ההיסטוריה של אתונה - יוון התיירות ביוון מורכבת לא רק מנופש אלה גם מטיולים המחזירים אותנו הרחק בזמן: במשך השנים עברה יוון עברה תהפוכות פוליטיות, צבאיות וחברתיות רבות. ההיסטוריה של אתונה מאת: גיא נוימן תיירים הבא נטייל אחורה הרחק בזמן: ב-25.3.1821 נע המון רב במסלוליה השונים של יוון עד שהתכנס בחצר המנזר של האגיה לאוורה (Agia Lavra), שישה ק"מ מהעיירה קאלקווריטה (Kalavrita) שבפלופונס. כולם רצו לשמוע את נאומו של הארכיבישוף האורתודוכסי, יארמאנוס מפטראס (Germanos of Patra), נאום שלפי כל התחזיות אמור היה להיות מרדני ומסוכן. השמועות אמרו שהארכיבישוף הוא אחד המנהיגים של פילקי אטאיראה (Filiki Etaireeia), תנועת מרי סודית של קצינים צעירים, ששאפה להתנער מעול האימפריה העות'מנית. ממונט לזכר הנופלים במלחמת העמצאות ביוון 2007, מאת: Naousa, Creative Commons התוצאה עלתה על כל הציפיות. נאומו של הארכיבישוף לא רק שלא היה מעודן, אלא קרא בצורה נועזת למרד בעות'מנים. הוא דרש "אלפת'ריה" (Eleftheria), "חירות ועצמאות". סיומו של הנאום היה מדהים: ללא כל חשש מהעונשים הצפויים לו, הניף הארכיבישוף את דגל יוון ((Greece העצמאית. לאחר רגע קצר, בו עצרו הצופים את נשימתם, החלו למחוא כפיים בהתלהבות. המרד היווני פרץ. בירתה של אימפריה לא הייתה מאז ומעולם אתונה (Athens) במשך יותר מ- 1,100 שנים שימשה העיר קונסטנטינופול כבירת האימפריה הנוצרית המזרחית. בכל אותו זמן, הייתה יוון חלק מהאימפריה, והייתה נאמנה לה. בשנת 1453 תקופת הזוהר של האימפריה הנוצרית הגיעה לסיומה. העות'מנים, שהיו מסולמים, עשו את הבלתי יאומן, כבשו את הבירה הנוצרית, והפכו אותה לבירתם. הם שינו את שמה מקונסטנטינופול לאיסטנבול. שלוש שנים מאוחר יותר, כבר הייתה העיר אתונה (Athens) חלק מהאימפריה העות'מנית. בשנת 1503 כבר הייתה יוון (Greece) כולה תחת שלטון מוסלמי. תקופת כיבוש ארוכה זו נמשכה שלוש מאות שנים. במהלכן, השטחים החקלאיים הפוריים של יוון, שהיו לפני כן מרכזי חיים שוקקים, הפכו לאזור חקלאי נידח. מנהיגי העם, סוחרים חשובים, אנשי רוח ואמנים הוגלו למרכז אירופה. המסורת היוונית הצליחה להשתמר אך ורק בזכות מרכזי הדת הנוצרית האורתודוכסית. המרד יוצא לדרך בסוף המאה ה-18, החלה התעוררות רעיונית ביוון, בעקבות המהפכה הצרפתית והתפתחות התנועות הלאומיות באירופה כולה. ביוון החלו להישמע קולות שדיברו על חזרה לתפארת העבר היוונית, ודרכה שחזור הזהות הלאומית. השינויים החלו בקרב האינטלקטואלים, ביניהם אנשי צבא חילוניים ואנשי דת חשובים מהממסד הדתי האורתודוכסי. התעלמותם המוחלטת של העות'מנים, וזלזולם בכוח היוונים, הביאו עם הזמן להחלפת גישת השינוי ההומאנית והסבלנית, למיליטריסטית. מתוך זה צמחה תנועת "פיליקי אטאאיראה", שחרטה על דגלה להדליק את אש המרד היווני. באותה העת, מספר מרידות מקומיות פרצו, כולן נחלו כישלון חורץ. מעט מאוחר יותר, בעקבות נאומו של הארכיבישוף ירמאנוס מפאטרוס, פרץ מרד כללי, שסחף את תושבי יוון כולה. הסולטאן העות'מאני ראה ביוון (Greece) ובאוכלוסייתה ערך רב. עשרות שנים שימשו היוונים כמתורגמנים וכאנשי מפתח באדמיניסטרציה העות'מאנית. לא מפתיע אפוא שהם לא התלהבו מניסיון המרד של היוונים. אך היוונים לא ויתרו, והמרד התגבר והפך למלחמת שחרור. בסופו של דבר ב-13.1.1822 הכריזו היוונים על עצמאותם בעיר אפידאורוס. נאפליון (Nafplio) הפכה לבירתה של יוון המשוחררת. פורטרט של אנטוניוס קרייזס, ראש ממשלת יוון בתקופת מלחמת העצמאות, צילום: המוזאון הלאומי של אתונה, ויקיפדיה בחלקה הראשון של המלחמה (1821–1824), נלחמו היוונים בעות'מאניים בגפם, והמעצמות האירופאיות, שכוחן היה גדול בהרבה מזה של העות'מנים, לא סייעו להם. המרד היווני איים לפגוע בסטטוס קוו שהתקיים ביניהן, ולפיכך הן לא נקפו אצבע ולא עזרו ליוונים. למעשה, במשך מאה שנות השלטון האחרונות של האימפריה העות'מאנית, התאמצו המעצמות האירופיות לשמור על שלמותה, כיוון שהן ידעו כי ברגע שהיא תתפרק, ייווצר "וואקום שלטוני". אז, לא תהיה ברירה, אלא לצאת למלחמה בה ישתתפו מרבית מדינות אירופה המערבית. לבסוף תרחיש זה אכן התקיים במלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו הסתפקו היוונים בכספים שקיבלו ממדינות אירופה, ובעידוד מוראלי של צעירים אירופאים אריסטוקרטים, שהעריצו את יוון העתיקה. החשובים שביניהם היו ויקטור הוגו, ביירון וגתה. הקרבות היו קשים, ושני הצדדים טבחו באכזריות אחד את השני. בפלופונס טבחו המורדים היוונים כ-12 אלף תושבים טורקים, ושרפו את בתיהם של אלפים אחרים. העות'מנים השיבו במטבע גרוע עוד יותר, ורצחו באי חיוס למעלה מ-25 אלף יוונים. המצרים באים לעזרה למרות הפילוגים וחילוקי הדעות שהיו ביניהם, הצליחו היוונים להחזיק מעמד כנגד הצבא העות'מאני. יחסי הכוחות השתנו בסוף שנת 1823, כאשר עשה הסולטן העות'מני, מחמוד השני, עסקה עם מוחמד עלי, השליט החזק והאכזר ששלט באותו הזמן במצרים. כאשר הגיעה למוחמד עלי הבקשה הרשמית לדיכוי המרד, ידע שיש בכך סיכון גדול. הוא לא חפץ להכניס עצמו לקרבות מול הנוצרים, כיוון שידע שזה עלול להרגיז את המעצמות האירופאיות, ולפגוע באינטרסים שלו. רק כאשר הבטיח הסולטן להעניק לו את השליטה על מחוז מוריאה (הפולפונס היווני), הסכים ושלח את צי ספינותיו לכיוון יוון (Greece).. בקרבות מול היוונים המורדים, הפעיל מוחמד עלי בפעם הראשונה את הצבאות המודרניים והמשופרים, בהם השקיע את מרבית משאבי ארצו במשך שנים. הצבא המצרי אמור היה לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם הצבא העות'מנאי שנשלח מאיסטנבול, אך בשל המחלוקת שבין איברהים פאשה, מפקד הכוחות המצריים, לבין חסרו פאשה, מפקד הכוחות העות'מאני, הצליחו המורדים היוונים להטות את כף המאזניים לטובתם. הקרבות הלכו ונמשכו זמן רב מהמצופה. בינתיים, בשל מעשי הטבח הרבים של המוסלמים בנוצרים, שוכנעו חלק מהמעצמות האירופאיות להתערב בנעשה. הסולטאן קיבל ידיעה מרה: צבאות בריטניה, צרפת ורוסיה הודיעו על תמיכתן בשאיפות היווניות לעצמאות. החוקה היוונית הראשונה, צילום ויקיפדיה ניצחונם של הנוצרים בשנת 1827 התנהל קרב נאוורינו (Navarinio) בדרום מערב הפלופונס. בקרב זה הושמד רוב הצבא המוסלמי, והיוונים הרגישו חופשיים מספיק בכדי לבחור את יואניס קאפודיסטרייאס כנשיאם הראשון. נאפליון המשיכה לכהן במשך שבע שנים נוספות כבירת יוון. למרות מצבו העגום, לא התייאש הסולטן מחמוד השני, והגדיר את המלחמה ביוון כמלחמת קודש. הוא קרא למוסלמים כולם לצאת למלחמה בעזרת האל, כנגד כל הסיכויים. הסולטאן נזקק לשלוש שנים נוספות של קרבות בפריפריה היוונית, כדי להודיע על תבוסתו. בהסכם אדריאנופול ויתרה האימפריה העות'מאנית באופן סופי על השטחים היוונים. המרד השיג את מטרתו, ובשנת 1830 זכו היוונים לעצמאות. מוחמד עלי, שהצטער על הרגע בו הסכים להיכנס לקרבות בצפון, ליקט את שארית צבאו, וחזר למצרים בבושת פנים. הנשיא הראשון של יוון לא זכה לאהדה רבה, ובשנים הראשונות הלכו וגברו חילוקי הדעות במדינה שרק עתה זכתה לעצמאות. המעצמות האירופאיות חששו ממצב של מלחמת אזרחים ביוון, ולכן הכריזו על יוון ב- 1832 כמדינת חסות. שנה לאחר מכן, הוחלט כי הדבר הטוב ביותר ליוון הוא המלכת מלך. לתפקיד נבחר אוטו מבוואריה בן ה-17. הוא הגיע לנאפליון בינואר 1833, ומן הסתם לא זכה לאהדה רבה בקרב המקומיים. אחד הדברים המהותיים ביותר שעשה אוטו היה להעביר את הבירה לאתונה (Athens). ב- 1862 הורד לבסוף המלך הזר, בעקבות הפגנות ענק של היוונים. כעת היוונים היו צריכים, לראשונה מזה שנים רבות, להיות האחראים הבלעדיים על עתיד מדינתם. ב-1864 נחקקה חוקה חדשה ביוון (Greece). הכומר שהניף את נס המרד שמו של הארכיבישוף ירמאנוס מפטראס לא נמחה מהזיכרון: המטייל במסלולי התיירות של יוון יבחין שרחובות, שדרות, כיכרות ומסודות ציבור רבים ברחבי יוון, ובכללה אתונה (Athens), קרויים על שמו. למרות שהארכיבישוף הקשיש לא היה בין הלוחמים, הרי שבעיני היוונים, הוא הניצוץ האחראי להגעתם לעצמאות. יום הנפת הדגל, ב- 25 במרץ, הפך ליום העצמאות של יוון. הוא נחגג עד היום בכל הערים במדינה במצעדי שמחה רבי משתתפים. מידע על אתרי תיירות, נופש, טיולים ומסלולים ניתן למצוא באתר דיסקברי טיול עולמי Discovery.