאי," השיב הקשמירי בהחלטיות, "זה חטא לגבות כסף עבור פרחים, אך מה בקשר לקטיף...?" חדלתי לכעוס. חייכתי לעצמי והמשכנו לשוט. ביקרנו בארמונות המוֹגוּלים ובמפעלי השטיחים. שטנו אל הגנים הצפים, שם עדשת המים הזעירה מכסה על המים סביב בעלים עגולים קטנטנים, המשווים להם מראה של מרבד טבעי ירוק. בית הסירה שלנו היה בסיס לטיולים. בשעת בוקר מוקדמת, טרם עלה אור ראשון, הפלגנו אל השוק הצף בלב האגם, שם מתאספים דייגים רבים, איכרים וסוחרים ומחליפים ביניהם מכל טוב. הסירה החליקה קלות בין המוכרים והקונים שניהלו את המשא והמתן בשקט מופתי, עד שהשמש עלתה וצבע השמים התחלף מאפור לוורדרד כחול. הקונים חזרו לעבודתם ובעקבותיהם נעלמו גם המוכרים. כעבור ימים אחדים יצאנו עם זוג חברים, ישראלים אף הם, אלון ואורנה מרחובות, לשייט בתעלות הבקעה, אל אגמים נוספים כמו אגם מָנָסְבָּל שם ראינו עשרות פרחי לוטוס וורודים, נימפיאה לבנה שסועת עלים ויקינטון המים, שכיסה שטחים נרחבים בסגול. דייגים בסירות קטנות העמיסו עליהן שורשים להאבסת בעלי חיים ודמו מרחוק לחרקים שחורים המשוטטים על גבי שטיח קשמירי, שדוגמתו כתמים כחולים מנוקדים בוורוד. כאשר חזרנו לכיוון סרינגר, התקשה השייט שלנו להתמודד במשוטיו בזרמי המים. אחרי שגם כישורינו לא צלחו, מצאנו עצמנו הולכים בצד התעלה ומושכים בידינו את הסירה הקשורה בחבל. יום שבת, 17 בדצמבר 2005 אני מתעורר מתנומה קצרה. גופי דואב כולו. אמנם, בטיולי הקיץ עם הילדים אנחנו ישנים בשטח, אך מגעם הרך של האדמה ושק השינה נעימים הרבה יותר מרצפת הבטון ומחצלת הקש. מבט ראשון על התא: הקירות מוכתמים בלכלוך ורטיבות. ריח מוזר באוויר. האסירים יוצאים לארוחת בוקר. אני בוהה בהם, עדיין המום. תור ארוך של גברים, מרביתם צעירים, כמעט כולם דרווידיינים שחורי עור. גבוהים ונמוכים, קרחים וארוכי שיער, מזוקנים וחלקי פנים. הם נעמדים בתור, צלחות אלומיניום בידיהם, מקבלים אורז ומעט עדשים ברוטב דוחה למראה וכוס צָ'אי. אני מוותר ומסתפק בביסקוויטים מאמש, שהספיקו לאבד את פריכותם, אך טעמם כצפיחית בדבש לעומת האוכל המוגש כאן. אני מנחם את עצמי שאת ארוחת הצהריים שלי כבר אוכל במסעדה בחוץ. אחד הסוהרים מגיע בפנים חמורות סבר, כדי לוודא שאינני שובת רעב ואני מוכיח לו את ההיפך על ידי אכילת בננה. בינתיים, חזיון התעתועים נמשך. אני מובל עם כולם לרחצת הבוקר. שש בריכות קטנות שמידותיהן מטר וחצי על שני מטר. סביבן עומדים כחמישים או שישים גברים, בד קטן לחלציהם, מתיזים על עצמם מים קרים בסירים קטנים ומסתבנים במרץ. אחרים מכבסים את הלונגי שלהם בשיטה ההודית, היינו, חבטת הבגדים בחוזקה בלוח גרניט. מסביב עומדים השוטרים, לבושים מדי חאקי מגוהצים בקפידה, לרגליהם נעליים חצאיות שחורות ומצוחצחות, פניהם חתומות. שני עולמות. אני מתבונן במראה הסוריאליסטי ומדמה לעצמי שאני מתבונן בו מבחוץ. מתאר לעצמי את האוטובוס עם המטיילים נוסע בכביש, פתאום מישהו מזהה את האירוע וקורא בקול: "איזה יופי!" אני מורה לנהג לעצור את האוטובוס ואנו יורדים במהירות, מצלמות בידינו וממהרים לצלם את החזיון המוזר. זו תהיה תמונה נפלאה. אני כבר מתכנן את שיחת הטלפון לגיל אל עמי, עורך ירחון 'מסע-אחר' ומספר לו על החוויה. אני אומר לעצמי שאני לא נמצא כאן. אני בכלל לא שייך לפה. זה קורה למישהו אחר. אני רק צופה מן הצד. לא יכול להיות שאני קשור למקום הזה. אני מתקשה לקשור את הבד כך שלא יפול, שופך על עצמי מים קרים, מפלס את דרכי בין המתרחצים, לפתע מועד ונמרח בבהלה על הרצפה. מבושי נגלים לעיני כל. לשמחתי איש אינו צוחק בלעג. השוטרים מפנים אותי למקום בו אין סכנת החלקה ואני מסתבן בזהירות. האסירים מסיימים את הרחצה במהירות וחוזרים לתאיהם. אני מתלבש באיטיות וחוזר לכיוון התא. להפתעתי, איש אינו מאיץ בי והסוהרים מדברים אליי בנימוס. מתברר שיש לי מעמד מועדף. הם מניחים לי לשבת מחוץ לתא ואפילו מגישים לי צָ'אי, כלומר, מורים לאחד מעובדי המטבח, להגיש לי צ'אי. אינני יכול לשאת את טעם התה בחלב, מבקש ומקבל תה שחור. נופי הודו אני מתבונן בשעון – השעה שמונה בבוקר. מחשב שבעוד ארבע שעות, חמש לכל היותר, תהינה התמונות המוזרות הללו מאחוריי. אני מנסה לשוחח עם הסוהרים ולו כדי להעביר את הזמן. הם דווקא מגלים אמפתיה, אך מתקשים לדבר אנגלית. הם מצליחים לומר מלים אחדות בהיגוי מוזר ואני מנסה לאסוף את שברי המשפטים ולהרכיב מהם שיחה. הם מדגישים שהם מאמינים לי ומציעים פתרון: מישהו מחבריי הטמין את הכדור בתרמיל. "חבר?" אני תמה. "כן," הם מהנהנים בחיוך. 'פְרֶנְד' בהודו אינו בהכרח ידיד או רֵע, אלא כל אדם מוכר. מכל מקום, הם מגלים כלפי אדיבות מעוררת השתאות. אני מניח שלא רק אישיותי הקורנת היא הגורם ליחס מיוחד זה, אך בכל זאת, בעיניהם ניכר איזה טוב לב. מתברר כי מרבית הסוהרים הם אנשים משכילים. חלק ניכר מהם בוגרי אוניברסיטאות, שהמציאות דחפה אותם לחפש פרנסה בשכר של חמשת אלפים רופיות לחודש – שווה ערך לחמש מאות שקל בערך, אם כי כוח הקניה שלו גדול בהרבה. אכן, קראלה היא מדינה ששיעור יודעי קרוא וכתוב בה מגיע כמעט למאה אחוזים לעומת ארבעים אחוזים בבּיהָר, למשל. גם האסירים נראים אנשים טובים. אמנם, מפעם לפעם מבקש 'נודניק' כזה או אחר את הטי-שירט שלי ומישהו ביקש את המכנסיים הקצרים שלי ומלמל לעברי 'בֶּרְמוּדָה'. אחד האסירים פלט לעברי הערה גסה, שנועדה לשעשע אותו עצמו. הרצנתי את מבטי והודעתי לו בטון שקט ופדגוגי שאני יכול להיות אביו. הוא קרב את כפות ידיו לחזהו והרכין את ראשו בהכנעה. ייתכן גם שקומתי, הגבוהה כפליים מקומתו, תרמה למסר החינוכי, אך סך ההטרדות קטן מאד. אולי משום שאנו בקראלה, שבמשך חודש תמים של טיול במרחביהּ, נתקלתי בפחות טרדנים מאשר ביום אחד באגרה. ארוחת הצהרים אף היא איננה מעוררת תיאבון. אני נועץ מבט באורז הלבן וברוטב הדוחה למראה השפוך עליו ומחליט לוותר. מתעודד מכך שאצליח להפטר מן העודפים שהצטברו על מותניי בשנה האחרונה. השעה כבר אחת אחר הצהרים ועורך הדין איננו מגיע. אני מתנחם במחשבה שהמשפט התאחר מעט והוא מתקיים עכשיו. אני מתבונן בשעון בקוצר רוח, אך המחוגים מסרבים לזוז ואני מחליט להתעלם מהם ולקרוא. כושר הקריאה המהיר שלי בעוכריי ועמודי הספר אוזלים מבין אצבעותיי. השעה כבר שתים. אני מתחיל לקרוא בספר 'איזון עדין', המתאר את הודו האחרת, לא הודו ה'רוחנית', שהיא יצירה דמיונית של כמה 'רוחניקים', שחוזרים ממנה לבושי גלימות, מחוייכים ומוארים. הודו שמתוארת בספר זה, כמו ב'שידוך הולם', או במידה פחותה ב'אלוהי הדברים הקטנים', היא אחרת לחלוטין. החברה מתוארת כפי שהיא – אלימה, חמדנית ומרושעת. אני קורא על האלימות הנוראית כלפי הסוּדְרָא, הקסטה של הפועלים ועל היחס המחריד אל הטמאים, האסורים במגע. אכן, הספר מתאר גם סיטואציות רבות של טוב לב ולא לחינם הוא נקרא 'איזון עדין', אך התקופה המתוארת, משטר החירום שהטילה אינדירה גהנדי בשנות השבעים, רחוק שנות אור ממה שמתאר עזריאל קרליבך בלשונו הציורית. עוד כוס צָ'אי וכבר שלוש. נבז, שהבטיח להגיע בבוקר, מופיע רק כעת. בוקר, מתברר, הוא מושג מאד נזיל. למרבה האכזבה הוא מבשר לי שהשופט לא הגיע הבוקר לבית המשפט, כי ישב בדינו של בית משפט אחר. כאשר הגיע סוף סוף ופנה לדון בענייני, הופיע שליח שבישר לו על מותו של חבר או קרוב משפחה. הוא עזב מיד את האולם ויצא להלוויה. מחר יום ראשון, שבתון. ביום שני מן הסתם אשוחרר. אני נותן בנבז מבט ספקני אך הוא טופח בביטחון על כתפי ומכריז "שוּר." מאותו רגע אני מסרב להאמין. ברכיי כושלות. "שבוי בקסמה" מאת גילי חסקין, הוצאת מוזה, 326 עמ' חברת "אל על" מקיימת טיסות ישירות להודו - טיסות לבומביי וטיסות לדלהי. אפשר גם להגיע בטיסות דרך מרבית חברות התעופה האירופאיות, ודרך טיסות קישור העוברות בירדן ובאדיס אבבה. חפשו דילים לטיסות זולות.